תקופה המקרא

המקרא מלא וגדוש בסכסוכים שהיו לעם ישראל עם העמים שסביבו. ואולם, בשני מקרים מפורסמים בתנ"ך יש התבטאויות נגד העם היהודים, שהוא עם שונה, בעל תכונות סטראוטיפיות המאיימות, כביכול, על שליטי עולם. הראשונה היא התבטאות של פרעה בספר שמות (פרק א, ח'-י'): "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ." בעקבות חששו של פרעה מוטלות גזרות קשות על עם ישראל - עבודת כפייה והשמדת תינוקות. המקרה השני והמובהק יותר של הצהרות השנאה כלפי ישראל, הוא ההתבטאות של המן, יועצו של המלך אחשוורוש מלך פרס (מגילת אסתר פרק ג, ח') : "ויאמר המן למלך אחשורש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם." גם במקרה זה אין המן מסתפק באמירה כוללנית כנגד כל היהודים, אלא מציע קווי פעולה - השמדת עם. מעניין לראות ששתי הדמויות האלה פשוט בישרו את הבאות. נראה שאין חדש תחת השמש - הטיעונים וכן קווי הפעולה יחזרו שוב ושוב בדורות הבאים!

העולם היווני-רומי

תקופה זו הייתה תקופה של ריבוי אלילים ופלורליזם דתי, לכאורה. השליטים והחברות היוונית והרומית קיבלו דרכי פולחן שונים. ואולם הם דרשו שבני דתות שונות יחזירו להם יחס דומה ויהיו פתוחים וסובלנים כלפיהם. עיקרון מרכזי ביהדות הוא איסור עבודה זרה. עיקרון זה לא איפשר ליהודים לקבל את עבודת האלילים באותה תקופה והביא לכך שהיהדות והיהודים נחשבו לפוגעים בשלום ובסובלנות האוניברסליים. בעיני החברה באותה תקופה - רק היהודים נחשבו ליוצאי דופן, משום שלא קיבלו את האלים היוונים והרומים ואף קיימו מצוות שהביאו להתבדלותם - איסור שתיית יין של גוי, איסור נישואין עם לא-יהודים והיעדרות מטקסי פולחן פומביים. בגלל כל אלה נחשדו היהודים בבגידה במלכות. מיטיב ד"ר דן מכמן לסכם תקופה זו של אנטישמיות (בספר 'בין שואה לתקומה' בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה): "חשוב לנו להבין, שבתקופה זו נבנה על גבי

הגרעין הראשון של שנאת יהודים, המשתקף בגישת המן, נדבך נוסף של יחס דחייה, בוז ושיקוץ ליהודים. עדיין אין זה יחסה של תרבות שלמה. אך זה יחסו של חלק

לעתים נכבד - ודי אם נציין בין בעלי יחס זה אנשים כהיסטוריון טאקטיטוס וכנואם קיקרו - ומתרחב והולך..."

ראשית הנצרות

בתחילתה, הייתה הנצרות כת יהודית - וכך נולד היחס האמביוולנטי בין הנצרות לבין אמה ואחותה - היהדות. שתי הדתות רואות את עצמן כנבחרות האל, שתיהן

נאבקות על הבכורה. וכפי שקורה במלחמות-אחים - התוצאות הן קשות. בעיני הנוצרים חטאו היהדות והיהודים בשלושה חטאים מרכזיים: הישנה. היהודים לא קיבלו את בשורת ישו ותלמידיו ו'התעקשו' לדבוק בברית היהודים הם שרצחו את ישו. ברדיפתם של היהודים את הנוצרים הראשונים הם חטאו במניעת הפצת היהדות בקרב העולם ובמניעת הישועה משאר האנושות. טענות אלה מופיעים באיגרות של ראשוני הנוצרים ובאוונגליונים. למשל, כותב פאולוס באיגרתו אל הנוצרים בסלוניקי:  "[היהודים] הרגו את האדון ישוע ואת נביאיהם ואותנו [הנוצרים] רדפו ואינם טובים בעיני אלהים ומתקוממים לכל אדם."  ובאחד האוונגליונים נכתב כי פונטיוס פילטוס, נציב רומי, ניקה עצמו מאשמת

הריגת ישו, והיהודים הודו באשמה זו:  "ויהי כראות פילטוס כי לא יועיל מאומה וכי רבתה עוד המהומה ויקרח מים וירחץ את ידיו לעיני העם ויאמר נקי אנכי מדם הצדיק הזה אתם ראו. ויענו כל העם [היהודים] ויאמרו דמו עלינו ועל בנינו..."

התפשטות הנצרות

כל עוד הייתה הנצרות כת קטנה ונרדפת - נותרו פעולותיהם הנוצרים נגד היהודים בקנה מידה קטן ומוגבל. עם התחזקות הדת החדשה נדרשה נקיטת עמדה 'רשמית' נגד היהודים. מנהיגיה הראשונים של הנצרות השמיעו שלל התבטאויות של שנאת ישראל, כגון התבטאותו של יוחנן כריזוסטומוס (מנהיג נוצריי אנטיוכיה במאה ה-4 לספירת הנוצרים): "היהודים מלאי תאווה, חמדנים, אוהבי בצע, בוגדנים, פושעים, רוצחים, עקשנים, הרסנים, אחוזי שדים... הם הפרו את חוק הטבע... אין כפרה, מחילה וסליחה [לרצח האל]." ואולם, 'מע
צבי הנצרות' במאות הראשונות לספירת הנוצרים נתקלו בדילמה קשה. מצד אחד ראו את ישראל בתור 'העם הנבחר' הקודם, ה'אחים' הביולוגיים של המאמינים האמיתיים - הנוצרים. אמנם היהודים לא קיבלו את הבשורה, ואיבדו את הבכורה, אבל עדיין יש להם תקנה. מצד שני - כיצד אפשר לכפר ולסלוח על הפשע

האיום של רצח אל.

אב הכנסייה אוגוסטינוס ביטא במאה ה-5 לספירה את הגישה שנתנה תשובה לדילמה זו:  "בזאת גילה האלוהים רחמיו כלפי כנסייתו, אף על ידי היהודים אויביו, כי כדברי השליח "בפשעם באה הישועה לגויים. ועל כך לא הרגם, אלא הניח להם את שמם כיהודים, אף כי עבדים הם לרומאים, שמא יעלמו לחלוטין ואנחנו נשכח את חוק האלוהים בעניין עדותם זאת. על כן לא די היה לומר 'אל תהרגם' אלא הוא מוסיף 'הפיצם': שאילו לא היו נפוצים על פני תל ולה על כתביהם לא היו לכנסייה עדויות להוכחת התגשמות הנבואות במשיחנו."

על פי אוגוסטינוס הפתרון לדילמה בנוגע לאופן שבו יש לנהוג כלפי היהודים היא דווקא לא לפגוע בהם, משום שקיומם בעולם והשפלתם תשמש עדות והוכחה לניצחון הנצרות על היהדות. אם כך, ליהודים תפקיד הכרחי, בעל אופי שלילי בהתגשמות הנצרות.

ימי הביניים

ימי הביניים כונו בתולדות ימי אירופה - "הימים השחורים" - The Dark Ages. אכן כאלה היו ימי הביניים ליהודי אירופה. באותה תקופה הייתה לכנסייה השפעה רבה על כל תחומי החיים באירופה. הסטראוטיפ שנקבע בדורות עברו - של יהודי בעל תכונות שליליות, השואף לפגוע באושיות החברה והשלטון - המשיך והתחזק בתקופה הזאת. התאוריה שהתפתחה מאז ראשית ימי הנצרות - של עם שרצח את האל, דחה את הבשורה ומנע מאחרים את הישועה - התבססה והפכה לאחד העקרונות המרכזיים של החיים באירופה בימי הביניים. ההשפעה הנוצרית הקיפה את כל שכבות העם ואת כל תחומי החיים. המורשת הנוצרית על היבטיה האנטישמיים עברה בהטפות ובדרשות בכנסיות. גם חיי התרבות שיקפו אמונות אלה:

אמנות פלסטית - האמנות תרמה רבות להפצת הדימוי השלילי של היהודים בציורים של יהודי בעל קרניים וזנב (בדמות השטן), יהודים יונקים מחזירה, יהודים המבצעים פולחנים הפוגעים בנוצרים ועוד ועוד. מרבית היוצרים המפורסמים של התקופה ציירו ופיסלו יצירות המתארות נושאים מהמסורת הנוצרית. במרכז היצירה אפשר לראות את ייסורי ישו ובהם תמיד מופנית אצבע מאשימה לעבר היהודים.

ספרות - דמויות ויצירות ספרותיות מחזקות את הסטראוטיפ השלילי, כגון שיילוק היהודי ב'סוחר מוונציה' של שייקספיר. מעניין לציין כי יצירה זו נכתבה באנגליה בעת שהיהודים לא הורשו להתגורר במדינה זו כלל, ובכל זאת הנימה האנטישמית מובלטת בה מאוד. 

מחזות - בימי הביניים נפוצו מאוד הצגות דתיות שהוצגו לפני כל שכבות העם. 'הפסיון' היה סוג של מחזה שהמחיז במפורט את ייסוריו של ישו כאשר היהודים שיחקו בו תפקיד (שלילי) חשוב.

אדריכלות - כנסיות רבות הציגו בחזיתן סמלים המבליטים את ניצחון הנצרות על היהודות. דוגמה מפורסמת הקיימת עד היום - בקאתדרלה של סטראסבורג שבצרפת מופיעות שתי דמויות - דמות של אישה יפה ותמירה המייצגת את הכנסייה הזקופה והגאה ולידה דמותה של ה'סינגוגה' (בית הכנסת), עיניה מכוסות וראשה מושפל להמחשת עיוורונה והשפלתה של היהדות.

לשון - השפה היא כלי להעברת מסרים ודעות. בנוגע למילה 'יהודי' הדבר בולט מאוד. במילונים אירופיים המילה יהודי שוות ערך ל - נצלן, אדם לא אמין ושקרן. 'יהודי' הפך גם לשם פועל שמשמעותו לרמות. במילון של מילים נרדפות נמצא שברשימת המילים הנרדפות לערכים 'הלוואה בריבית' ו'קמצנות'

מופיע הביטוי - 'יהודי'. חשוב לשים לב שהגדרות מעין אלה הופיעו למשל במילון אוקספורד הנפוץ עד אמצע המאה העשרים! לאנטישמיות הייתה השפעה רבה על חיי היום-יום של היהודים. ההחלטה של מועצת הכנסייה הכללית משנת 1215 קבעה "שהיהודים יובדלו מנוצרים בלבושם". במדינות שונות הלבוש המבדיל היה שונה: כובע מחודד באנגליה ובאיטליה, אות קלון בצורת לב במקומות מסוימים בגרמניה, עיגול אדום ולבן בצרפת ואפילו טלאי צהוב (!) בפרנקפורט ובאזורים אחרים בגרמניה. יהודים נשלחו לגור ברבעים

מיוחדים, והמונח 'גטו' שאנו מכירים מתקופת השואה - מקורו ברובע היהודים בוונציה.

תקופה זו התאפיינה בגזרות שהוטלו על היהודים, שחויבו לחיות בערים תחת חסות השליט וברחמיו. על היהודים נאסר לעבוד את האדמה (וכמובן נאסר עליהם להיות בעלי קרקעות), ומשום כך נאלצו להתפרנס ממסחר ומהלוואה בריבית. אין ספק שהכרח זה הוסיף נדבכים לתיאור היהודי בתור גזלן, קמצן ורמאי המשתלט על העולם באמצעות הממון.

אחד הביטויים הבולטים של ההשפעה הדתית על כל תחומי החברה והמדינה היה במסעי הצלב. מסעי הצלב נועדו לכבוש מידי הכובשים המוסלמים את האתרים הקדושים לנצרות בארץ ישראל. ואולם, בסערת הרוחות הדתית - נחשבו היהודים, כופרים גם הם, לטרף קל וראוי. את הלכי הרוח של התקופה ביטא יהודי בן התקופה, ר' אפרים ב"ר יעקב מבונא:

ואל כל המקום אשר בא שמה, דיבר רע על כל היהודים אשר בארץ, ושיסה בנו את "וילך הלוך ונובח [=המטיף]... ללכת ירושלים להילחם עם ישמעאל, הנחש ואת הכלבים, לאמר: נקמו נא את נקמת הצלוב משונאיו העומדים לפניכם ימי הביניים היו גם ימי האינקוויזיציה שבהם הואשמו היהודים בכפירה והועלו ואחר כך תלכו להילחם על הישמעאלים..." על המוקד. מדינות אירופה שונות גירשו את היהודים מתחומן - ביניהן ספרד, פורטוגל, בריטניה ומדינות נוספות. ימים אלה היו גם ימים של עלילות דם ובהם נענשו קהילות שלמות בגלל האשמות שקר שבהן העלילו שיהודים רצחו לשם פולחן בדוי. כזו הייתה העלילה בשנת 1475 כאשר יהודי העיר טרנט הועלו על המוקד בעקבות מציאת גופתו של הנער סימון. במקרה זה כמו במקרים רבים אחרים הואשמו היהודים ברצח הילד הנוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות. עלילת דם מפורסמת נוספת הייתה

העלילה שיהודים הרעילו את בארות הנוצרים וגרמו להתפרצות מחלת הדבר שהביאה למותה של רבע מאוכלוסיית מערב אירופה בימים ההם.

תקופת ההשכלה

במאה ה-17 וה-18 עברה החברה האירופית תהליך של חילון. הדת הנוצרית המשיכה להיות בעלת תפקיד במדינות אלה אך השפעתה פחתה והלכה. תנועת ההשכלה שהביאה לתפנית בתקופה הזו טענה שהשכל הוא התכונה החשובה והמרכזית של האדם. השכל וה'ראציו' צריכים להיות המוקד של ההתנהגות וההערכה האנושיות. לפי תפיסה זו יש לחפש את ההיגיון בעולם ולא לפעול לפי רגשות ואמונות. לפיכך דגלה גישה זו בהתנתקות מהדתות הממוסדות ותמכה בהתבססות על השכל וההיגיון. פילוסופים

בני התקופה דגלו בשינוי חברתי על בסיס שוויוני, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של ג'ון לוק:

"מאחר שבני האדם הנם, כפי שראינו, לפי הטבע חופשיים, שווים ובלתי תלויים, אין אדם שיכול להיות מנושל ממצב זה ונתון לכוח פוליטי של אחר בלי הסכמתו." תיארנו קודם לכן את הרקע הדתי-נוצרי של האנטישמיות באירופה מאז ראשית התפשטותה ביבשת זו. היה אפשר להניח שעם ירידת השפעתה של הנצרות על חיי האירופים - תשקע אף האנטישמיות. אמנם אין ספק שבמקומות מסוימים, זכו יהודים בתקופת ההשכלה לשיפור במצבם הפוליטי-חברתי - אך ככלל אפשר לומר שהתפנית והשינוי באווירה החברתית הביאה לכל היותר לשינוי ולתפנית באופי האנטישמיות ולא להיעלמותה.

ובכל זאת - השפעה חיובית של הלכי הרוח בתקופה הזאת הייתה המסקנה שחובה להתייחס אל היהודים כאל כל האדם, בלי לשים לב למוצאם אלא למעשיהם ולהישגיהם בלבד. מכיוון שהשוויון הוא ערך עליון, טבעי ואוניברסלי, טענו כמה מהוגי דעות בני התקופה שאין הצדקה לשום הפליה על רקע דתי. ואמנם באותם ימים החלו היהודים לזכות ב'אמנציפציה' - בשוויון בעיני החוק. ואולם, לא הכול היה פשוט כל כך. הגישה החיובית הזו לא הייתה היחידה ואף לא הדומיננטית. אפשר לומר גם שגישה זו יצרה תגובת-נגד. ראשית, על אף שינוי מעמדה של הכנסייה - עוד נותר הסטראוטיפ של היהודי שהושרש כל כך בתרבות הנוצרית באירופה. נוסף על כך, דווקא הגישה שדחקה הצדה את האמונה הלא-רציונלית בדת עוררה בוז נוסף ליהודי שהיה סמל של מי שדבק באמונה כמה דוגמאות להלכי הרוח של התקופה אפשר למצוא דווקא בכתביו של אחד מהוגי מיושנת ורגשית ולא שכתלנית. הדעות המפורסמים והחשובים ביותר באותה התקופה - פראנסואה-מארי וולטייר: "ודאי לי כי האומה היהודית היא המוזרה שבכל אומות העולם. ואף על פי שמנקודת הראות המדינית היא הבזויה מכולן, רבה חשיבותה בעיני הפילוסופים..."

"ובכן, אמת רבה יש איפוא בדבר, היהודים קיימו מצוות תורתם וזבחו זבחי אדם. ומעשה זה, שהדת מצווה עליו, עולה יפה עם אורח חייהם. ספרים שלהם מתארים אותם כשהם שוחטים ללא רחם את כל הבא על דרכם ומחיים לצורכיהם את הבנות בלבד.

"אך מה עלי לומר לאחי היהודי. האם להזמינו לסעוד אתי? כן, אך בתנאי שבמשך הסעודה לא יעלה על דעת אתונו של בלעם לנעור, שיחזקאל לא יערבב את ארוחת הבוקר שלו בסעודתנו, שדג לא יבוא לבלוע את אחד האורחים ולהחזיק אותו בבטנו שלושה ימים, שנחש לא יתערב בשיחה לפתות את אשתי... וכל הכול, ששום יהודי לא יקיף את ביתי בתקיעת שופר, להרוס את חומות הבית, להרוג אותי, את אבי, את אמי, את אשתי, את ילדי, את חתולי וכלבי, בהתאם למנהג הישן של היהודים. "נדמה לי שאתה [היהודים] המטורפים הגדולים ביותר. הקאפירים, ההוטנטוטים [כינוי הזמנים האלה לשבטים אפריקניים] והכושים של גיניאה הם אנשים הגיוניים וישרים הרבה יותר מאבות אבותיכם היהודים. אתם עליתם על כל האומות בבדותות מחוצפות, בהתנהגות גרועה ובברבריות. ראויים אתם לעונש כי זה גורלכם. "כולם נולדים כשקנאות משתוללת בלבותיהם, ממש כמו שהבריטונים והגרמנים נולדים צהובי שיער. לא אופתע אף כהוא-זה, אם יביאו אנשים אלה באחד הימים אבדון על הגזע האנושי."

בתקופת ההשכלה העלו על נס את עקרון השוויון בין בני האדם, ואכן במאה ה-18 רבים מיהודי אירופה החלו להנות מפירות האמנציפציה. אולם גם לעיקרון זה היה מחיר. אמנם היהודים זכו לשוויון זכויות, אך הם נדרשו לעבור תהליך של שיפור, תיקון והטבה, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. על היהודים הייתה חובת ההוכחה שהם ראויים לשוויון זה. בנוסח החוק הצרפתי לשוויון זכויות נאמר: "[האסיפה] מבטלת את הדחיות, ההסתייגויות והיוצאים מן הכלל, הכלולים בצווים הקודמים לגבי יחידים מבין היהודים, שיישבעו את השבועה האזרחית, שתיחשב כוויתור על כל הפריבילגיות והיוצאים מן הכלל שהונהגו בעבר לטובתם." על כך כתב דן מכמן בחוברת "בין שואה ופקודה":

"היבט אחר נעוץ בתנאי שהותנה: לוותר על הפריבילגיות. כוונת הדברים הייתה שהאוטונומיה של הקהילה היהודית הייתה צריכה להיבטל, לא רק מצד החוק הרשמי, אלא גם מצד רצונם של היהודים. נשמעת מכך בבירור התביעה למתן "תמונה" מצד היהודים עבור האמנציפאציה. התמורה היא הינתקות ממה שנראה הסביבה כיהודות  והשתלבות מוחטת (התמוססות) בחברה." בתוך זמן קצר התברר שהיהודים לא היו מוכנים לבטל את זהותם הדתית והלאומית ו"להתמוסס" בחברה הכללית. דבר זה הצטייר כחוסר היענות וככפיות טוב. אין ספק שזה היה נדבך חדש ומשמעותי בשנאה של החברה בארצות אירופה כלפי היהודים.

מסוף המאה ה-18 ועד למלחמת העולם השנייה

בסוף המאה ה-18 מתחילה להופיע בנוף התנועות הפילוסופיות באירופה התנועה הרומנטית. התנועה הרומנטית הייתה ראקציה לעמדות הרציונליות של תנועת ההשכלה. הרומנטיקנים הדגישו את חשיבות הרגש. תנועת הרומנטיקה נתנה את אותותיה בתחומי האמנות, אך לא פחות מכן השפיעה על הגישות המדיניות והחברתיות באותה התקופה.

כנגד הטענה הרציונלית שכל בני האדם שווים - שאלו הרומנטיקנים את השאלה - האם בני האדם נוצרו שווים? תשובתם הייתה - בוודאי שלא. בעלי גישה זו טענו שישנן תכונות אופי מיוחדות לעמים שונים. לטענתם, גורמים שונים מלבד ההיגיון מכוונים את האדם ואת ההיסטוריה. הוגי הדעות של התקופה החלו לקדם רעיון, שהתפתח בשנים שאחר כך, ולפיו עם איננו רק התאגדות מקרית של יחידים, אלא קבוצה בעלת קווים מאפיינים שצומחת יחד באופן היסטורי. אם כן - הרומנטיקנים התנגדו לרעיון 'האמנה החברתית' של המשכילים שלפיו חברה קיימת מתוקף החלטה הדדית של פרטים להשתייך לקבוצה, שכן, אדם אינו בוחר את קבוצת ההשתייכות שלו, אלא נולד ומתפתח בתוך קבוצה היסטורית נתונה. והדרך משם לגזענות, איננה רחוקה, כיוון שאמירה זו לא הייתה רק אמירה היסטורית, אלא אמירה שיפוטית. הוגי דעות רבים, בני התקופה ההיא, החלו לפתח תאוריות על עליונות של קבוצות שונות. במיוחד התזקה הגישה הזו בגרמניה. המדינה הלאומית הגרמנית אוחדה בשלב מאוחר מאוד בהיסטוריה, ועל כן האתוס

הלאומי הגרמני לא היה מבוסס על קבוצת אנשים החיה בגבולות טריטוריאליים אלא על דמותו של "הגרמני" ללא קשר למקום ולשטח. ה'גרמני' הוא אדם שנולד לקבוצה

האתנית האורגנית הגרמנית. לפיכך ניטיב להבין שיהודי, גם אם התבולל בחברה הגרמנית, לעולם לא יוכל להיות חלק מהיחידה החיה, האורגנית של הגרמנים. ביטא זאת, אדם היינריך מילר:

 "כאילו לא דרוש להענקת הזכות הלאומית, לקבלה לתוך החברה הלאומית, אלא הניסוח הקפריזה של החלטה: כאילו אין צורך לשם כניסה לתוך משפחה של עם גדול - חבורה שנוסדה במשך אלפי שנים על ידי גורל, דת, מסורת, משפט ומנהגים, מורשה שאין לה ערוך, אשר נרכשה במאבק ובמאמץ - אלא בפתיחתת השער המוביל למקדשים אלה."

התפתחות התאוריות הגזעניות לא התבססה אך ורק על הראקציה לתנועת ההשכלה, אלא הסתמכה על התפתחויות מדעיות וחברתית של התקופה:

התפתחויות באנתרופולוגיה (מדע האדם) - במחצית השנייה של המאה ה-18 התפתחה האנתרופולוגיה למדע עצמאי. בשלבים הראשונים המדע הזה עסק רבות בגזעי האדם

השונים. החוקר השבדי קרולוס ליניאוס, למשל, חילק את האנושות לארבעה גזעים בהוסיפו תיאור של תכונותיהם הפיזיות ומוסריות.הרופא הבריטי אדוארס חידש מושג של "גזעים היסטוריים" ולדוגמה ה
צביע על תכונותיהם הפיזיות השונות והמיוחדות של היהודים. אדוארדס טען שישנו קשר בין מידות הגולגולת לבין השתייכות גזעית ואף קבע נוסחה 'מדעית' לקביעת ערך ב'סולם הגולגולת'. בספרו של דן מכמן "בימי שואה ופקודה" מובאים דברי ההוגה הצרפתי אלפרד פוריה והערה עליהם:

 "'המוני בני אדם עוד יטבחו זה את זה בשל הפרש של דרגה אחת פחות או יותר בסולם הגולגולת שלהם' - ניבא - ולא ידע מה ניבא". אם כן, האנתרופולוגים מצאו קשרים בין מבנה גופם של בני אדם למוצאם, אך מיד צורפו לכך ההשפעות החברתיות, אשר חברו לגישות של הוגי הדעות הרומנטיקנים.

התפתחויות במדעי החיים - בימים אלה התפתחה תאוריית האבולוציה של למארק ודארווין וצברה כוח. לפי תאוריה זו, המינים השונים הקיימים בעולמנו אינם תוצאה של הבריאה, אלא תוצרי תהליך התפתחות המינים. בתחרות בין המינים, טען דארוין, מנצח החזק:

 "מה הגבולות שאפשר לשים לכוח זה, הפועל במשך עידנים ארוכים וצורף בדקדוק את כל הגוף, המבנה וההרגלים של כל יצור, מקרב את הטוב ומרחיק את הרע?... מינים שליטים השייכים לקבוצות גדולות יותר שבתוך כל מחלקה נוטים להוליד טיפוסים חדשים ושליטים... וכיוון שלא כל הקבוצות יכולות להיות גדולות והולכות, מפני שהעולם לא יכילן, מנצחות הקבוצות השליטות את החלשות מהן."

הוגי הדעות של הגישה הרומנטית אימצו את התאוריות הללו וטענו שתהליך האבולוציה קיים גם אצל גזעי בני האדם. ישנם גזעים חזקים וחיוביים שסופם לנצח את הגזעים החלשים.פילוסופים אלה טענו שהגזע הטוב ביותר, כמובן, הוא האדם הלבן ושמלחמת הקיום - המאבק בין גזע זה לבין הגזעים הנחותים - כולל הגזע השמי-יהודי - הוא טבעי ומוצדק!

התפתחויות בתחום הבלשנות - תחום מחקר זה מילא תפקיד חשוב בעיצוב המושגים הגזעניים. החוקר גוטפריד פון הרדר מצא קווים משותפים בין השפה ההודית, הגותית (הגרמנית) הקלטית, היוונית והרומית. את השפות הללו כינה שפות "אריות". לעומתם כינה את השפה העברית והערבית - שפות שמיות. הממצאים הבלשניים אומצו גם לחיזוק התפיסות החברתית-אתניות. הטענה הייתה שדוברי השפות שיצאו משפת האם הארית הם עמים קרובים בדמם לקבוצה שדיברה את שפת האם.

אם כן - שילוב התאוריות הרומנטיות עם החידושים בתחומי האנתרופולוגיה, הביולוגיה והבלשנות שיחקו תפקיד מכריע לעיצוב הגזענות שהובילה לקראת האנטישמיות מהסוג האיום ביותר, כפי שבא לידי ביטוי בשואה.

לתהליכים הרעיוניים הללו יש להוסיף גורמים חברתיים שהתרחשו באירופה בתקופה ההיא. זאת הייתה תקופה של המהפכה התעשייתית וזרימת המוני כפריים לערי התעשייה. תהליכים אלה הביאו לשינוי חברתי מהותי ביותר באירופה. סדרי ההיררכיה החברתיים הקודמים - התערערו. מעמד חדש של בעלי הון התחזק מאוד לעומת מעמד הולך וגדל של פועלי תעשייה שחיו בניכור  ובתנאים סוציאליים ירודים. תהליכים אלה יצרו מתחים פסיכולוגיים וחברתיים עצומים. בעקבות תהליכים אלה חלו שתי תופעות שהשפיעו על היחס ליהודים. ראשית, היהודים שהיו קבוצה עירונית מובהקת בעיסוקיה ובאופיה, נהנו מהשינויים שהביאה איתה המהפכה התעשייתית. בעבר לא התאפשר ליהודים לרכוש קרקעות ועקב כך גם לא רכשו מעמד - ואילו כעת יכלו להשתלב בפיתוח ובקידמה שחלו בערים. בתוך זמן קצר כל מי שחש מרירות וחוסר ביטחון בעקבות השינויים העצומים של התקופה יכול היה להפנות, שוב, אצבע מאשימה כלפי היהודי שמנצל את הפרולטריון לשם רווחים כספיים.

מצד שני, המהפכה התעשייתית ומהפכת העיור הביאו עימן גם את הדמוקרטיזציה והחינוך להמונים. בני המעמדות הנמוכים שותפו לראשונה בתהליכים הפוליטיים. שילוב של שני גורמים אלה הביא לפריחה של תנועות שפנו אל הפועלים במסרים אנטישמיים שמזכירים את ימי התעמולה האנטי-יהודית בימי הביניים. היצירה המוכרת ביותר שחוברה בימים ההם היא החיבור: "הפרוטוקולים של זקני ציון". חיבור מזויף זה בא לה
צביע על הסכנה שנשקפת לעולם הנוצרי בגלל הליברליזם והיהודים. בספר מתואר כינוס חשאי של יהודים שהתקיים בבית הקברות בפראג, ובו 12 נציגי היהדות מתארים את תכניתם להשתלט על העולם.

ברחבי אירופה הלכה וגברה האווירה האנטישמית - אלפי אגודות שמרניות אנטישמיות קמו באירופה ובמיוחד באירופה. בצרפת התקיים המשפט נגד קצין יהודי בצבא צרפת - אלפרד דרייפוס. הרקע להאשמה ולמשפט היה אנטישמיות צרופה. במזרח אירופה היה המצב חמור מאוד - על רקע הקיטוב הפוליטי, התגברות השפעת הכנסייה הפרבוסלבית ולאחר מכן במאבקים נגד הצארים - הייתה האנטישמיות למדיניות ממשלתית רשמית. הביטויים הקיצוניים ביותר לאנטישמיות בתקופה ההיא היו בפוגרומים הרצחניים של "הסופות בנגב" בסוף המאה ה-19. ועם כל זה, השלב המסוכן ביותר ליהודים היה בתהליך שבו האנטישמיות הפכה מתאוריה למעשה. התאוריות האנטישמיות הפכו לבסיס למדיניות ולמפלגות בזירה הפוליטית. בגרמניה בלבד הוקמו מאות אגודות אנטישמיות שמאות אלפי גרמנים היו חברים בהן.

על רקע זה קם אדולף היטלר, מנהיגה של אחת האגודות האנטישמיות הרבות בגרמניה שגדלה והתחזקה והפכה למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית - המפלגה הנאצית.

האנטישמיות במאה ה-20 עד לאחר מלחמת העולם השנייה

עם תחילת המאה ה-20 המשיכו הפילוסופים האנטישמיים להשפיע על הרחוב ועל הלכי הרוח בשלטון. מפלגות בעלות מצע אנטישמי נבחרו לבתי נבחרים באירופה (בעיקר בגרמניה). אגודות אנטישמיות לאומניות המשיכו לפרוח ומשכו אליהן אלפים רבים של חברים.

רגשות העליונות של העם הגרמניה היו מהסיבות המרכזיות שהובילו את גרמניה למלחמת העולם הראשונה - ואולם תבוסתה בשנת 1918 עוררה רגשות תסכול עמוקים בקרב העם הגרמני. על רקע תחושה זו התפתח המיתוס של "תקיעת הסכין בגב" ולחוסר השלמה עם תוצאות המלחמה. מיותר לציין, שאף על פי ש 12,000 יהודים נפלו במלחמה כחיילים גרמניים, היהודים נתפסו בעיני רבים בתור האחראים לתלאותיה של גרמניה.

בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה סבלה גרמניה ממצב כלכלי קשה מאוד, ממערכת פוליטית לא יציבה, וכאמור, ממורל לאומי ירוד. תנאים אלה היו תנאים אופטימליים לפריחתן של האגודות האנטישמיות. כאמור, אדולף היטלר היה כוכב עולה באווירה הזאת. התנועה הנאציונל-סוציאליסטית שהנהיג יצאה אל העם - באספות המונים, ביצירת קשר עם קציני צבא ועם הוגי דעות בחוגי העילית, בתעמולה אנטישמית כגון בספרו של היטלר 'מיין קאמפף'. בתעמולה הנאצית הוצגה דוקטרינה גזענית שהיו בה מרכיבים של גזענות דתית, אך באופן פרדוקסלי - הואשמו בה היהודים בתור אויבי גרמניה והאנושות כולה - על רקע קומוניסטי וקפיטליסטי גם יחד.

בשנות השלושים של המאה ה-20 פעילות המפלגה הנאצית עלתה דרגה כשהיטלר ומפלגתו נבחרו לרייכסטאג, בית הנבחרים הגרמני. בשנת 1933 התמנה היטלר לראש ממשלת גרמניה. זו הייתה תחילתו של שלטון שבו הייתה האנטישמיות מרכיב רשמי ומרכזי של המדיניות. בשלב ראשון נגזרו גזרות על היהודים בגרמניה, נכלאו

מנהיגים יהודים ונפגע רכוש יהודי.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, והיהודים נפגעו בכל מקום שכבש הצבא הגרמני. בשלב ראשון הוטלו עליהם גזרות, בשלב שני הם רוכזו בגטאות, ובשלב אחרון הועברו למחנות ריכוז והשמדה. חשוב לציין שהאנטישמיות התאורתית והמעשית לא הייתה נחלת הגרמנים בלבד. ברחבי אירופה, ממשלות ופרטים הצטרפו לגרמנים במעשיהם - במדינות כגון פולין, צרפת, הולנד,איטליה, אוקראינה, ליטה ולטביה חוקקו "ממשלות-הבובה" חוקים נגד היהודים. רבים בני העמים השונים הצטרפו לכוחות שפגעו ביהודים ורצחו אותם. בשנות המלחמה הושמדו כ-6 מיליון יהודים - כשני שלישים של יהדות אירופה.

אנטישמיות לאחר מלחמת העולם השנייה

עם סיום המלחמה נכנסו כוחות הברית שנלחמו בצבא גרמניה למחנות הריכוז וההשמדה, והדבר גרם לתסיסה עצומה בדעת הקהל בעולם. בעקבות הממצאים המזוויעים על פעולת הנאצים כלפי היהודים נוסחה אמנת זכויות האדם של האומות המאוחדות ונפתחו משפטי נירמברג נגד ראשי המשטר הנאצי. ואולם, למרות מחאות העולם נגד האנטישמיות - יהודים ניצולים שניסו לחזור לביתם לאחר זוועות השואה - נתקלו שוב בתופעות אנטישמיות. שוב פגעו ביהודים שניסו לחזור לבתיהם ולהשיב לידיהם את רכושם. שוב הואשמו היהודים בתלאות אירופה שנחרבה במלחמת העולם.

מאז סיום מלחמה העולם השנייה למעשה לא פסקו אירועי האלימות נגד היהודים באירופה. עם השנים החלו קבוצות קטנות לכפור בקיום השואה ולטפח שוב את האידיאולוגיה של עליונות הגזע הארי, עם השנים הלכו וגדלו הקבוצות האלה.