פעיל למען יהודי ברית-המועצות

ארץ לידה: ברית-המועצות

שנת לידה: 1969

שנת עלייה: 1988

סיפורי האישי

נולדתי במוסקבה בשנת 1969. המשפחה שלי לא הייתה דתייה אך קיימה כמה מנהגים דתיים, למשל סדר פסח, שסבא שלי היה עורך כל שנה. ההורים לא ידעו עברית אך דיברו מעט יידיש.
תמיד ידעתי שאני יהודי. אני לא זוכר את הרגע שהדבר נאמר לי לראשונה, אבל יום אחד, בשנותיי הראשונות, חזרתי מהגן לאחר שנתקלתי בגילויי אנטישמיות, והוריי הסבירו לי שאני אכן יהודי ושיש אנשים שלא אוהבים אותנו. מסיבה כלשהי, אפילו בתור ילד, מעולם לא ניסיתי להסתיר את היותי יהודי. הייתה לי תחושה חזקה שיש לכך משמעות גדולה, אף שבתחילה עובדה זו לא נקשרה אצלי כל-כך עם דת.

איך השפיעה עליי מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים הייתה אירוע שהשפיע עליי מאוד. הייתי אז בן עשר. חזרתי הביתה בדיוק ברגע שבו דיווחו לראשונה ברדיו על פרוץ המלחמה. נאמר שם בקול דרמטי שישראל תקפה את מצרים ואת סוריה. מה שהפליא אותי יותר מכול הייתה תגובת הוריי, שאותה לא אשכח לעולם: אמי, שבאותה עת שטפה את הרצפה, קפאה על מקומה עם המטלית בידיה, הנוטפת מים. אבי, שישב בצד אחר של הבית, הקשיב לכל מילה בדריכות. אחרי שהשידור הסתיים אימא אמרה בקול מלא דאגה: "למה הם שוב התנפלו על כולם...? עכשיו 'ייתנו' להם".
מובן שהוריי לא רצו לנהל שום שיחות בנושא בנוכחותי, ובמשך הימים הבאים הורגש שמשהו תלוי ועומד באוויר. בכל פעם שניסיתי לדבר איתם על כך הם היו מתחמקים ממני. כשהייתי מתעקש, אמי הייתה אומרת לאבי: "סמיון, אל תקלקל לילד את החיים".
הבנתי שקורה משהו חשוב מאוד שבו הם שקועים, אבל הם לא רוצים להדאיג אותי. אבא ישב כל לילה והקשיב לתחנות רדיו מערביות. הוא כמעט לא ישן והיה הולך לעבודה תשוש לגמרי. בשלב מסוים הוא אמר: "הצרפתים דיווחו שהערבים התנפלו על ישראל", אבל אמי שוב השתיקה אותו. זה נמשך ככה שבוע – שבועיים.
הבנתי שקורה משהו מאוד שונה ומוזר. לילד קשה להבין שיש דבר שההורים מצד אחד מפחדים לספר לו עליו, ומצד שני הוא כל-כך חשוב להם עד שהם מרותקים לרדיו ומקשיבים בדאגה לדיווחים עליו במקום כלשהו בעולם.
בשלב מסוים החלטתי לבצע פרובוקציה שידעתי שהוריי לא יוכלו לעמוד בה. ישבנו לארוחה ליד השולחן. ברקע פעל הרדיו ודיווח שנמשכים הקרבות במזרח התיכון ושהושמדו ככה וככה טנקים ומטוסים ישראליים. הנימה של הדיווחים הייתה שמחה, כאילו ה"טובים" מנצחים את ה"רעים". ואז אמרתי: "יש! הטובים מנצחים". זה היה תעלול ילדותי: ידעתי שכך אכריח את הוריי לדבר, שלא יוכלו להתעלם מהערתי. ובאמת, ברגע שסיימתי לדבר, הבנתי שהמטרה שלי הושגה. אבא שלי התיישר לשולחן. עוד לפני שהוציא מילה מפיו אימא שלי התחילה שוב להתחנן: "סמיון, סמיון, אני מבקשת, אל תקלקל לילד את החיים!".
היה אפשר לראות כיצד הוא שוקל כל מילה וחושב על משהו שיוכל להגיד, שמצד אחד יהיה מענה לסיטואציה הזו, ומצד שני יישאר במסגרת הדברים שאותם הוא מרשה לעצמו לומר לי. וכך אמר: "אני יודע שאתה הולך לבית הספר ואתה חבר בתנועת נוער, ושם מלמדים אתכם כל מיני דברים נכונים בנושאים של אימפריאליזם ואגרסיביות, אבל אני רוצה להגיד לך משהו שאני רוצה שתזכור לכל החיים: כשאתה שומע שבמקום כלשהו נהרגים יהודים, אין לך סיבה לשמוח!"
הרגע הזה שינה את חיי. לראשונה, ישראל נקשרה בתודעתי ליהדות. הבנתי שהדבר חשוב מאוד להוריי, ועם זאת הם פוחדים. הפחד הזה לא היה לי נעים ובאיזשהו מקום החלטתי שאני לא אנהג כך – לא אסתיר דברים כאלה מילדיי.
אף שהייתי רק בן עשר אני חושב שכבר אז גמלה בלבי ההחלטה לעלות לישראל. הבנתי שמשקרים ברדיו, שישראל הם ה"טובים", שזו המדינה שלי, שבה אני צריך לתמוך ובה אני צריך לחיות.
חלפו עוד כמה שנים שבמהלכן גדלתי והתפתחתי. העניין שלי בישראל הלך והתעצם, וגם התגבשה אצלי ההבנה שהיהדות קשורה לדת. הייתה לי ידידה יהודייה מבית הספר שקיבלה ספר תנ"ך לכמה ימים, והיא נתנה לי אותו ליום אחד. הספקתי לקרוא את כל ספר בראשית ולעיין בשאר הספרים של החומש. הרגשתי שיש כאן קשר חזק אליי, משמעות עמוקה. בגיל 15 בערך התחלתי להצהיר על עצמי שאני מאמין באלוהים, אף שכלל לא הכרתי יהודים דתיים.

שמחת תורה במוסקבה

בגיל צעיר התחלתי לבקר בבית הכנסת במוסקבה בשמחת תורה. בתחילה הלכתי עם סבא, וכשבגרתי מעט התחלתי ללכת לבד. היו מגיעים לשם יהודים רבים. זו הייתה חוויה ואהבתי להגיע לשם. כשהייתי בן 15 שמעתי ממישהו שמגיעים לבית הכנסת גם בפסח, ומאוחר יותר למדתי שיש כאלה שמגיעים כל שבת, והתחלתי להגיע גם בשבתות. היהודים שהתאספו בשבת היו רובם מסורבי עלייה, או שהיו קשורים אליהם בדרך זו או אחרת. הם לא עסקו ברצינות בלימוד עברית ויהדות, אך ידעו כמה דברים פה ושם. מהם למדתי על ברית מילה והחלטתי לעשות אותה בגיל 16.
התחלתי ללמוד עברית אצל כמה מורים. קראתי הרבה ואוצר המילים שלי התעשר מאוד. רציתי לדעת עברית ברמה של שפת אם, אפילו אם לא אצליח לעלות לישראל.
בשנות השבעים הייתי עדיין צעיר מכדי לעלות לישראל לבד, אבל האפשרות הזאת נסגרה ב-1980. לפני כן עוד הייתה אפשרות כלשהי לצאת מברית-המועצות וחלק מהיהודים אכן עלו לארץ, אבל בתחילת שנות השמונים הכול כאמור נעצר. "המלחמה הקרה", שהייתה שוב בעיצומה, המלחמה המשתוללת באפגניסטן, האולימפיאדה במוסקבה – כל אלה תרמו לכך בעקיפין.
בתקופה זו היו הרבה אנשים במצבי, שהגיעו למסקנה שהם רוצים לעלות לישראל ואיחרו את המועד, מפני שהשערים נסגרו. המחסום הזה הפנה אותם לכיוונים אחרים: הם החלו ללמוד תורה ויהדות.

רקע לפעילות הציונית במוסקבה

כתוצאה מכך, הקהילה היהודית במוסקבה, שהצטמצמה בשנות השבעים בעקבות עלייה לישראל, החלה לגדול. שנות השמונים היו עשירות מבחינת היהדות. מאות החלו ללמוד עברית, יהדות, תורה, הלכו לסמינרים. באמצע שנות השמונים נוצר ספקטרום רחב מאוד של דעות ומפלגות בקרב יהודי מוסקבה: מאלה שהגדירו את עצמם שמאלנים ועד לחסידי סאטמר.

הציונות בשבילי

ישראל היא המרכז, הלב, של העם היהודי. ידעתי כבר אז שאני רוצה לחיות בישראל, שהיא חשובה לי מאוד.

על פעילותי

היו כמה אנשים שחיי נקשרו בחייהם: גרגורי רוזנשטיין, שמעון ינטובסקי וסמיון אברמוביץ'. בשנת 81' פגשתי את דוד טוקר, שלימד עברית. אף שהיה בן 27 – גיל גבולי מכדי להתגייס לצבא, זרקו אותו מהמכללה בשל הוראת עברית והוא גויס ונשלח למזרח הרחוק. גרישה, סמיון ואני החלטנו לשמור איתו על קשר, טלפנו אליו מדי פעם, ודאגנו שלא יאונה לו כל רע.
בשלב מסוים אושפז דוד בבית חולים בצ'יטה, עמוק בתוך רוסיה, ושוחרר מהצבא מסיבות רפואיות. ידענו שהוא אמור להשתחרר מבית החולים ולשוב הביתה. ופתאום... הוא נעלם! לא הצלחנו ליצור איתו קשר ואיש לא ידע היכן הוא נמצא. בסופו של דבר גילינו שהוא אושפז בכפייה במחלקה פסיכיאטרית. המשפחה שלו הייתה בצ'רנוביץ', רחוקה יותר מאיתנו, והיא לא יכלה לעשות הרבה כדי לעזור לו.
פניתי לכל מיני משרדי ממשלה בתור "בן דוד" שלו, אך לא קיבלתי שום מידע נוסף. באותה תקופה השתוללה המלחמה באפגניסטן, ולכן בקשָתי לקבל מידע על חייל שנעלם רק לפני שבוע נראתה קטנונית ביחס לגורלם של חיילים שנעדרו כבר חודשים רבים באפגניסטן. אחרי שבועיים שבהם לא הצלחנו לברר כל פיסת מידע או ליצור קשר, החלטנו לנסוע למזרח הרחוק למקום האחרון שלפי ידיעתנו דוד היה בו לפני שאבד הקשר עמו, בניסיון למצוא אותו. לפי התכנון המקורי, הייתי אמור לנסוע כבן דודו עם בחורה שתטען כי היא ארוסתו, אך לאחר שכבר קנינו כרטיסים החלטתי לנסוע לבד, מפני שזה היה אזור מסוכן.
הפרשה כיצד שחררתי אותו היא סיפור בפני עצמו, אך גם אירוע בגדר נס. הצלחתי למצוא אותו, ניסתי להבריח אותו, ולבסוף הוא שוחרר כיוון שלא הייתה כל סיבה פורמאלית להחזיק בו. כנראה הקג"ב ניסו להיפטר ממנו בצורה זו, מפני שלא חשבו שמישהו יגיע עד לשם כדי לחפש אותו, אבל כשראו שיש לו קרובים שאכן הגיעו, לא יכלו להמשיך להחזיק בו.
המקרה הזה נתן לי הרבה כוחות להמשיך. הבנתי שאני מסוגל להתמודד עם קשיים ולהצליח. סמיון אברמוביץ' היה מרבה לנסוע ברחבי ברית-המועצות ונפגש עם יהודים. וכך, בהמשך לפעילותי בשנים 81' ו-82', נסעתי לפי הוראותיו לאוקראינה, לבלרוסיה, לבוריסוב ולמינסק, שם חילקתי טליתות וסידורים למשפחות יהודיות.
פעם אחת, ערב נסיעתי לסמרקנד בשנת 1982, יצר איתי קשר סשה חלמנסקי, פעיל ידוע מאוד למען זכויות היהודים, שגם היה אסיר ציון בשנים מאוחרות יותר. הוא הציע לי לעבוד איתו בארגון שהקים והסכמתי. הארגון היה סודי כל-כך, עד שאפילו לא היה לו שם. כשהיינו מדברים עליו בינינו קראנו לו "גורודה" ("ערים" ברוסית). דרך הארגון הזה רוכזו פעילויות רבות במסגרת המאבק לעלייה. חלקן נאסרו על-ידי הרשויות באופן בלתי-פורמלי ואחרות נאסרו על-פי החוק, ועל כן הפעילות במסגרת הזאת הייתה מסוכנת. הארגון "ערים" עסק בפעילות רבה וענפה: לימודי עברית, קשרים עם יהודים מחו"ל ועם "נתיב" – הוצאת ספרים שהפיקה גם קלטות שמע, גיוס כספים, ארגון סמינרים ועוד.
עבדתי עם סשה במשך שנתיים, עד שהושלך לכלא. במהלך התקופה הזאת נסעתי הרבה מאוד ברחבי המדינה. לא דיברנו בטלפון מפני שידענו שמצותתים לנו, וניסינו להימנע ככל האפשר מטיסות, שלגביהן התנהל רישום. לכן הנסיעות שלי היו תכופות וחשובות ביותר.
בשנת 83' התחלתי גם ללמד עברית אצלי בבית, ובמקביל השתלמתי במשך שנה אצל סשה, עוד לפני שנאסר, בשם הבדוי "צבי". בהתחלה סשה לא רצה ללמד אותי מפני שחשש לחשוף את הארגון שאליו השתייכנו שנינו כי הקשר בינינו היה מחשיד, אבל לאחר שהתעקשתי הוא הסכים. בשנת 84', כשאסרו את סשה, זאב גייזר ואני המשכנו את עבודתו וניהלנו את הארגון עד שעלינו לישראל, ב-88'.
בזכות פרויקט "ערים", יהודים רבים ב-30 ערים שונות ברחבי ברית-המועצות זכו ללמוד עברית ויהדות. סיפקנו להם ספרי הדרכה, קלטות ועוד עזרי לימוד. אפקטיביות של העבודה שלנו לא יכלה להיות גבוהה כי השקענו הרבה מאמצים בהסוואה, אבל עדיין הצלחנו. אלה היו אנשים שהיה בהם הניצוץ הזה: הם רצו ללמוד וחיפשו את מה שיכולנו להציע להם.