התנועה לשיבת ציון בעת החדשה, הקוראת לעלייתם של היהודים לארץ ישראל וכינון מדינה יהודית עצמאית.
המונח נקבע לראשונה על ידי הסופר נתן בירנבאום בשנת 1893 על בסיס הכינוי המקראי לירושלים: "ציון".
המונח אומץ על ידי בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני הראשון שהתקיים בבזל בשנת 1897 והפך להיות שם כולל לזרמים השונים שפעלו ופועלים להעמדת ארץ ישראל במוקד שאיפתו של העם היהודי לחזור מארצות הגלות למורשתו.

הציונות העלתה את בעיית היהודים בתפוצות למודעות כלל עולמית ופעלה באמצעים מדיניים, ארגוניים וכלכליים למימוש חזון שיבת ציון.
החל מאמצע המאה ה-19 פעלו פרטים וארגונים ציוניים לכינון מסגרות ארגוניות שנועדו לקדם את מטרותיה של התנועה הציונית. נוסדו אגודות ציוניות מקומיות וקמה תנועת "חיבת ציון". התקיימו וועידות שנועדו לעורר את התחייה היהודית כמו ועידת קטוביץ ב-1884, והוצאו לאור עיתונים ציוניים וכתבי עת שהביאו את בשורת הציונות לבתי היהודים. הוקמו הקונגרס הציוני, ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.

לאורך השנים ידעה הציונות עליות ומורדות בדרך להגשמתה. במסגרתה התנהלו ויכוחים נוקבים וקשים על יעדיה ומטרותיה, והיו אף ארגונים וגופים ששללו את מטרותיה.
המאבקים בתוך התנועה הציונית העלו על הפרק רעיונות כגון: "ציונות מעשית", "ציונות רוחנית", ציונות מדינית" ו"ציונות סינתטית". התקיימו במסגרתה ויכוחים בין שוללי הגולה למחייבים את המשך החיים היהודים בתפוצות, בין "טרטוריאליסטים" שהעדיפו התיישבות יהודית לאומית בכל מקום שהדבר יתאפשר על פני הגלובוס כמו אוגנדה, אל עריש, אוסטרליה, אקוודור, ביברוביג'אן ועוד, לבין הרואים בארץ ישראל מקום בלעדי להקמתה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. נוצרו בה גושים אידיאולוגים גדולים בהם הציונות הרביזיוניסטית, הציונות הסוציאליסטית והציונות הדתית, והוקמו מפלגות ציוניות בעלות השקפות שונות על מהות הציונות.

הקודם הבא