ח"כ, מסורב עלייה ואסיר ציון

ארץ לידה: אוקראינה

שנת לידה: 1958

שנת עלייה: 1987

 

סיפורי האישי

נולדתי בצ'רנוביץ' במערב אוקראינה. אוקראינה נוספה לברית-המועצות רק ב-1940 ולכן היהודים שם היו כ-20 שנה תחת מרות סובייטית, ודור נוסף עוד הספיק ללמוד בבתי ספר יהודיים.
אני נעלב כשאומרים שיהודי ברית-המועצות הם יהודים מתבוללים, כיוון שבהתבוללות אדם עוזב תרבות אחת למען אחרת. לכן אני תמיד אומר, חצי ברצינות חצי בצחוק, שמעולם לא עזבתי את התרבות היהודית, פשוט משום שלא ידעתי עליה כמעט כלום כשגדלתי. הקשר היחיד שלי ליהדות היה דרך סבא וסבתא.
כשהייתי בן חמש אני זוכר איך סבא היה לוקח מזוודה קטנה ביד אחת ואותי ביד השנייה. היינו הולכים לרחוב מסוים ועוברים בו שוב ושוב עד שאישה מאחד הבתים הייתה מזמינה אותנו להיכנס לביתה. שם סבי היה נותן לה עשרה רובלים והיא הייתה נותנת לו חבילת מצות שאותה היה מכניס למזוודתו הקטנה והולך. זה לא אומר שהם שמרו על הלכות פסח או עשו סדר, אבל דברים קטנים שקשורים ליהדות כן היו.
כשסבא היה בן 70 הוא התחיל ללמוד עברית. אני לא יודע בדיוק למה כי הוא לא היה דתי ולא רצה לנסוע לישראל. הוא למד בעזרת ספר שהביא ממקום כלשהו והעתיק ממילון למחברת מילים בעברית.  חבל לי מאוד שמעולם לא הבעתי עניין במה שהוא עושה ולא התיישבתי אפילו פעם אחת ללמוד איתו. רק לאחר שסבא נפטר החלטתי, אולי לזכרו ואולי מסקרנות, ללמוד עברית בעזרת הספרים שהשאיר אחריו. במקביל גם מאוד התנגדתי למה שהתרחש בברית-המועצות הסובייטית וזה דבר שקיבלתי מהבית, מההורים שלי.
בשנתי השנייה באוניברסיטה החלטתי שאיני רוצה לחיות כך יותר ושאני רוצה לעלות לישראל. הבעיה הייתה שלא ניתן אז להגר מברית-המועצות בלי הזמנה מקרובי משפחה, והרי לא היו לי קרובים בישראל. זו הייתה בעיה של יהודים רבים. לאחר שמצאתי אנשים בישראל שהסכימו להתחזות לקרובי משפחתי, המצאתי סיפור שלם על היותי בן מחוץ לנישואים שנולד למשפחה שבה הסב היגר לפלסטינה לפני שנים, ועתה הם שלחו לי הזמנה. הגשתי את המסמכים לבקשת הגירה לישראל בשנת 79', וכמובן גורשתי מיד מהאוניברסיטה.

על פעילותי

לא קיבלתי אישור לעלייה. המשכתי בלימודי העברית, בהתחלה לבד ואחר-כך עם מורה בשם לב אולנובסקי. כשהוא עזב לישראל בסתיו 79', החלטתי שאני רוצה להתחיל ללמד. מובן שלא הייתה לי שום הכשרה פורמלית ולכן השיעורים לא היו מקצועיים. לימדתי קבוצות של שלושה עד שישה אנשים בדירות פרטיות, חלקם היו סירובניקים וחלקם היו יהודים שחשבו לעלות או פשוט רצו ללמוד עברית.
האם זה היה במחתרת? מצד אחד, אי-אפשר לומר שאת כל מורי העברית זרקו לכלא. מצד אחר, מורה מוצלח היה נתקל ברשויות. זה עדיין לא אומר שהיו אוסרים אותו מיד; היו שיטות שונות, לדוגמה לחבל בשיעורי עברית. יום אחד התפרצו סוכני קג"ב מלווים בשוטר מחוזי לדירה שבה לימדתי. ניסינו להחביא את מה שאפשר כי הם לקחו כל מה שראו: ספרים, קלטות, מכשירי הקלטה ועוד. מהתלמידים שלי דרשו להציג תעודות זהות ורשמו את פרטיהם. אותי לקחו למעצר, עשו עליי שוב חיפוש כדי להשפיל אותי, ואיימו עליי ש"אם עוד פעם אחת נתפוס אותך מלמד עברית, נשבור לך את הראש". השיטה של התפרצות לדירות שבהן מלמדים עברית הוכיחה את יעילותה כשהתמידו בה, כי בשלב מסוים אנשים היו מפסיקים להגיע למורה שמתפרצים אליו לכל שיעור. זה מה שקרה למשל אצל יולי קושורובסקי, שהיה מורה טוב אך היה נעצר לפני שהגיע לשיעור או מיד אחרי תחילתו.
בשנות השמונים ניסינו גם ליצור רשת ללימוד עברית מחוץ למוסקבה, כי היו מעט מאוד מורים מחוץ לערים הראשיות, מוסקבה ולנינגרד. אני הייתי במינסק, סשה חלמנסקי  ואחיו מישה היו בערים אחרות. ערכנו סמינרים שבהם לימדנו בצורה אינטנסיבית למדי. אחרי שבוע–שבועיים היו תופסים אותנו ומגרשים אותנו.
בשנת 79' הייתי ב"פורימשפיל". לעולם לא אשכח את האווירה: המון אנשים נדחסים בדירה קטנה עד אפס מקום. המופע היה מורכב מסיפור המגילה ומביטויים ושירים רוסיים השזורים בהווי של חיי הסירובניקים, הכול רווי בהומור. היה צריך לגרש את האנשים אחרי המופע כי הם פשוט לא רצו לעזוב... הייתה הרגשה של ביחד.
בשנת 84', לאחר מותם של ברז'נייב ואנדרופוב, הקג"ב חיזק את שלטונו והחליט שזה הזמן "לחסל חשבונות". היה סבב מאסרים של מורים לעברית. אסרו את סשה חלמנסקי, את יוסף ברנשטיין, אותי ועוד רבים אחרים. אף אחד מאיתנו לא הואשם בלימוד עברית, אלא במשהו אחר. אותי, לדוגמה, האשימו בהחזקת סמים, את סשה בהחזקה לא-חוקית של נשק, ואת ברנשטיין – בהתנפלות על שוטרים. נשפטתי לשלוש שנות מאסר, ושוחררתי לאחר שנתיים ושמונה חודשים.
כשהחזיקו אותי במעצר הגיעה אשתי ודרשה שימסרו לי את הסידור והתפילין שהביאה. הם כמובן סירבו. כשלקחו אותי לתשאול שמתי לב שאפשר לבחור את השפה שבה מוסרים את ההצהרה, אז אמרתי שאת ההצהרה שלי אני רוצה למסור בעברית. פשוט עשיתי "דווקא". השוטר שתִשאל אותי מיהר להתקשר לקג"ב כדי לשאול מה לעשות, והבנתי שהם איימו עליו שיעשה את העבודה כמו שצריך כי הוא חזר מוטרד.
"אולי בכל זאת תסכים ברוסית?" הוא שאל.
"בסדר", עניתי והוספתי שקר קטן: "אבל אצלנו אסור לדבר לפני שמתפללים".
ככה קיבלתי את התפילין ואת הסידור שלי. אמנם הם הסירו את הרצועות מהתפילין אבל עדיין ניצחתי במערכה הזאת. מאוחר יותר התברר לי שלשוטר שגבה את ההצהרה היה זיכרון טוב מאוד והוא טרח להתקשר להנהלת הכלא שבו שהיתי ולדווח להם שיש בתאי דברים שאסור להחזיק. השומרים הפכו את כל התא שלי, לא מצאו את הסידור אבל לקחו את התפילין. הם העמידו אותי במסדרון ושברו אותם מול עיניי. בתגובה תקפתי אותם והושלכתי לצינוק, שם פתחתי בשביתת רעב.
לאחר מכן נשלחתי למחנה עבודה בבוריאטיה שליד מונגוליה. העבודה שם הייתה קשה מאוד ונפצעתי במהלכה. העבירו אותי מבית חולים אחד לאחר, בהתחלה בבוריאטיה ואחר-כך בנוֹבוֹסיבּירְסְק שם ניתחו אותי. לאחר הניתוח התכוונו להחזיר אותי שוב לבוריאטיה, אבל אז אשתי נזדעקה והכריזה שתשבות רעב עד שתמות אם ישלחו אותי לשם שוב, וכך נשארתי במחנה בנובוסיבירסק עד לשחרורי במאי 1985.

האם פחדתי?

דבר ראשון, אדם אף-פעם לא חושב שזה באמת יקרה לו וגם אי-אפשר לעצור באמצע המאבק. כמו שמי שהולך על חבל לא יכול להתחרט באמצע ולהפסיק ללכת, כך אני וחבריי המשכנו בפעילות. זה היה ממש כמו לוטו: חלק הגיעו לישראל וחלק הגיעו לסיביר. לא היה כל הסבר לעובדה שלחלק נתנו לצאת ולחלק לא. אי-אפשר להצביע על שילוב מסוים של גורמים שסייעו למתן אישור יציאה או לחלופין – למעצר. לא הייתה כל שיטה או נוסחה, זה היה שרירותי לחלוטין.

אירועים היסטוריים שהשפיעו עליי

אין אירוע מסוים שהשפיע עליי במיוחד, אבל היו דברים שהשפיעו עליי, למשל ספרים שקראתי, כמו "מלחמת ששת הימים" של וינסטון צ'רצ'יל, או "אקסודוס" ו"מילה 18" של לאון אוריס, שהטביעו בי רושם עמוק.

יחסה של משפחתי לפעילותי

הוריי לא הלכו בכיוון יהודי כמוני, ולמרות זאת הם תמכו בי והתנגדו למה שהתרחש בברית-המועצות. היו טפסים מיוחדים שהורים נדרשו לחתום עליהם כדי לאפשר לילדיהם להגיש בקשה להגירה, ובמשפחות מסוימות היו ממש טרגדיות כשההורים לא הסכימו לחתום וכך נוצרו סכסוכים שנפרסו על פני שנים. אני, כששמעתי סיפורים כאלה, אפילו לא יכולתי לדמיין את ההורים שלי עושים דבר כזה. הם הבינו שהחלטתי לעלות לישראל ותמכו בזה.

הציונות בשבילי

אין לי הגדרה מצומצמת לציונות; היא גם העבר שלי, שעליו אני לא מתחרט, וגם ההווה. אני לא אוהב כשאומרים: "ציונות זה לחיות בישראל", כי הציונות היא לא רק זה. ציונות זה לחיות חיים משמעותיים, חיים עם תוכן, כאן בארץ. התוכן שונה אצל כל אחד ואחד ואני אוהב את המינוח הזה כי הוא מתאים לכולם.

המאבק למען ישראל

לא היה מידע רב על "נתיב". ידענו שיש מישהו שמארגן את הכול ויושב בישראל. חבריי ואני קראנו לו "החבר המשותף", ומאוחר יותר למדנו שזה היה אריה קרול. הם שלחו לנו דברים רבים, כמו ספרים, מתנות, מוצרים כשרים ועוד. הקשר הזה היה לנו חשוב מאוד; ידענו שיש לנו על מי להישען ולסמוך אם משהו ישתבש.

ההבדל בין דורות שונים של סירובניקים

לדור הראשון של מלמדי העברית הייתה הנחת יסוד שהם מכינים אנשים לנסיעה לישראל, ולכן הם לא התרכזו בדקדוק או בהגהה ורק לימדו את השפה השימושית. אנחנו התמקדנו גם בלימוד כללי הדקדוק ובנוהגי התרבות. ביקשנו וקיבלנו מישראל עזרים מודרניים ללימוד השפה – מצגות, ספרים ועוד. התנהלו הרבה מחלוקות בין שני הדורות סביב הסוגיה הזאת. היו גם ויכוחים בין מי שהתמקדו בעלייה לישראל בלבד ובין אלה שרצו ללמוד וללמד את התרבות היהודית.
הזמן הוכיח שלא היה הבדל ממשי בין שתי הגישות. ההבדל התבטל, כנראה, נוכח הידיעה שחִלחלה לקראת סוף שנות השבעים, שהמסך ירד ושכנראה נחיה כך, כסירובניקים בברית-המועצות, הרבה מאוד זמן.

המאבק הבינלאומי

שמענו על המאבק הבינלאומי, הרגשנו שלאנשים איכפת. שנים אחרי כשנסעתי להרצות בחו"ל ניגשו אליי יהודים ושאלו אם אני זוכר אותם כי הם שלחו לי מכתבים. ובאמת, כשהייתי במחנה העבודה בבוריאטיה, אחרי יום עבודה ארוך ניגש אליי המפקד ואמר לי: "אדלשטיין, אני רוצה שתדע שיש לי כספת ובה המון מכתבים עבורך, אבל אני לא אתן לך אף אחד מהם!" עצם הידיעה שאנשים זכרו אותי וכתבו לי נתנה לי הרבה תמיכה וכוח.

 

 

 

 

שיתוף:           PRINT   
15 אוק' 2007 / 3 Heshvan 5768 0