מטרות לימודיות:

1. מדינות העולם ובעיית יהודי גרמניה בשנות השלושים
2. המעצמות ושואת יהודי אירופה
3. שתיקת האפיפיור
4. פעולות הצלה מאורגנות
5. חסידי אומות העולם

מבוא - הצגת הנושא

כדי להציב את "הפתרון הסופי" ואת מבצעיו בהקשר היסטורי נכון, מן ההכרח להכיר
לא רק את התנהגות המרצחים ואת תגובת הקרבנות, אלא לעמוד גם על יחסו של העולם
ועל תגובתו לאסון הלאומי של העם היהודי.
עם עלייתו של היטלר לשלטון, לא היה כל מקום לאשליות על הצפוי ליהודים. יום
החרם של ה - 1 באפריל 1933, חוקי הגזע של ה - 15 בספטמבר 1935 ו"ליל הבדולח"
של ה - 9 בנובמבר 1938 סימנו בבירור את הטרגדיה המתקרבת. הנאצים לא הסתירו
את כוונותיהם כלפי היהודים. עוד בינואר 1939, שמונה חודשים לפני פרוץ המלחמה,
הכריז היטלר בפומבי בנאום ברייכסטאג כי במקרה מלחמה יושמדו כל יהודי אירופה.
מטרתו המוצהרת של הרייך השלישי להיפטר מהיהודים בכל מחיר הייתה ידועה. רק
בשלב האחרון של "הפתרון הסופי",בוצע תחילה הרצח בפועל מאחורי מסך העשן של
פעולות המלחמה. אך עד מהרה פרצו הידיעות החוצה.
כיצד הגיבו אומות העולם בשנים שלפני המלחמה וכיצד הגיבו בתקופת המלחמה? בסוגיה
זו נעסוק בשיעור זה.

1. מדינות העולם ובעיית יהודי גרמניה בשנים 1933 - 1939

בשנים הראשונות לשלטון הנאצים העמידו הכל פנים כאילו לא קרה שום דבר המעורר
דאגה. באוגוסט 1936 נערכו בברלין המשחקים האולימפיים כאילו הכל כשורה. הועדה
האולימפית לא נקפה אצבע כאשר גרמניה, ברגע האחרון, הרחיקה את כל הספורטאים
ממוצא יהודי. כשהחלו היהודים להימלט מגרמניה לאחר הרדיפות הנאציות, ננעלו
שערי העולם בפני הפליטים היהודים. לבסוף, לאחר יותר מחמש שנים של עמידה מהצד,
כינס נשיא ארצות הברית, רוזוולט, ביולי 1935 באויאן שבצרפת ועידה בינלאומית
לענייני פליטים. במשך למעלה משבוע ימים נישאו 32 נאומים נמלצים, אך כשהגיעו
להצעות מעשיות, התברר כי אף מדינה אינה "מסוגלת" לקלוט את הפליטים. הישוב
היהודי בארץ ישראל היה היחיד, שתבע את פתיחת שערי א"י, אולם שלטונות המנדט
הבריטי סרבו לאפשר לפליטים היהודים להיכנס, עקב מדיניותם הפרו ערבית. (כזכור,
במאי 1939 פרסמה הממשלה הבריטית את "הספר הלבן" של מקדונלד, שהגביל ,באופן
דרסטי, את העליה לארץ ישראל).
סיפורה של האנייה "סנט לואיס" ממחיש את טרגדיית הפליטים, שאיש לא רצה לקלטם
ואת אדישות העולם כלפי הבעיה. ב - 13 במאי 1939 הפליגה האנייה "סנט לואיס"
מהמבורג לקובה. כאשר הגיעה הספינה לנמל הוואנה, לא הורשו 900 נוסעיה לרדת
לחוף וכל האשרות בוטלו. נשיא קובה ציווה על האנייה לעזוב את הוואנה. רב
החובל הגרמני גילה הבנה עמוקה כלפי הנוסעים וניווט את האנייה באיטיות מול
חופי אמריקה, בתקווה שהאמריקאים יקלטו את הפליטים, אך ממשלת ארה"ב סירבה בתוקף
לאפשר לפליטים המיואשים להיכנס לתחומה. כאשר האנייה הייתה בדרכה לאירופה,
הסכימו בריטניה, צרפת, הולנד ובלגיה לקלוט את הפליטים. רובם נרצחו ע"י הנאצים
בזמן המלחמה.

2. מעצמות המערב ושואת יהודי אירופה

הידיעות על הרציחות, ההוצאות להורג וההתעללויות בפולין הכבושה בשבועות הראשונים
של המלחמה, הגיעו במהרה לארה"ב, שנשארה נייטרלית במשך למעלה משנתיים. היו
אלה השנים הגורליות האחרונות. גרמניה דגלה עדיין במדיניות של גרוש יהודים,
אולם שערי אמריקה ננעלו בפני היהודים. הנאצים מצדם בחנו מדי פעם מחדש עד
היכן יוכלו להרחיק לכת ברדיפות היהודים בלי שהדבר יגרור תגמול. כשראו שמעשי
הזוועות הראשונים עברו ללא תגובה, המשיכו הלאה.
ב - 13 בינואר 1942 התכנסה בארמון סנט ג'יימס שבלונדון ועידה בין ממשלתית
של בעלות הברית לדון על הפשעים שבוצעו באירופה. בועידה השתתפו 17 מדינות
לוחמות ונישאו נאומים רבים על פשעי הנאצים. היחיד שהזכיר את הקורבנות היהודים
היה שר החוץ של ממשלת לוקסמבורג. הנאצים בחנו את הדברים ומיהרו להסיק את
המסקנות. שבוע בלבד לאחר ועידת סנט ג'יימס, נתכנסה בברלין "ועידת ואנזה",
בה, כזכור, התקבלו ההחלטות הגורליות בדבר ביצוע "הפתרון הסופי". סמל ליחסו
של העולם החופשי לקורבנות היהודים מהווה סיפורה הטרגי של אניית פליטים קטנה
,"סטרומה", ספינה רעועה, אשר שימשה קודם לכן להובלת בהמות על נהר הדנובה.
האנייה, שעל סיפונה היו עמוסים 769 פליטים, הצליחה לחמוק מעיני המשמרות הגרמניים
ולהפליג, בראשית דצמבר 1491, מרומניה לכיוון א"י. לאחר מסע חתחתים, עגנה
האנייה, ב - 16 בדצמבר 1491, בקושטא. תורכיה לא התירה לנוסעים לרדת לחוף.
הסוכנות היהודית הכריזה כי היא נכונה להקצות את מכסת רשיונות העלייה שברשותה,
לפי "הספר הלבן", להצלת הפליטים שנמלטו מהתופת הנאצית. הנציב העליון הבריטי
עמד בסירובו ולא התיר לפליטים לעלות לארץ. שלטונות תורכיה ציוו על רב החובל
של "סטרומה" לצאת מנמל קושטא. לא הועילו המחאות, כי הספינה אינה כשרה עדיין
להפלגה בים הפתוח. "סטרומה" נגררה מהנמל והפליגה בחזרה לעבר בולגריה. יומיים
לאחר מכן, ב - 24 בפברואר 1942, נפגעה האנייה ממוקש ימי או טורפדו. פרט לניצול
אחד, טבעו כל נוסעיה ואנשי צוותה.
בסוף מאי 1942 הגיעו ללונדון ידיעות מהימנות על ההשמדה. הממשלה הפולנית שבגולה
נתנה להן פרסום בראשית יוני. בסתיו 1942 הגיע ללונדון שליח המחתרת הפולנית,
יאן קארסקי, וסיפר על גטו וורשה, ועל מחנה ההשמדה בלזץ. לאחר מכן המשיך קארסקי
לארה"ב ודיווח לנשיא רוזוולט על מעשי הזוועה. דעת הקהל סערה, נערכו כנסי
מחאה, מאמרים בעיתונות הוקיעו את מעשי הזוועה של הנאצים. גם בקונגרס בארה"ב
ובפרלמנט בלונדון נשמעו דברי הוקעה ומחאה. בלחץ דעת הקהל, החליטו מעצמות המערב
לכנס ועידה חדשה לדון בענייני הפליטים. ב - 18 באפריל 1943 נתכנסה הועידה
בהמילטון שבברמודה. המושב של ועידת ברמודה נקבע במתכוון בפינה נידחת, שאי
אפשר להגיע אליה בעת מלחמה, כדי שהעיתונות לא תוכל לתת לה כיסוי וכדי שלא
תהיה נתונה ללחץ דעת הקהל. המלצות הועידה, שהוגשו לשרי הממשלות היו "סודיות".
מעצמות המערב יצאו ידי חובה ע"י עצם זימון הועידה.
אדישות בעלות הברית לגורל היהודים קבלה ביטוי אכזרי בדחייה העיקשת של הפצרות
הנציגים היהודים להפציץ את מחנות ההשמדה ואת צמתי הרכבות המובילים אליהם.
מטוסי הפצצה אמריקאים הפציצו בתי זיקוק ליד אושויץ מספר פעמים ובקלות יכלו
להגיע לאושויץ - בירקנאו. טייסים בריטיים הודו שניתן היה לדייק בהפצצות תאי
הגזים ללא כל קושי מיוחד.

3. שתיקת האפיפיור

מדהימה במיוחד הייתה שתיקתו של הוותיקן ברומא. העולם כולו חיכה בדריכות להוקעת
מעשי הזוועה מפיו של מי שראה עצמו שליחו של ישו עלי אדמות - האפיפיור. אפילו
המנהיגים הנאציים חרדו שמא תטיל עליהם רומא נידוי וחרם. פחדם היה לשווא.
האפיפיור פיוס ה - 12 לא גינה אפילו פעם אחת את השמדת היהודים. המבחן המכריע
הגיע ב - 16 באוקטובר 1943 כאשר יהודי רומא נאסרו במצוד לילי לקראת גירושם.
שגרירה של גרמניה בוותיקן חשש שיופעל כעת לחץ על האפיפיור לזנוח את עמדתו
המאופקת. אולם חששו היה לשווא. פיוס ה - 21, ראש הכנסייה הקתולית ובישופ
רומא, הסתכל בשוויון נפש והחריש כאשר 1200 גברים, נשים וילדים נעקרו מרומא
ונשלחו לאושויץ. הוא נמנע מלעשות מה שעשו כמה בישופים כפופים לו, שראו כחובתם
הדתית והאנושית להשמיע בפומבי את מחאתם נגד גרוש יהודים מעריהם. הארכיבישופ
דה יונג מאוטרכט שבהולנד אסר על בני עדתו לשתף פעולה ברדיפת היהודים. הבישופ
של פריס, מונסניור שאטל, הצמיד לגלימתו את הטלאי הצהוב, הכומר הקתולי של כנסיית
"סנט לודויג" בברלין, ברנרד ליכטנברג, התפלל בגלוי בעד היהודים ובעד האסירים
שבמחנות הריכוז. על כך נעצר ומת ב - 1943 בדרכו למחנה דכאו. הקרדינל רונקלי,
מי שעתיד היה להיות האפיפיור יוחנן ה - 32, שליח האפיפיור באנקרה, התערב לטובת
היהודים ופעל למענם. אולם קולו של האפיפיור לא נשמע. עם זאת, ראוי לציין,
כי במקומות רבים באירופה הכבושה סייעה הכמורה הנוצרית הנמוכה להסתיר יהודים
במנזרים ובבתי מחסה נוצריים, תחת איום מתמיד של עונשים חמורים.

4. פעולות הצלה מאורגנות

בצד התעלמות ארצות המערב ושתיקתו הרועמת של האפיפיור, היו שלוש מדינות - דנמרק,
פינלנד ובולגריה - שסיכלו כמעט לחלוטין את מזימת ההשמדה.
א. הצלת יהודי דנמרק
בסוף ספטמבר 1943 גילה הנספח הגרמני לענייני ימייה לדנים כי הגרמנים עומדים
לבצע גרוש יהודים. תוך ימים ספורים, הוסתרו יהודי דניה בקרב האוכלוסייה הנוצרית.
כאשר הגסטפו פרץ לבתיהם, לא מצא בהם איש. במצוד נלכדו רק 470 יהודים שלא
התחבאו והועברו לטרזיינשטאט. העם הדני כולו התגייס למבצע אדיר של הברחת היהודים
בסירות דייגים וכלי הוגלה אחרים, בדרך הים, לשבדיה הנייטרלית. האוכלוסייה
הדנית התלכדה ופעלה כאיש אחד בהצלה המחתרתית. מבצע הפינוי נמשך כמה שבועות
ובוצע בהצלחה מלאה. כשחלף חודש אוקטובר, יהדות דנמרק , כ - 7000 איש, הייתה
כבר בשבדיה. ממשלת שבדיה ועמה קבלו אותם בסבר פנים יפות ונתנו להם מקלט.
ב. הצלת יהודי פינלנד
פינלנד הותקפה בידי רוסיה בשנת 1939 ושנתיים לאחר מכן הצטרפה לגרמניה במלחמתה
נגד בריה"מ. אולם פינלנד סירבה להסגיר לגרמנים את 2000 יהודיה. שר החוץ
הפיני, ויטינג, הכריז בפרלמנט: "אנו אנשים הגונים. מוטב לנו למות עם היהודים
מלמסור אותם". כל יהודי פינלנד ניצלו.
ג. הצלת יהודי בולגריה
גם בולגריה, כפינלנד, הייתה בת בריתם של הגרמנים. למרות שהממשלה הייתה אנטישמית,
רבים מן הצירים בפרלמנט, המלך בוריס עצמו, וחלקים רחבים מהעם אהדו את היהודים
ועשו הכל כדי לדחות את תביעת הגרמנים להסגיר לידיהם את היהודים. הנאצים הגבירו
את לחצם, אך הבולגרים, בחסות המלך, סרבו בעקשנות. כמעט כל יהודי בולגריה
(קרובל- 50000 איש) ניצלו.

5. "חסידי אומות עולם"

לא היה זה דבר של מה בכך להסתיר יהודים בימים ההם באירופה הכבושה. מרגע שהמציל
העניק מחבוא ליהודי, הוא החל במאבק רצוף עם הגסטאפו. חייו וחיי משפחתו היו
בסכנה מתמדת. למרות כל הקשיים העצומים הללו, נמצאו אנשים בארצות הכבושות
של אירופה, שהתייצבו לצד העם שנרצח. הם בא מכל שכבות הציבור : איכרים, פועלים,
רופאים, כמרים, נזירים, עקרות בית, דיפלומטים וכו'. הם לא היו מארץ מסוימת,
אלא מכל ארצות אירופה הכבושה, גם מהארצות האנטישמיות ביותר כמו פולין וסלובקיה.
למרות כל הקשיים הם יצאו להציל חיי אדם ותוך סיכון מתמיד של חייהם המשיכו
בפועלם. אלה הם "חסידי אומות עולם", כ - 13000 איש - ששמרו על ניצוץ ההומניזם.
ברוניסלבה צ'ייקובסקי הייתה איכרה פולניה, קתולית אדוקה, שהחביאה, יחד עם בעלה,
שתי משפחות יהודיות שלמות באורווה ודאגה לכל מחסורם. אדוארד חצ'ה, כורה פולני,
הפך את ביתו שבברנוביץ למקום מחבוא קבוע ליהודים נמלטים. הגסטפו אסר אותו.
למרות העינויים הקשים, הוא לא גילה היכן מתחבאים היהודים, אותם העביר למקום
מבטחים שעה קלה לפני מאסרו. וסילי לופטינסקי, ראש המועצה האוקראיני של העיירה
קוסוב, הסתיר בביתו שבעה יהודים, ד"ר ג'וזפה מוראלי, אנטי - פשיסט איטלקי,
סיפק מסמכים מזוייפים לפליטים שעברו בעיירתו נונטולה, שבצפון איטליה. סוזאן
ספק דאגה למחבואם של מאות יהודים בפריז. בהולנד הצליחו להסתתר בבתי הנוצרים
כ - 25000 יהודים (ביניהם הייתה גם אנה פראנק), אולם חלק מהם נתגלה ונשלח
למחנות.
אוסקר שינדלר היה דמות יוצאת דופן. שינדלר, הגרמני, היה ממונה על בית חרושת
שעובדיו היו אסירי מחנה פלשוב שליד קראקוב. הוא החזיקם בחיים, פרנס אותם,
הגן עליהם מפני הגסטפו ואפילו צרף אליהם את בני משפחותיהם שגורשו למחנות אחרים.
כשהתקרבה החזית הרוסית, היו עובדי שינדלר צפויים לסכנת גרוש מחנות ההשמדה.
שינדלר העביר את כולם, כ - 1200 איש לברינליץ, עיר הולדתו שבאזור הסודטים.

אדם שהגדיל לעשות להצלת יהודים היה הדיפלומט השבדי ראול ולנברג. ביולי 1944
הגיע ולנברג להונגריה כנספח השגרירות השבדית ופעל ללא לאות להצלת היהודים
שנותרו בבירה. הוא הקים מנגנון מתנדבים לפעולה והעניק דרכונים על ימין ועל
שמאל. כ - 200 אלף אנשים חבים לולנברג את חייהם. למרבה הצער לא זכה ולנברג
להינות ממעשיו. כשנכנסו הסובייטים לבודפשט, הוא נלקח לחקירה ועקבותיו נעלמו.
בלחצה של ממשלת שבדיה, הודיעו השלטונות הסובייטים שולנברג מת משבץ בכלא הרוסי
בשנת 1947. ספק אם הודעה זו נכונה. גורלו נשאר בגדר תעלומה עד עצם היום הזה.
אריסטיד מנדס היה קונסול פורטוגל בבורדו שבצרפת. הוא לא יכול היה להישאר אדיש
לסבל הפליטים היהודים, שהתגודדו בעיר הנמל הצרפתית בתקווה להגיע לפורטוגל.
במשך שלושה ימים הנפיק אלפי אשרות. ממשלת פורטוגל קראה לו לשוב, אך אפילו
בדרכו הביתה, עוד סייע לפליטים לעבור את הגבול ולהינצל. הוא פוטר, איבד את
משרתו ואת רכושו.

לסיכום - למרבה הצער מעט מאד נעשה להצלת היהודים מהגורל שהועידו להם הנאצים.
יהודי אירופה הופקרו עקב שרירות ליבן של המעצמות. בעלות הברית סרבו להפציץ
את מתקני ההשמדה או את מסילות הברזל ששימשו להובלת רבבות יהודים למוות. קולו
של האפיפיור כלל לא נשמע. שערי ארה"ב ננעלו בפני הפליטים. הבריטים לא שינו
את מדיניות "הספר הלבן" וספינות מעפילים, שהצליחו להימלט מהנאצים, הוחזרו
ללב ים. עמים שלמים שתפו פעולה עם הנאצים וסייעו בדבקות להשמדת היהודים.
עם זאת היו מדינות כדנמרק, פינלנד ובולגריה, ששלטונותיהם ואוכלוסיותיהן רשמו
פעולות הצלה מפוארות. והיו "חסידי אומות עולם" - אותם בודדים, מעטים במספר,
שסיכנו את חייהם ועשו כמיטב יכולתם להצלת יהודים וזאת, כפי שהסביר בפשטות
יאן קמפרט, משורר המחתרת ההולנדית, "כי הלב לא יכול היה אחרת".

שיעור מספר 30

העולם ששתק - אומות העולם ושואת יהודי אירופה

הצעות דידקטיות

1. זכור! - ניתוח טקסט של המשורר אבא קובנר - פעילות מסכמת לנושא השואה.
    הפעילות תערך בתום השיעור.

מהלך הפעילות:

1. התלמידים יקראו את הטקסט, שכתב המשורר אבא קובנר (יליד וילנה ממנהיגי הפרטיזנים

   היהודים, מחבר כרוז המרד של המחתרת היהודית בוילנה} ויסמנו את מלות המפתח
   של הטקסט (ראה נספח מספר 1 ).

להלן הטקסט :
"בשנת 1933 לספירה הנוצרית נבחר אדולף היטלר לשליט על גרמניה. בימיו, רצחו
הגרמנים ועוזריהם שישה מיליון יהודים, בהם מיליון ומחצית המיליון ילדי ישראל.
כלואים בגטאות עמדו הקרבנות על נפשם ככל שיכלו והעולם עמד מנגד והחריש".

להלן המלצות לנקודות לדיון:
א. לספירה הנוצרית - אבא קובנר עורך חשבון נוקב עם הנצרות שלאורך הדורות רדפה
את היהודים ונכשלה במבחן המוסרי - אנושי שהציב בפניה ביצוע "הפתרון הסופי".
אמנם היו אנשי כמורה (במיוחד בדרגים הנמוכים), שחרפו נפשם בנסיון להציל יהודים.
אולם בסך הכל אנשי כמורה רבים ראו בשואה את העונש הסופי של היהודים על צליבת
ישו. חמורה מכל היתה שתיקתו הרועמת של האפיפיור, שתיקה שהדהימה אפילו את
המרצחים הנאציים.
ב. נבחר - אדולף היטלר נבחר בהליך דמוקרטי. הוא לא כפה את שלטונו באמצעות
   הפיכה.
ג. הגרמנים - הגרמנים, שבחרו בהיטלר, למרות שהכירו את "משנתו" ואת תכניותיו
   לגבי היהודים ולכן על גרמניה, כאומה רובצת, לדעת אבא קובנר, האחריות הקולקטיבית
   על פשעי הנאצים.
ד. עוזריהם - הגרמנים אחראים לפשע הנתעב, אולם אין לשכוח שאוכלוסיות שלמות
    שיתפו פעולה עם הנאצים ועזרו להם בביצוע הרדיפות וההשמדה.
ה. הגטאות - הסבל והגבורה היהודית כפי שבאה לידי גיטוי בחיי היום יום בגטאות,
    בנסיון לשמור על צלם האנוש בפעילו המחתרת ובמרידות.
ו. העולם החריש - למרבה הצער העולם הנאור ישב בחיבוק ידיים והפגין אדישות
   מוחלטת לגורל היהודים.

2. טבלה כרונולוגית משווה - פעילות מסכמת לנושא השואה והגבורה
המורה יערוך טבלה כרונולוגית משווה מעליית היטלר לשלטון בינואר 1933 ועד כניעתה
של גרמניה במאי 1945. בטבלה יצויינו:
התאריכים, אירועים כלליים מרכזיים, אירועים בגורלה של יהדות אירופה.
אפשרות נוספת לעריכת הטבלה: המורה יציין את המאורעות ההיסטוריים הכלליים המרכזיים.
התלמידים יתבקשו לציין את האירועים המרכזיים בגורלה של יהדות אירופה.
(ראה נספח למורה)