פעיל למען יהודי ברית-המועצות

ארץ לידה: צרפת

שנת לידה: 1948

שנת עלייה: 1968

 

סיפורי האישי

נולדתי בפריז. סיימתי את לימודיי שם ושנה לאחר מלחמת ששת הימים עליתי לארץ. הייתי בין ראשוני התושבים ברובע היהודי וגרתי שם שלוש שנים. בשנת 70', כשהתנהלו משפטי לנינגרד ועל הנאשמים נגזר דין מוות, אני זוכר כיצד התאספו ליד הכותל המערבי קבוצה של פעילים עולים מרוסיה ופתחו בשביתת רעב. כיוון שביתי היה קרוב למקום התאספותם ניגשתי לדבר איתם ולבסוף הצטרפתי אליהם. אז התוודעתי לכל הבעייתיות של יהודי ברית-המועצות ולמאבקם לחופש ביטוי, ללימוד עברית ולעלייה לישראל.
בשנת 72' חזרתי לפריז לסיים את לימודי התואר השני באוניברסיטת סורבון. למדתי מינהל עסקים, אף שלאחר מכן התעסקתי כל חיי בחינוך. לימדתי בבית ספר "יבנה" ועבדתי גם בתנועת "בני עקיבא". בשלב מסוים שמתי לב שמדי פעם בוגרי תנועות הנוער "נעלמים" לכמה שבועות. כאשר שאלתי את שליח בני עקיבא לפשר הדבר, הוא הציע גם לי "להיעלם" ולנסוע לכמה שבועות לברית-המועצות בעזרת לשכת הקשר של ארגון "נתיב". זה היה אדם משגרירות ישראל שארגן את הנסיעות לברית-המועצות ואת הפגישות עם פעילי העלייה.
בשנת 75' נסעתי לברית-המועצות בפעם הראשונה, ולאחר מכן נסעתי שוב בשנים 77' ו-82'. נסעתי גם לצ'כוסלובקיה הסובייטית.

ארגון "נתיב"

כשחזרתי משליחותי הראשונה התמניתי לאיש הקשר של "נתיב" בפריז ושימשתי בתפקיד זה עד 79'. באחריותי היו כל בני הנוער מהמדינות הדוברות צרפתית. טיפלתי בעיקר בנושא הטכני – תדרוך הנוסעים. קיבלתי עדכונים שוטפים על מצב היהודים בכל עיר ועיר בברית-המועצות. הייתי גם אחראי לגיוס אנשים. הגעתי לכל תנועות הנוער והצעתי לפעילים לנסוע. בהתחלה שלחתי את הבוגרים של התנועות ואחר-כך הפכתי אותם לאנשי קשר. התנאי שלי לבחירת המשתתפים היה ידע ביהדות ובשפה העברית. הנסיעות היו דיסקרטיות. בכל קבוצת תיירות שנסעה לברית-המועצות "השתלנו" זוג מטעמנו. לא רק בני נוער נסעו, אלא גם אנשים מבוגרים ורבנים. הם נסעו לחזק וחזרו מחוזקים לאחר שפגשו יהודים המוכנים להיאסר ולו כדי ללמוד עברית.
במהלך עבודתי כאיש קשר פגשתי אנשים רבים מכל גוני הקשת, מתנועות שונות, דתיים וחילונים, ולמרות השוני, כולם היו מאוחדים סביב המאבק למען יהודי ברית-המועצות.
"נתיב" היה מפעל יפה וחשוב מאוד. הוא החל את דרכו בשם "המוסד לעלייה ב' ", שארגן את הבריחה של שארית הפלֵטה לאחר מלחמת העולם השנייה ממדינות שסגרו את גבולותיהן. כולם יודעים על פעילותם עם המעפילים. מה שלא יודעים, זה שהם המשיכו לפעול גם לאחר ירידת מסך הברזל בברית-המועצות.
בשנת 67' נותקו היחסים הדיפלומטיים בין ברית-המועצות לישראל, ועקב כך נותק הקשר שהתנהל עם היהודים דרך הערוצים המדיניים. באותה תקופה הגה אריה קרול רעיון אחר: לשלוח לברית-המועצות בני נוער יהודים בעלי דרכונים זרים מכל רחבי העולם. המטרה הייתה קודם כול ליצור קשר אנושי, להפגין דאגה ואכפתיות, ולתעד את חיי היהודים שם. בני הנוער גם הביאו עמם דברים שונים: סידורים, ספרי תנ"ך, ספרים ללימוד עברית, ספרים על יהדות, ספרי היסטוריה ועוד. בין הספרים האהובים ביותר היו "אקסודוס" ו"המילה 18" מאת לאון אוריס.
בני הנוער הביאו גם תרופות ואמצעי מחיה, שהרי מסורבי העלייה פוטרו מעבודותיהם והיו זקוקים לעזרה פיננסית, ודברים רבים נוספים. כמו כן הם אספו שם מידע – שמות וכתובות של אנשים שרצו לעלות לישראל. הקונסוליות ההולנדיות עזרו לנו רבות בתחום הזה.
כשהייתי שם בשליחות אני זוכר איך יצאתי מבית הכנסת בקישינֵב ביום הכיפורים כשכיסיי מלאים פתקים עם שמות של אנשים שרצו לעלות לארץ (היה צורך בקבלת הזמנה מישראל כדי להגיש בקשה לעלות אליה).
תפקיד חשוב נוסף במסגרת הביקור בברית-המועצות היה ללמד. אני זוכר את עצמי מעביר סמינר בתוך דירה קטנה וצפופה, שם לימדתי יהודים על ישראל ועל היהדות.

האם פחדתי?

עצרו אותי כמה פעמים, ופעם אחת אפילו החרימו את מה שנשאתי איתי. עם זאת, היהודים שם הם אלה שנטלו על עצמם את הסיכון העיקרי, אף שלא היה כל איסור חוקי פורמלי.

סיפורים אישיים

בביקורי הראשון בברית-המועצות בשנת 75' הגעתי לעיר צ'רנוביץ' עם שותפי למסע, אילן בלוך. היינו אמורים לבקר אדם בשם אליעזר שולמן. כשהגענו אליו אמרנו לו בעברית את המשפטים הנהוגים: "אנחנו חברים מצרפת". הוא היה חבר בית"ר, ארגון אנטי-סובייטי מוּכר. הוא הוגלה לסיביר ולאחר כמה שנים קיבל אישור לעבור למרכז. כשעמדנו ליד הדלת הוא ראה כיפות סרוגות לראשינו ושאל אם אנחנו חברים בתנועת בני עקיבא. כשענינו בחיוב הוא ביקש שנשיר את המנון התנועה, כדי לברר אנו דוברים אמת. זה היה מחזה מוזר מאוד: במשך חמש דקות עמדנו דום בברית-המועצות, בדירה קטנה של אדם שזה עתה פגשנו, ושרנו את המנון התנועה.
לאחר שאליעזר נוכח לדעת כי אנחנו דוברים אמת לגבי זהותנו, הוא הוביל אותנו לתוך דירתו. על הקיר היה תלוי לוח מספרים גדול. הוא הסביר כי על הלוח מצוין מספר הימים שהוא מחכה לעלות לישראל. הוא גם הראה לנו טבלאות שערך שהציגו את כל ההתרחשויות בתנ"ך לפי תאריכים באופן כרונולוגי. בתו של אליעזר, יעל, ידעה לצטט בעל-פה פרקים שלמים מהתנ"ך. פעם הוא מצא בבית הכנסת ספר תנ"ך קרוע, ולימד את בנותיו בעל-פה את מה שהיה כתוב בו. אני זוכר שיעל דקלמה את כל שירת דבורה.
אחרי שנים, כשאליעזר שולמן עלה לארץ, הוא יצר איתי קשר וביקש שאלך איתו לבקר את מנחם בגין, כיוון שהיה חבר בית"ר. זה היה מפגש מרגש מאוד. נפגשתי גם עם יולי קושורובסקי. כשהגעתי לדירתו הוא דיבר איתי באמצעות לוח מָחיק כי ידע שמאזינים לו ואז אמר בקול: "בוא נצא לטייל", ורק בחוץ דיברנו. אני זוכר גם שנפגשתי אם אדם ששאל אותי אם יש לי תפילין. את התפילין שהיו לי נתן לי אבי לבר-מצווה, אבל לא יכולתי לסרב ליהודי הזה, ונתתי לו את התפילין שלי. המפגשים האלה היו מרגשים מאוד: הכרתי אנשים דוברי עברית, ציונים שעבורם לימוד העברית היה מאמץ אדיר וכרוך בסכנה.
פעם אחת שלחו אותנו דרך פינלנד, הלסינקי. מי שנכנס לברית-המועצות באמצעות שיט בים הבלטי לא היה זקוק לאשרת כניסה כי הוא ישן על האונייה ולא על אדמת ברית-המועצות. היה קשה מאוד להיפגש עם אנשי הקשר שלנו כי היינו חלק מהקבוצה. מיד כשירדנו מהאונייה העלו אותנו על אוטובוסים עם מדריך רוסי, ונאסר עלינו לעזוב את הקבוצה.
גילינו שביקור במוזיאון הארמיטאז', המוזיאון הגדול ביותר בברית-המועצות, אורך כארבע שעות, ולכן לאחר שהגענו לשם פרשנו מהקבוצה בדרך-לא-דרך. ביקרנו אצל מי שהיינו צריכים לבקר וחברנו לקבוצה כשיצאה מהמוזיאון ועלתה חזרה לאוטובוס. הדיוק בזמן היה חשוב ביותר, כדי שלא ישימו לב שנעלמנו... זה היה ה"ג'וב" המדויק ביותר שעשיתי אי-פעם! את אותו הדבר עשינו גם במהלך ביקור בקרקס. הבעיה התעוררה כשחזרנו וחבר מהקבוצה שאל אותי מאיזה חלק של המופע נהניתי במיוחד. עניתי בלי לחשוב "מהחלק של האריות", אבל התברר שבכלל לא היו אריות במופע. בסוף אמרתי שהתכוונתי לדובים ואז עזבו אותי בשקט.
דרך הלסינקי הצלחתי להכניס הרבה אנשים לברית-המועצות, כיוון שלא היה צורך באשרת כניסה.

שמחת תורה במוסקבה

בשנת 82' הייתי בשמחת תורה במוסקבה. זה היה הדבר הכי מרגש שהייתי בו אי-פעם! שמחת תורה היה היום הכי גדול של היהודים במוסקבה. עשרות אלפים התאספו ברחוב מדי שנה ורקדו יחד. הייתי עם חוה, בחורה שנסעה איתי. עמדנו והסתכלנו מהופנטים, זה היה מדהים, ואז מישהו ניגש אלינו ואמר: "אתם פה לא כדי להסתכל, תתחילו לרקוד!"
הצטרפנו וארגנו שירה וריקודים. אני יצרתי מעגל אחד וחוה יצרה עוד מעגל. שרנו בעברית, וכשאנשים הבחינו בנו הם התחילו לבקש: "תשירו שלום עליכם", "תשירו הבה נגילה"... אני זוכר אישה מבוגרת שבאה אליי וביקשה שאשיר את שיר הפלמ"ח, ואישה אחרת ביקשה את "ירושלים של זהב". אני שרתי את כל השירים שביקשו ממני לשיר. ילדה קטנה נתנה לי מתנה: פיסת קרטון שעליה כתוב "חג שמח" ומצויר ספר תורה קטן. לצערי הדבר נלקח ממני בנמל התעופה כשערכו עלינו חיפוש. אף פעם לא רקדתי ושרתי כמו ששרתי בערב הזה. זה היה סמלי מאוד, ונשמר היטב בזיכרוני.
עבדתי כרכז של "נתיב" ארבע שנים, שבמהלכן שלחתי יותר מ-400 זוגות שליחים. בסיום תפקידי חזרתי לישראל.

המאבק של ישראל למען יהודי ברית-המועצות

מדינת ישראל ראתה עצמה אחראית לכל יהודי ויהודי ותרמה רבות למאבק. לראיה אפשר לראות את ארגון "נתיב", שאותו היא ריכזה ומימנה.
הוויכוח אז היה אם המאבק צריך להיות פומבי או לא. ליהדות ברית-המועצות באותה התקופה קראו "יהדות הדממה", כמו הכותרת של ספר נודע מאת אלי ויזל. פעם הייתי בהפגנה שבה קראנו לשחרר את היהודים הכלואים מאחורי מסך הברזל. זכור לי שמישהו ניגש אליי ואמר: "יהדות הדממה זה לא היהודים מברית-המועצות! אנחנו צועקים! אנחנו נלחמים! יהדות הדממה אלו היהודים משאר הארצות ומישראל!"
במשפטי לנינגרד נפתח המאבק הגלוי של ישראל. הפעילים בישראל התחילו "לעשות רעש", הידיעות הופיעו בעיתונות. לא כולם הסכימו עם זה, היו כאלו שטענו שהעבודה צריכה להיעשות בשקט.
גם בתוך תנועות ההתנגדות ברוסיה היה ויכוח: האם התנועה היהודית צריכה להיות תנועה תרבותית באופייה ולהתרכז בלימוד עברית ובעלייה, או שעליה לחבור אל התנועות הלא-יהודיות שהתנגדו למשטר הסובייטי, למשל הקבוצה של סחרוב שנלחמה לזכויות אדם. אני אישית הסכמתי עם שתי העמדות. שרנסקי, למשל, היה איש הקשר בין תנועת ההתנגדות היהודית לבין התנועה של סחרוב. לא כולם הסכימו עם גישה משלבת זו. במיוחד רבים היו החששות בישראל, כיוון שהמאבק בארץ לא הוגדר כמאבק אנטי-סובייטי.
ישראל הייתה גם במרכז הוועדות להצלת יהודי ברית-המועצות. היא ריכזה את המאבק של כל יהודי העולם. רק באפשרותה היה לעשות זאת. קהילות בודדות פה ושם לא היו מצליחות לרכז נושא רחב כל-כך.
אני זוכר שהגעתו של מנדלייביץ' עוררה ממש אקסטזה. אנשים פגשו אותו בשדה התעופה ונשאו אותו על הידיים. הייתי אז מנהל מכון חזקיהו ושלחתי את כל המדריכים לקבל את פניו. ההגעה של פעילי העלייה לישראל הייתה "בום" גדול.

איך השפיעה עליי מלחמת ששת הימים

ביום שבו פרצה מלחמת ששת הימים הייתי צריך לגשת לבחינת בגרות. אני זוכר שאמי העירה אותי מוקדם בבוקר, בוכָה. תחילה חשבתי שהיא מתרגשת בגלל הבחינות אבל היא אמרה לי שפרצה מלחמה בישראל. מיד קפצתי מהמיטה כמו קפיץ, הייתי המום לגמרי. הלכתי לבחינה אך הגשתי דף ריק. לא יכולתי להתרכז, "לא היה לי ראש" וגם לא סבלנות. באותו יום התארגנו הפגנות ענק של תמיכה בישראל. עמדנו עם שלטים: "עם ישראל חי!" ממש פחדנו. היו לי קרובים בישראל שגויסו למלחמה.
מלחמת ששת הימים השפיעה עליי מאוד ונתנה לי תמריץ לעלות לישראל כבר שנה לאחר מכן. תמיד הייתי ציוני ורציתי לעלות לארץ. אחרי מלחמת ששת הימים כולנו בארץ – גם הימין וגם השמאל – הרגשנו שהגענו למנוחה ולנחלה. המלחמה גרמה גם למפץ ענקי בקרב יהודי ברית-המועצות – איזו גאווה!
בשנות השבעים, כשנסעתי בפעם הראשונה לרוסיה, העובדה הזאת עזרה לי מאוד ליצור קשר עם אנשים. לא באתי בהתנשאות, אלא באתי ללמוד מהם. אילו אנשים פגשתי שם!

ההחלטה לעלות לישראל

נולדתי למשפחה גליצאית בפולין. אמי הייתה ציונית חמה ועלתה לארץ ב-1936. היא התגייסה לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולחמה בדרום אפריקה. אחרי המלחמה היא חזרה לחפש את אבא והם התחתנו והיגרו לצרפת. אבא היה פעיל ציוני מובהק ואימא דיברה עברית. כבר בגיל צעיר היה ברור לי שיום אחד נגיע לישראל.

הציונות בשבילי

הציונות בשבילי היא – או באונייה או במטוס – "סֶה-טוּ", לבוא לגור פה, וכל השאר לא חשוב. אני יכול לתת שיעור מנומק היסטורית, אבל השורה התחתונה: צריך לעבור לפה. אני אדם פרקטי מאוד.

 

 

 

 

שיתוף:           PRINT   
15 אוק' 2007 / 3 Heshvan 5768 0