מאנטישמיות לאנטי ציוניות / ד"ר יוחנן מנור

מתוך: סקירה חודשית 12, דצמבר 1982, הוצאת משרד הביטחון

--------------------------------------------------------------------------------

לפניכם מאמר מאת ד"ר יוחנן מנור העוסק באנטישמיות והאנטי-ציונות. בקריאת המאמר יש לשים לב לרקע כתיבת הדברים ולתאריך כתיבתם. מאז כתיבת הדברים, ברית המועצות התפרקה, התעוררה האינתיפדה הראשונה, נחתמו הסכמי אוסלו, נכשלו שיחות קמפ-דייויד ופרצו אירועי האינתיפדה השנייה. ברור כי אירועים אלה משפיעים מאוד על ניתוחים בנושא כיום, אולם מאמר זה נותן חומר רקע

רב ונקודות חשובות למחשבה שמתאימות היום, לא פחות מאשר לפני עשרים שנה.

האנטישמיות היא התופעה של שנאת היהודים. המושג עצמו Antisemitimus, התחיל להופיע בגרמניה בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה. במושג זה עשה שימוש נרחב Wilhelm Marr, יהודי מומר אשר כתב נגד היהודים והיהדות, הסית נגדם והזהיר את גרמניה מפני השתלטות חברתית ופוליטית של היהודים. ולמרות שהמושג אנטישמיות אמור להתייחס לכל העמים השמיים ולתקופה המודרנית, הוא הפך, מהר מאוד, למושג המקובל כדי לתאר את השנאה ליהודים בכל הדורות.

למעשה, קיימות העוינות ליהודים והאשמת היהדות לשמה כתופעה רצופה מאז התקופה ההלניסטית.כבר במגילת אסתר אנו נתקלים בתופעות אלה, ניתן לראות בהן ביטוי לשנאה שמעוררים כל המיעוטים, אם בגלל השוני שבהם, אם בגלל זרותם או בגלל חולשתם. אולם לשנאת היהודים יש ייחודיות משלה, שאינה נובעת רק מרציפותה ההיסטורית, מהצטברות ומשילוב הסיבות לשנאה כלפיהם.

דומה, שמה שמייחד את האנטישמיות לאורך ההיסטוריה הוא המימד של שנאת-יתר, ואף שנאת-חינם, שמתוסף לעוינות הקיימת לעיתים בין עמים שונים כתוצאה מחיכוכים ביניהם.

שנאת-יתר זו באה לידי ביטוי בדעות הקדומות הקשורות ביהודים, בדימויים שמדביקים להם, הסטריאוטיפ שהם נושאים על גבם, ובמה שהם מעוררים בבריות בכל תקופה ובכל אתר. סטריאוטיפ זה מציג את היהודי כיצור מוזר, מסוכן ואף שטני, אשר צריך לעורך חשד, רתיעה וסלידה. הכללה זו הופכת את היהודים לדגם מופתי של שעיר לעזאזל, ובעזרתו ניתן לשחרר מתחים, חוסר שביעות-רצון,

פחדים וחוסך-ודאות.

שנאת-היתר, המעשים, ההגבלות וההתנכלויות החמורים המתלווים לה חייבו הצדקה או הסבר כלשהו.במשך תקופה ארוכה סיפקה הנצרות את הרציונליזציה הדרושה. רדיפת היהודים, נדודיהם ונידוים תורצו על-ידי החטא שחטאו ברצח ישו, אולם ניתנה להם אפשרות להינצל מגורל זה באמצעות המרת דתם. תקופת ההשכלה, ירידת השפעת הדת והתגברות הגישה הרציונאלית, הדוגלת בעקרון שפיטת הפרט על-פי תכונותיו ולא על פי מוצאו או השתייכותו הדתית והאתנית-לאומית, עוררה ציפיות להחלשת כוחה של האנטישמיות. ואומנם, בסוף המאה ה-18 החלה להסתמן פתיחות כלפי היהודים ונכונות להשתחרר מהדעות הקדומות שרווחו כלפיהם ולקבלם כבני-אדם. אולם בעת ובעונה אחת, ודווקא מתוך ביקורת נגד הבערות של הדת, המשיכו לייחס ליהדות תכונות שליליות, כגון... חוסר סובלנות ! רוב

היהודים המשיכו לדבוק בדתם, אם כי ידעו לנצל את האפשרויות שנפתחו בפניהם, יצאו מהגטו, השתלבו בחברה וחיזקו את מעמדם בה, בעיקר בגרמניה.

אך הסטריאוטיפ האנטישמי לא נמוג - נהפוך הוא; חלק מהרציונליסטים והבאים אחריהם סיגלוהו לעצמם ואף חיזקו אותו והוסיפו לו רכיבים חדשים, אשר נתנו לו תנופה מחודשת, יתר-על-כן, בעזרתם פותחה תיאוריה אנטי- יהודית חדשה, אשר מילאה את החלל שנוצר כתוצאה מהתפוררות התיאוריה האנטי-יהודית הדתית הקודמת. לתיאוריה החדשה היו כל הסממנים של רציונאליות מדעית,

והיא קבעה, שהיהודים הנם גזע נחות, הנושא את כל המגרעות של השמיים וליקויים נוספים, שהצטברו כתוצאה ממזיגתם עם גזעים אחרים, ושכתוצאה מכך הם מרעילים את התרבות ואת הציוויליזציה האירופאית ומעמידים אותן בסכנת השתלטות. אי לכך הרעיון המרכזי של האנטישמיות המודרנית הינו רעיון פאראנואידי אחד : האשמת היהודים בחתירה ובהשתלטות קונספירטיבית והרסנית על העולם.

בדרך כלל, מוסיפים, שהשתלטות זו תיעשה באמצעות השליטה שיש כבר ליהודים באמצעי התקשורת ובמערכת הבנקאית הבינלאומית, ומכאן הדרישה להגביל שוב את זכויות האזרח של היהודים ואף לבטלן,

למרבה הפלא, כבשה אידיאולוגיה זאת את ליבם של מאמינים רבים, ונקלטה היטב בסקטורים רחבים של מדינות מודרניות מתועשות, בעלות משטר מדיני דמוקרטי וליבראלי ובעלות אופי חברתי מתקדם.

האידיאולוגיה האנטישמית המודרנית השפיעה השפעה רבה על ההמונים. היא העמידה לרשותם תיאוריה פשוטה וסבירה למדי להסברת המציאות המורכבת בה הם חיו, על כל קשייה ותלאותיה, ובנוסף, התבססה על אותם דעות קדומות ורציות עממיים הנפוצים כלפי היהודים, החבויים עמוק בתרבות האירופית ומהווים חלק אינטגראלי ממנה, ולמעשה קשה מאד לעקרם משורש, שכן הם עוברים מדור לדור בצורות ובביטויים שונים ומגוונים בספרות, באמנות ובאמונה העממית, כך הפכה האנטישמיות במהרה למכשיר שלטוני ראשון במעלה במספר מדינות בעלות משטרים שונים, ואף אומצה - בעיקר

על ידי המשטר הנאצי בגרמניה - כאידיאולוגיה רשמית, על כל ההשלכות המעשיות הנובעות מתהליך זה לגבי מעמדם וגורלם של היהודים במדינות אלה, כמו חוקי נירנברג ומעמד היהודים במשטר וישי בצרפת. בניגוד לתיאוריה האנטי-יהודית הדתית הקודמת לא השאירה האידיאולוגיה האנטישמית המודרנית ליהודים כל פתח להיחלצות מגורלם בהמרת הדת, אף לא במעבר לאומה אחרת. כך נסללה הדרך לשואה, להשמדת שליש מהעם היהודי.

מאפיינים בולטים לשנאת היהודים בזמננו (מאז מלחמת העולם השנייה) מאז תום מלחמת העולם השנייה שינתה האנטישמיות את פניה. היא איבדה חלק ממאפייני האנטישמיות המודרנית,

אשר חתרה ליטול מן היהודים את הזכויות שניתנו להם כאזרחים שווים לכל דבר, במסגרת המדינה הלאומית המודרנית. אין אנו עדים עוד לאותה אנטישמיות בוטה וברוטאלית, המתנכלת בצורה גלויה, רשמית ולגאלית ליהודים במעמדם, בזכויותיהם, ברכושם ובחייהם, זו אשר נשענת על אידיאולוגיה המתרצת ומצדיקה מעשים אלו.

1) העלמות האנטישמיות המודרנית:

אנטישמיות זאת, "האנטישמיות המודרנית", כפי שכונתה בזמנו, כמעט עברה מן העולם. במקומות בהם היא קיימת עדיין בצורה המזכירה את המתכונת הזאת, אין היא גלויה ומוצהרת, אלא מוסווית ואף מוסתרת ולמשל בברית- המועצות, בסוריה ובאיראן), שכן השואה הורידה פלאים את ערכה ואת יוקרתה בעיני הבריות. יתירה מזאת, במדינות רבות, כולל ברית-המועצות, האנטישמיות היא בלתי-

לגאלית (ראה סעיף 52 בחוקה הסובייטית המתוקנת), ובחלקן אף קיימים חוקים ותקנות נגד הסתה לשנאה אנטישמית וגזענית. כיום אין מדינות הדוגלות ומאמצות אידיאולוגיה אנטישמית, אם ברציונליזציה דתית ואם כגזענות, וכמעט אין אנשי ציבור, פוליטיקאים או הוגי-דעות המעזים לדגול בפומבי בהשקפות מעין אלו. כאשר הופיעו, בכל זאת, ביטויים כאלה, ניתן היה לצפות לתגובות וללחצים

שיביאו להדחקתם, כך קרה, למשל, עם הופעת הספר המפורסם "Judaism Bez Prikas" (יהדות ללא איפור), של המחבר האוקראיני T .Kichko בהוצאת האקדמיה למדעים של

אוקראינה ב-1964. שנה לאחר הוצאתו לאור הכריחו המחאות, שזרמו מכל העולם, את ההנהגה הסובייטית להסתייג מהספר.

אם נבחן את המצב על-פי קיומה או על-פי אי-קיומה של אידיאולוגיה אנטישמית ועל-פי מעמדה המשפטי, החברתי-כלכלי והציבורי, סביר לקבוע, שלהוציא את ברית-המועצות (המאמר נכתב בזמן השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות) ומספר מצומצם של מדינות במזרח התיכון (סוריה, איראן) לפעמים אף זוכה הלחימה באנטישמיות ליוקרה מסוימת בגלל קיומה של מדינת ישראל,

2) עלייה תלולה במספר האירועים האנטי-יהודיים:

יחד עם זאת אין ספק, כי בשנים האחרונות הולכות וגוברות בקרב היהודים תחושות של ערעור במעמדם ובביטחונם.

הדעות הקדומות כלפי היהודים ממשיכות להיות חלק אינטגראלי של התרבות המערבית. התבוננות בחלק מאוצרות האומנות והספרות ובספרי הלימוד אינה משאירה ספק בכך. אפילו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. ממחקר, שנערך ב-1976 על ידי הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת שטרסבורג על כפר באזור אלזאס, עולה, כי הסטריאוטיפ של היהודי בעיני התושבים הוא זה של "רודף בצע, אוגר, צבוע, מכונם, נטול נקיפות מצפון וכל אנושיות. חסר מולדת... ! ! נראה, כי הדעות הקדומות כלפי היהודים נפוצות כיום יותר בקבוצות מסוימות, למשל בין הצעירים או השחורים בעלי ההשכלה. דעות אלה טבועות עמוק באמונותיהן של הבריות ונשארות, מרבית הזמן, מתחת לפני השטח. זוהי אנטישמיות לטנטית, אשר אינה מהווה סכנה מיידית ואינה פוגעת באופן ממשי באיש, מאחר שהיא נשארת בגדר אמונה פנימית. אולם גם זו פורחת מדי פעם ועולה מעל פני השטח - ומקבלת ביטוי מעשי. גם במקרה זה יש להבחין בין שמועות, כתובות, ציורים עוינים, איומים בטלפון ומכתבים אנונימיים לבין תקיפת אנשים ופיגועים במוסדות יהודיים. מ
צבים ואירועים שונים יוצרים את האפשרות ונותנים הזדמנות לשחרר החוצה חלק מהשנאה העצורה. משברים ומתחים: כלכליים, חברתיים ורוחניים

מוזכרים לעיתים תכופות כגורמים מרכזיים בחשיפה ובהעלאת האנטישמיות הלטנטית מעל לפני השטח, כך קרה, למשל, לאחר מלחמת יום-הכיפורים בזמן משבר האנרגיה, על השלכותיו, באנגליה ובארצות-הברית.

קיימים גם גורמים שונים לחלוטין, המשתייכים יותר לספרה של הפסיכולוגיה החברתית, למשל, ב-1959 הייתה בארצות-הברית התפרצות של מקרים אנטישמיים (300), כנראה בעקבות ידיעה על חילול בית-הקברות היהודי בקלן! תופעה דומה אירעה שוב בארצות-הברית לאחר הפיגוע ברחוב קופרניק בפריס. הקרנת הסדרה "שואה" הביאה בעקבותיה עלייה גדולה במעשים אנטישמיים. ניתן לראות את המקרים הללו כביטויי התפרצויות ספונטאניים של אנטישמיות חבויה, כתוצאה מגירוי שנגרם על-ידי אירוע או מצב מסוים. קיימים גם מקרים, שבהם ההתפרצויות אינן ספונטאניות אלא יזומות, כמו, למשל, בזמן המשברים בפולין ב-1968 וב-1981. אולם בניגוד לציפיות היוזמים לא הצליחו יוזמות אלה לעורר את האנטישמיות החבויה, אם כי לפעמים בהחלט מצליחים בכך. כך היה, כנראה, בעקבות

סיקור מלחמת לבנון באמצעי התקשורת. מספר הפיגועים האנטישמיים (להבדיל מפיגועים חבלניים על-ידי גורמי טרור) גדל באופן משמעותי ביותר כמעט בכל הקהילות היהודיות, ובאנגליה מספרם אף שולש : חלה עלייה מממוצע של 5 אירועים בשבוע לממוצע של 14 אירועים בשבוע. היהודים בקהילות השונות הסתגלו לחיות עם האנטישמיות הרדודה. התפרצויותיה הספונטאניות, הפתאומיות והבלתי

צפויות לא ריגשו אותם יתר על המידה, בדומה למצב השורר באזור הנתון לרעידות אדמה: ידוע, כי יש לצפות לזעזוע כל מספר שנים, אך באופן יסודי אין הידיעה גורמת לערעור המצב השגרתי של חיים שלווים ופורחים! אולם בשנים האחרונות אין אנו עדים עוד להתפרצויות של מקרה זה או אחר - עליות וירידות לסירוגין של האירועים האנטישמיים - אלא לעלייה תלולה של מספר המקרים משנה לשנה. נדמה, כי מהשנים 1974-1975 מספר האירועים האנטישמיים הרשומים אינו חדל מלגדול.

יתירה מזאת - אחוז האירועים החמורים יותר, דהיינו תקיפות אישים, פיגועים במוסדות ואיומים (לעומת כתובות, ציורים, פרסומות), אשר כמעט שלא היו קיימים בעבר - עולה בהתמדה, בשנים האחרונות מהווים האירועים החמורים 20 עד 30 אחוזים מכלל המקרים, פיגועים רצחניים החלו להופיע בעיקר באירופה: ב-1980 (אנטוורפן, פאריס - קופרניק), ב-1981 ווינה, ברלין, אנטוורפן - 6 הרוגים, 143 פצועים) וב-1982 (פאריס, בריסל, רומא - 8 הרוגים ו-47 פצועים).

אולם לא פחות חמורות מן העלייה המתמדת במספר האירועים ובחומרתם, הן ההתבטאויות הנלוות להם. שוב, יותר ויותר מעזים להשמיע הערות אנטישמיות. גב' א. סטארקיה, פרופ' לספרות מודרנית בצרפת, כותבת: "האנטישמיות של היום טמונה פחות מעצם ביצוע הפיגועים ויותר בנימת הדיבור שהם מעוררים".

עדותו של נתן פרלמוטר. מנהל ה-ADL (הליגה נגד השמצה) בארצות-הברית. חושפת מציאות דומה מעבר לאוקיאנוס: "קיבלתי טלפון מלואיס לפהם. העורך לשעבר של Harper, הוא התקשר אלי משום שהתרוצצה בראשו התחושה, שבשנתיים-שלוש האחרונות, באירועים חברתיים בהם השתתף נטו הבריות להשמיע דברים אנטישמיים בלי מעצורים, לספר בדיחות אנטי-יהודיות גלויות." סיפרתי לו, כי

בשנתיים-שלוש האחרונות הוא העיתונאי הרביעי או החמישי האומר את אותם הדברים.

באחרונה נכתבים ונאמרים יותר ויותר דברים בפומבי, מושמעות שוב סיסמאות, אשר לא ניתן היה להעלות על הדעת כי יושמעו בפומבי לאחר השואה, כמו- "מוות ליהודים" בהפגנת האיגודים המקצועיים בפאריס (לא רק במונטפליה) ביוני ,1982. "יהודים לתנור" - בהפגנת האיגודים המקצועיים נגד המדיניות הכלכלית ברומא ב- 25.6.82.

שוב מטילים את האחריות למה שקורה להם על היהודים עצמם. שוב מסתמנת סלחנות כלפי הטרור, כאשר הוא מכוון נגד היהודים. היהודים אשמים בעצם תמיכתם בישראל. בעיתונות הבלגית נכתב, שחור על גבי לבן, כי לאחר ההתקפה על ביירות אין ליהודים זכות להתרעם על הטרור, וכל עוד יתמכו היהודים בישראל - יהיו מבודדים ויהוו מטרות קלות יותר לטרור זה''.

כיצד מתיישבות מגמות אלה, או יכולות להתיישב - אם בכלל - עם הנאמר לעיל על ירידת האנטישמיות? והרי מדובר באותה תקופה. האם ייתכן, שמתקיימות בו-זמנית מגמות כה סותרות? ידוע בעבר מצב של אנטישמיות לא-יהודית (למשל, בפולין), האם נהיה עדים עתה למצב של התקפות אנטי-יהודיות ללא אנטישמיות! ניתן, כמובן, להמעיט בחומרת התופעה של עלייה בהתקפות נגד היהודים

בטענה, כי היו חלק מעליית האלימות והגברת הטרור ; אולם אין ספק, כי הפיגועים הללו מכוונים באופן ברור ובאופן ספציפי נגד היהודים ומוסדותיהם, את המצב החדש מאפיינת תופעה בולטת של ביטול

המעצורים, אשר היו עד כה ביחס ליהודים והסרת האיסורי והטאבו כלפיהם, כיצד הגענו למצב זה?! האם המלחמה בלבנון רק האיצה תהליך, אשר היה קיים כבר קודם לכן?!

להערכתנו, התעמולה האנטי-ציונית הייתה הגורם המכריע בתהליך זה, שהביא לנטרול הנוגדנים שפיתחנו אחרי השואה במדינות המערב בכל הנוגע לנושא היהודי.

 3) תופעת הפאראנויה האנטי-ציונית:

רבות נכתב על הזהות, מצד אחד, ועל ההבדלים, מעד שני, בין אנטישמיות לבין אנטי-ציונות ועל הצורך לא ליפול במלכודת הזיהוי הדמגוגי המוחלט ביניהן.שכן זיהוי זה אינו תואם את העובדות. ניתן להבחין, לפחות באופן תיאורטי, בין השתיים. יש הטוענים, למשל, שיהיה זה מוגזם לקבוע, כי כל אנטי-ציונות הינה אנטישמיות, אם כי קיימת אנטי-ציונות אנטישמית. לעומת זאת, יש הטוענים, כי אין טעם לשחק בהגדרות, משום שאף אחד אינו פועל ומתנהג על פיהן. יותר מכך - הדגשת הזיהוי והבלטתו יכולה להועיל, באשר סביר להניח, שהסלידה הכללית כלפי האנטישמיות תדביק גם את האנטי-ציונות,

מחד גיסא, אם לשפוט על פי התפתחות האירועים בשנים האחרונות, מוטלת יעילות שיטת לוחמה זו, המתבססת על הזהות בין השתיים, בספק, ומאידך גיסא, לא ידוע על שיטת לוחמה חלופית ויעילה יותר המתבססת על ההבחנה ביניהן, יחד עם זאת, ישנו שלב חיוני, לפני גיבוש כל אסטרטגיית לוחמה חדשה, המחייב הגדרת הסכנה וזיהוייה, מבחינה זו נדמה לנו, כי חיוני להבחין בין השתיים על

מנת להבין את מהותה ואת ייחודה של הסכנה שבפניה אנו עומדים.

האנטי-ציונות אינה נובעת רק מהאנטישמיות ואינה רק יוצרת אנטישמיות. היא תופעה בעלת מהות, דינאמיקה ותאוצה משלה.

מה שמייחד את האנטי-ציונות הוא העובדה, שהיא מכוונת נגד היהודים החיים כעם חופשי בישראל וחותרת לקעקע ולמחות את הלגיטימיות ואת הלגאליות של מדינת היהודים ושל כל פעולה ציבורית-יהודית לאומית.

האם יש כאן ביטוי לאפליה כלפי היהודים? במידה רבה כן, שכן פרט לישראל ולציונות לא ידוע על מקרה אחר, שבו עקרון ההגדרה העצמית כבר מומש - ומישהו מציע לבטלו. בכך באה לידי ביטוי אפליה מסוג חדש, מיוחד במינו, ומכאן השוני המהותי בין האנטי-ציונות לפני הקמת המדינה לבין התקופה שלאחריה.

במשך תקופה ארוכה לאחר הקמת המדינה הייתה האנטי-ציונות בגדר תופעה מקומית ואזורית מוגבלת, שקיבלה רק לעיתים נדירות אופי בינלאומי כתופעה כללית. כתופעה אזורית הכוונה לאנטי-ציונות הערבית, הנגזרת מן הסכסוך ומתסכול הערבים לאור הצלחת התנועה הציונית וכישלונם שלהם. כתופעה מקומית לאומית הכוונה כאן בעיקר לשימוש שנעשה בתעמולה האנטי-ציונית בברית-המועצות ובמזרח-אירופה בהשראתה, ומטרתה למצוא שעיר לעזאזל שניתן יהיה להטיל עליו את האחריות למשברים פנימיים שונים. לעיתים מצאו הסובייטים עניין להוסיף ממד בינלאומי ולהציג את הציונות כמזימה בינלאומית האחראית למשברים פנימיים אלה.

החל מ-1975 החל המצב להשתנות באופן משמעותי. מאז החלטת עצרת האו"ם מס' 3379 מ-10.11.1975, אשר גינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות וכצורה של אפליה גזענית, נוצר השילוב בין האנטי-ציונות הסובייטית לבין האנטי-ציונות הערבית שילוב זה התרחש בלחץ הנסיבות ובעקבות שינויים, שחלו בשנים שקדמו לכך בהתייחסות האידיאולוגית, הסובייטית והערבית, לציונות.

בניסיון לעצור ולבלום את ההתקרבות בין מצרים לבין ישראל לאחר מלחמת יום-הכיפורים, בתיווכה של ארצות-הברית, אשר הסתיים בחתימת הסכם הביניים מה- 1.9.75 בין שתי המדינות, יזמו ברית-המועצות, סוריה ואש"ף צעדים, שצריכים היו להביא להוצאת ישראל מן  האו"ם ומארגונים בינלאומיים אחרים, כצעד ראשון הצליחו סוריה ואש"ף להעביר החלטה בוועידה האסלאמית ה-6

(ג'דה, 12-16ביולי 1975), הקוראת למדינות באו"ם ולפורומים בינלאומיים "לפעול ולגרש את ישראל מהארגונים הבינלאומיים בשל הפרותיה את אמנת האו"ם ואי- ביצוע החלטותיה," אולם התברר, כי גישה זאת לא אומצה על ידי פורומים אחרים. בכינוסים של ארגון אחדות אפריקה וארגון המדינות הבלתי מזדהות בקמפלה 28 יולי - 4 באוגוסט 7519) ובלימה 30-24 באוגוסט 1975) העדיפו לא להתחייב ולהשאיר את הגירוש כאופציה שניתן לשקול אותה. עמדה זו הושגה, במידה רבה, כתוצאה מהפעילות המצרית, אשר עשתה רבות למניעת הוצאת ישראל מכל מסגרת, על כל ההשלכות להשגת הסדרים עימה ופיקוח עליהם.

כאסטרטגיה חליפית, ועל מנת להציל את כבודם, העלו והעבירו ברית-המועצות ומדינות ערב במסגרת "העשור לביעור הגזענות", שיזמה העצרת הכללית של האו"ם, את ההצעה לגנות את הציונות כגזענות.

למעשה, הוכשרה הקרקע לכך כבר קודם לכן, ב-UNESCO   וב-ILO (סוכנות מסונפת לאו"ם, העוסקת, לכאורה, בתחום ספציפי, לא-פוליטי, כתרבות ועבודה), בהצהרה המסכמת של הוועידה העולמית של האו"ם לשנת האישה הבינלאומית במקסיקו 19 ביוני - 2 יולי 1975) נאמרו בנשימה אחת "קולוניאליזם. ניאו-קולוניאליזם. כיבוש זר, ציונות, אפרטהייד, אפליה גזענית על כל צורותיה", כתופעות שיש

לבערן על מנת להשיג שיתוף פעולה בינלאומי, שלום, עצמאות ושחרור לאומי.

אולם כל המהלך התאפשר כתוצאה משינוי התפישות האידיאולוגיות, הסובייטית והערבית ביחס לציונות, הסובייטים הגדירו את הציונות כתנועה שוביניסטית, בורגנית וריאקציונית (שמרנית) - אך לא כגזענית, אם כי טענו מדי פעם, שמנהיגים ציונים שיתפו פעולה עם הנאצים. את התואר "גזעני" שמרו כדי לפסול תנועות לאומיות בתוך ברית-המועצות של עמים לא-סלאביים, אשר ניסו ליצור קשר עם קבוצות אתניות מחוץ לברית-המועצות. היחס כלפי הציונות החמיר בעקבות מלחמת ששת הימים, כאשר השלטון הסובייטי הבין את השפעתה הרבה של המלחמה על התנועה הלאומית היהודית בברית- המועצות. ב-1971 הועלתה ב'פרבדה" - נוסף על הקביעה הקודמת, כי היהודים שיתפו פעולה עם הנאצים - טענה נוספת, כי הציונים יישמו גזענות משלהם. הרוסים מצאו לנכון לציין את התכסיס שנקטו נציגיהם ב-1965 על מנת לסכל את ההצעה האמריקנית-ברזילאית להוסיף באחד מסעיפי האמנה נגד האפליה הגזענית, אשר עיבדו באו"ם, את האנטישמיות כאחד מביטויי הגזענות. מאחר שהבינו, כי התוספת מכוונת בעיקר נגדם, הציעו הסובייטים להוסיף לרשימת האפליות הגזעניות... את הציונות! בפשרה שהושגה הוחלט להוריד את שתי ההצעות. כך, למעשה, שולבו - כנראה בפעם הראשונה - הציונות והגזענות.

באשר לערבים, הרי הציונות הצטיירה בעיניהם במשך תקופה ארוכה כסוציאליזם וכפרו-קומוניזם, ומאוחר יותר כ"בת טיפוחים" של האימפריאליזם המערבי - אולם לא כתנועה גזענית. התפנית החלה, ככל הנראה, במארס 1964בניסוח הראשון של האמנה הפלסטינית, בסעיף 19 של האמנה מוגדרת הציונות כ"תנועה קולוניאלית מתחילתה, תוקפנית ומתפשטת במטרותיה, גזענית, הפרדית בתבניתה

ופשיסטית במטרותיה ובאמצעיה."

מאז החלטה זו הפך גינוי הציונות לתופעה בינלאומית קבועה ולמוטיב ,המרכזי אולי, של החיים הבינלאומיים, כאשר ברית-המועצות ומדינות ערב ניצלו כל פורום בינלאומי להעלאת הנושא ולהעברת החלטות גינוי. לאחר שברית-המועצות ומדינות ערב רתמו, ללא קשיים רבים, את רוב מדינות העולם השלישי ואת כל תנועות השחרור למסע נגד הציונות, הצליחו לרתום גם מדינות נוספות בעיקר באמריקה הלטינית. עכשיו מכוון חוד החנית של פעילותם כלפי מדינות אירופה וארצות-הברית. ניתן להיווכח בתוצאות מאמציהם בכיוון זה בשטנה האנטי-ציונית והאנטישמית, אשר שלטה באמצעי התקשורת ההמוניים במדינות המערב בעקבות המלחמה בלבנון. התפרצות זאת לא חלה באופן ספונטאני, ואין לראות בה, ביטוי לעליית האנטישמיות החבויה כתוצאה מגירוייה באמצעות כיסוי האירועים באמצעי התקשורת, שכן הפעם - וביתר שאת (יותר מאי-פעם מאז מלחמת העולם השנייה) - מע
צבי דעת הקהל הם-הם אשר כיוונו את המילים ואת התמונות בצורה כה מעוותת וזדונית, אשר כמעט ולא ניתן להבחין בינה לבין דיס-אינפורמציה, שטיפת מוח שיטתית ומקצועית אשר במשך שנים נתנה את אותותיה והשפיעה באופן משמשתי על חלק ממע
צבי דעת-הקהל.

לאור זאת נראה, כי את התקופה הנוכחית מאפיינות התרת הכבלים והסרת האיסורים, אשר עזרו בעבר לדכא את שנאת-היתר ואת היצרים הרצחניים נגד העם היהודי, המסע האנטי-ציוני תרם תרומה מכרעת לשינוי זה.

האנטי-ציונות -

האידיאולוגיה האנטי-יהודית החדשה

 1) המוקדים העיקריים :

ישנם כיום שני מוקדים עיקריים לאנטי-ציונות:

הערבי-מוסלמי והסובייטי. במרכז המוקד הערבי עומד אש"ף. המרכז למחקרים פלסטיניים בביירות היה פעיל ואפקטיבי מאוד בעיצוב האידיאולוגיה האנטי-ציונית ובהפצתה. הושקעו מאמצים רבים להכתים את הציונות ולשלול ממנה כל לגיטימיות - זכות היסטורית, מעמד של עם וקיום לגיטימי. דה פקטו - הציונות הינה קולוניאליזם, גזענות ונאציזם ומהווה, למעשה, את "האויב הנצחי של העמים". גם השואה אינה מקנה לה דבר, מאחר שהערבים מדגישים, כי הם אינם נושאים באחריות לה. בשנים האחרונות הצטרפו גם הפלסטינים לטוענים, כי השואה לא הייתה ולא נבראה, וכי אף יהודי לא הומת בתאי הגזים באושוויץ. יחד עם זאת משתדלים הערבים, ובעיקר אש"ף, לעמוד על ההבחנה בין ציונים לבין יהודים.

לעיתים אף נאמרים דברים המ
צביעים על תוכן תפישה אנטי-ציונית: "אנו חושבים, שהריגת יהודי אחד מחוץ לשדה הקרב יעילה יותר מהריגת מאה יהודים בשדה הקרב, משום שזה מושך יותר תשומת לב", על-פי דברי ג'ורג' חבש, מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין. מדינות ערביות ומוסלמיות מסוימות פעילות מאוד בעיצוב התעמולה האנטי-ציונית ובהפצתה. ב-1976, למשל קיימו גם עיראק וגם לוב שני כנסים "מדעיים" בינלאומיים כדי להעמיק ולהפיץ את התיזה, שהציונות הינה גזענות המהווה מכשול בפני השלום וכי יש לעקור אותה מן השורש. בכנס בבנגזי שבלוב נרמז, כי היהודים יצטרכו לשאת בתוצאות, אם ימשיכו לתמוך בציונות. הנציג הירדני באו"ם, חזם נוסייבה, היה מרחיק לכת ובוטה יותר, בשייכו לציונים את המשך המגמה של מזימה יהודית עולמית: "נציג הישות הציונית אינו יכול, כנראה, להסתיר את שנאתו העמוקה כלפי העולם הערבי, אשר שם קץ לגזל האוצרות הטבעיים שלו שנוצלו על ידי תככיהם של הציונים השולטים ומנצלים את יתר האנושות בשליטתם על הממון ועל העושר של העולם... אנשים כמו הלורד רוטשילד מחליטים כל יום, בסודיות מוחלטת, מה יהא מחיר הזהב בעולם. בדרום  אפריקה מחזיק מר אופנהיימר 15 מיליון שחורים כעבדים על מנת לשמור על מונופול היהלומים, האורניום ואוצרות יקרים אחרים, אשר שייכים בזכות לעם האפריקאי הלוחם של דרום אפריקה ושל נמיביה. עובדה ידועה היא, שהציונים הינם האנשים העשירים ביותר בעולם ושולטים במידה רבה בגורלו".

בתחום ההפצה נראה, כי ערב הסעודית הינה הגורם הפעיל ביותר, מנהג הוא להפקיד בידי כל מבקר חשוב בסעודיה עותק של הפרוטוקולים של זקני ציון! באחרונה- הופצו - באמצעות הקונגרס המוסלמי העולמי -ארגון הממוקם בפקיסטן וממומן וקשור קשר הדוק עם הממשל הסעודי - שני ספרים אנטישמיים, Anti-Zion ו-The Six Million Reconsidered , למע
צבי מדיניות ומע
צבי דעת קהל באנגליה ובארצות-הברית. מבדיקה שערך הADL [=הליגה נגד השמצה], כי שני הספרים נכתבו על-ידי מחבר אחד, W. Grimstad (ניאו-נאצי אמריקאי) ובמימון סעודי. כך הגענו למצב, שבו העולם הערבי והעולם המוסלמי בחלקו לא רק הפנים וסיגל לעצמו חלקים נכבדים של האנטישמיות האירופית הישנה - הנוצרית והנאצית - אלא גם דואג להפיצה חזרה לעולם שממנו באה. 

המוקד השני הוא המוקד הסובייטי, אשר מהווה היום מוקד עיקרי של אנטי-ציונות הן מבחינת עיצובה הרעיוני והן מבחינת הפצתה בכל העולם - ולא רק במערב. מתברר, כי האנטי-ציונות מהווה נושא מרכזי בעל עדיפות ראשונה בתעמולה הסובייטית הן בברית-המועצות והן מחוצה לה. ד"ר וו. קוריי, מנהל חקר המדיניות הבינלאומית של בני-ברית בארצות-הברית, כתב : "בעשור האחרון לא הייתה

אידיאולוגיה ולא היה אויב, שקיבלו תשומת-לב כה הבה או שהיו נושא לגוזמה כה רבה (כפי שקיבלה הציונות). אפילו המאואיזם שפר מזלו ממנה".

עד מלחמת ששת הימים כמעט שלא הופיעה בברית-המועצות ספרות בנושא היהודי-ציוני, להוציא את הספר של ט. קיצ'קו, שצוין לעיל ואשר נגנז על ידי לחץ מבחוץ. המצב החל להשתנות באופן חריף לאחר מלחמת ששת הימים. באוגוסט 1967 התפרסם בעיתונים העיקריים של ערי השדה המאמר "מהי הציונות", שבו הוגדרה הציונות כ"רשת רחבה של ארגונים ציוניים עם מרכז משותף, תוכנית משותפת ותקציב גדול בהרבה מזה של המאפיה אשר פועלת מאחורי הקלעים של הבמה הבינלאומית", בין השנים 1967-1975 יצאה לאור בברית-המועצות ספרות אנטי-ציונית בשפות רוסית, אנגלית, צרפתית, ספרדית וגרמנית. פרסומים אלה הודפסו ברבבות עותקים וחלקם אף במאות אלפים, כגון : "היזהר; ציונות" (י. איבנוב, 1970, 1969), "פאשיזם מתחת לכוכב הכחול" (י. ובסייב, 1971), ''ציונות

בשירות האנטי-קומוניזם" (ו, בולשקוב, 1972), ''פלישה ללא נשק" (ו. בגון, 1974) וכן מהדורות נוספות בשמות אחרים ב-1977 וב-1979. יתר על כן, בסתיו 1974 אישר הוועד המרכזי של המפלגה הנחייה במתכונת של תוכנית בת 7 סעיפים לחיזוק התעמולה האנטי-ציונית ולשיפור החינוך הלאומי והפטריוטי של הנוער והעובדים. מאז, מדי שנה, יוצאים לאור 15-10 ספרים מסוג זה. הנושא גם הועלה בהיקף רחב יותר בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה (כגון תוכנית בת שעה "סוחרי הנפשות" 22.1.77 ). אולם הפעילות לא הוגבלה לשימוש פנימי. החומר הופץ בהרחבה רבה ובעקביות בכל העולם באמצעי התקשורת של ברית-המועצות (שידורי רדיו, פרסומים בשפות שונות) ובאמצעות נציגויות סובייטיות, כמו הפרסום האנטישמי, אשר הופץ על-ידי השגרירות הסובייטית בפאריס, מקרה

שהגיע לבית- המשפט.

ברית המוצעות מפיצה את התעמולה גם באמצעות ארגונים שונים שבשליטתה הישירה או העקיפה, מה שאגורסקי מכנה "הקומינטרן הבלתי פורמאלי", על כל הארגונים הקשורים בו והממוקמים בפראג, זאת אומרת לא רק המפלגות הקומוניסטיות אלא גם תנועות השחרור ותנועות הטרור. וכמובן ארגונים פלסטיניים. לפעמים משמשים גם הארגונים, אשר אין להם שייכות ישירה לברית-המועצות

ולמפלגות הקומוניסטיות, מעין תחנות-משנה, תחנות ממסר. דוגמה מאלפת לכך היא ה-WCC, המועצה העולמית של הכנסיות - גוף המוכר על-ידי האו"ם כ- NGO הנמצאת תחת השפעת הכנסייה הרוסית האורתודוכסית. במאמר המצוטט לעיל מ
צביע אגורסקי גם על הקבוצה האחראית לפעילות זו: מיכאל סוסלוב, בוריס פוניומרב, וודים זגלדין, סוסלוב ופוניומרב, שלהם השפעה עצומה על אמצעי התקשורת הסובייטית. היו. למעשה. יוזמי כל הצעדים לדה-לגיטימציה של ישראל, כולל ההחלטה בגנות הציונות באו"ם.

הפגיעה במרכז הטרור הבינלאומי בלבנון כתוצאה מהמלחמה בלבנון גרמה ל"תגובה היסטרית" של פוניומרב, אשר חשף את עמדותיו בנוגע לישראל ולציונות. זו הפעם הראשונה, שבה מפרט מנהיג סובייטי את השקפותיו בצורה ברורה וגלויה בנוגע לציונות ולישראל. הוא טען, כי הציונות הינה מזימה אנטי-קומוניסטית בינלאומית, וכי ישראל הינה מדינה פשיסטית החותרת לשלוט על כל העולם. היא

האשמה בג'נוסייד [=רצח עם] הנעשה בפלסטינים ובלבנונים. בדברים אלה חזר פוניומרב על מוטיבים אנטי-ציוניים ואנטישמיים ידועים. אשר הופצו זה שנים באופן שיטתי בברית-המועצות בכל הרבדים. בין החיילים', כמו בין הילדים. למשל, ב"קומסומולסקאיה פראבדה", עיתון היוצא לאור פעמיים בשבוע ביותר מ-8 מיליון עותקים והמיועד לבני 14-9 שנים. הופיע אשתקד מאמר של לב קורנייב על הציונות ועל ישראל. ונאמר בו. בין השאר:

"מהי הציונות! - אחד הרעיונות הקובעים מנוסח בסיסמא - 'יהודי, מקומך מהנילוס ועד הפרת'. זאת אומרת על אדמות זרות ערביות של המזרח התיכון. הציונים לא שאלו לדעתם של היהודים. הם החליטו עבורם היכן מולדתם והיכן ינהלו חיים טובים יותר. מי העלה רעיון מטורף זה ? - הבורגנות היהודית... על מנת להרחיב את עושרה והשפעתה, לכן פרסה את שלטונה על כל האזרחים ממוצא יהודי, מארצות-הברית, איטליה, צרפת, הרפובליקה הגרמנית הפדראלית ומדינות אחרות, הציונים מנסים להפוך את היהודים לבוגדים במדינות בהן הם אזרחים, ישראל מנוצלת על מנת להחדיר ליהודים רעיון

זה: יש לך שתי מולדות, אשר ישראל היא העיקרית שבהן. לכן תיתן תרומה למולדתך העיקרית ותבצע ללא עוררין את רצון שליטיה. תרומה זו נגבית עתה במדינות רבות מאנשים המרומים על-ידי הציונים. הבנקאי המיליארדר אלן דה-רוטשילד מארגן את התרומות... הציונות מסיתה את העובדים היהודים מן המאבק המהפכני בזה, שהיא מחלקת את האנשים בין היהודים לבין הלא-יהודים...

הציונות הינה בשליטת הבורגנות היהודית הגבוהה, הנשענת על האמצעים העצומים שהיא משיגה מהזהב, מהיהלומים ומן האורניום של דרום-אפריקה, מבתי-החרושת שלה באירופה, באמריקה ובאוסטרליה, הציונים מנסים לחדור לכל תחומי חיי החברה, האידיאולוגיה, המדע והמסחר, אפילו הפירמה "בלו ג'ינס ליוויס" נוטלת חלק מפעילות זו: ניצול הרווחים ממכירת המכנסיים מנוצל

לסיוע לציונים.

רוב המונופולים המייצרים נשק הינם בשליטת בנקאים יהודים; עסקי הדם מכניסים להם רווחים עצומים: הפצצות והפגזים ההורגים בלבנון מעשירים את הבנקאים לאזאר ולאב. השודדים חונקים את התלמידים מאפגניסטן וכספותיהם של ליימן וגוגנהיים מתמלאות בדולרים. אתם מבינים, כי השלום הינו האויב מספר אחד של הציונים ... יותר ויותר אנשים מתחילים להבין, כי הציונות היא

הפשיזם של זמננו"

טקסט זה מדגים במידה רבה את המוטיבים של התעמולה האנטי-ציונית הסובייטית. בעבר הושם דגש על הציונות כתנועה שוביניסטית וכמכשיר מועדף של האימפריאליזם (של כל האימפריאליזם). בשנים האחרונות הושם הדגש על המוטיבים הבאים :

א) האופי הפושע של הציונות, של הציונים ושל היהודים מקורו ביהדות, בתורה ובתלמוד;

ב) הציונות היא גזענות, היא נשענת על תורת העליונות של עם סגולה;

ג) הציונות היא הפשיזם של היום, היא אחות תאומה לנאציזם;

ד) הציונות היא מזימה אנטי-קומוניסטית בינלאומית, החותרת להשתלט על העולם;

ה) הציונים שולטים באמצעי התקשורת ובמערכת הפיננסית הבינלאומיים, ובאמצעותם - על תעשיית הנשק;

ו) הציונות היא אויב העם (הסובייטי), אויב השלום ואויב האנושות.

נוסף על המוקד הערבי-מוסלמי ועל המוקד הסובייטי קיימים מקורות נוספים, בעיקר להפצת התעמולה האנטי-ציונית - השמאל הרדיקלי, ולאחרונה גם הימין הקיצוני. אולם אלה אינם מוסיפים מוטיבים חדשים לתעמולה של שני המוקדים העיקריים - כל אחד מדגיש מוטיבים מסוימים מתוך אלה המופצים על ידי שני המוקדים העיקריים- הם ניזונים מהם יותר מאשר מזינים אותם. 

השמאל הרדיקלי אימץ את הרעיונות של "ציונות-גזענות'', ''ציונות-קולוניאליזם" ו"הציונות מחוללת ג'ינוסייד". הימין הקיצוני אימץ את הרעיון של ההשפעה הציונית על החוגים השליטים בעולם ואת הרעיון, כי הציונות בנתה עצמה מהשקר של קיום השואה, וכי היא מהווה סכנה לשלום העולם. נראה, כי אש"ף שיחק תפקיד מפתח בהעברת הרעיונות הללו לשתי התנועות האלה. קשריו של אש"ף, או

של פלגיו השונים, עם השמאל הרדיקלי ידועים מזה זמן רב. אולם אלה עם הימין הקיצוני נחשפו רק לאחרונה. באשר להפצה, אין שני מקורות המשנה מרחיבים באופן משמעותי את השפעתם של המוקדים המרכזיים. אם כי לשמאל הרדיקלי השפעה משמעותית על מגזרים של המפלגות הסוציאליסטיות האירופיות (שוודיה, הולנד, גרמניה, צרפת ואנגליה).

לעומת זאת, האנטי-ציונות בהשראה הנוצרית כמעט אינה קיימת, ישנם חוגי שמאל נוצריים, אשר האנטי-ציונות שלהם מושפעת, כנראה, מתפיסות יסוד נוצריות, למרות השינוי הדרמטי שחל בעמדת הכנסייה הקתולית לגבי אשמת היהדות ברצח ישו, בהשפעת האפיפיור יוחנן XXIII והקונסול במועצת הוותיקן ה- II ,1965.  למרות זאת קיימת תחושת בלימה והקפאה של תהליך ההתפייסות בין הכנסייה הקתולית לבין העם היהודי, בעיקר לאור העובדה, שלמרות שיקום היחסים אין הוותיקן מכיר עדיין באופן רשמי במדינת היהודים. כותב פרנס אלטינג פון גסאו, קתולי, פרופ' למשפט ומנהל המרכז ללימודים בינלאומיים על שם קנדי באוניברסיטת טולבריג בהולנד: "הסירוב העקשני של הכס הקדוש להכיר במדינת ישראל - אשר נוח להסבירו בהעדר גבולות מוכרים, בלא שהסבר זה ישכנע - משקף את מה שז'אק מריטין קרא אנטי-ישראליזם, שאינו טוב יותר מאשר האנטישמיות ההיסטורית, מסירוב זה משתקפת תיאולוגיה, שבה אין עדיין מקום לעם היהודי אחרי ישו או לירושלים של מטה,

כמרכז האמונה היהודית אחרי בוא המשיח". ייתכן, שרתיעה זאת משפיעה לרעה על חוגים נוצריים שונים בעולם. 

2) סטריאוטיפים ישנים, תבניות חדשות:

לקט המוטיבים, המרכזיים בדבר טבע הציונות ומיונם על פי מוקדי העלאתם והפצתם כיום יעזרו לנו להבין, כי אנו עומדים אני היווצרות אידיאולוגיה אנטי-יהודית חדשה - אשר ממלאת בהדרגתיות את החלל הריק שנוצר בעקבות ניתוץ היוקרה, שלה זכתה האידיאולוגיה האנטישמית הגזענית עד מלחמת העולם השנייה.

-----------------------------------------------------------------------

 המוקד

מוטיבים וסטריוטיפים

הציונות היא: המוקד הסובייטי המוקד הערבי-מוסלמי השמאל הרדיקלי הימין הקיצוני מזימה בינלאומית   שליטה באמצעי התקשורת   שליטה במערכת הפיננסית הבינלאומית   פשע (נגד האנושות) הניזון מאופייה היסודי הפושע של היהדות (תורה, תלמוד, עם סגולה) המוקד הסובייטי המוקד הערבי-מוסלמי השמאל הרדיקלי הימין הקיצוני גזענות מחוללת רצח עם (פלסטינים) פאשיסטית-נאצית  

ניצלה את השואה המציאה את השואה אויב השלום  

מן הטבלה עולה -

א) השילוב בין המוטיבים הישנים, זאת אומרת - רכיבים של האידיאולוגיה האנטישמית המודרנית הקלאסית (הגזענית) 1-4 לבין מוטיבים חדשים 4-10. השילוב מתבטא בכך, שכמעט כל הרכיבים הישנים והחדשים מופיעים בשני המוקדים העיקריים.

ב) תפקיד הסטריאוטיפ מס' 4 שהוא ישן וגם חדש, מהווה ציר וגשר בין התפישה הישנה לבין התפיסה החדשה, כאשר באמצעותו ניתן ודבר שוב על מגרעות יהודיות העוברות בתורשה. גם דה-גול פילס, במידה מסוימת, את הדרך לתהליך זה, כאשר דיבר במסיבת העיתונאיים המפורסמת ב-28.11.6 על העם היהודי כעל עם של עילית, שתלטן ובוטח בעצמו.

לנגד עינינו נוצרה תורה אנטי-יהודית חדשה, המכוונת בראש ובראשונה נגד מדינת ישראל - המהווה כיום את ליבו של העם היהודי. תורה זו מכוונת נגד כל יהודי באשר הוא, באמצעות הטרמינולוגיה בה הם עושים שימוש, וזו מדברת, אומנם, רק על הציונות - אבל, למעשה, מדגישה את בסיסה היהודי-האתני והדתי של הציונות, ומכאן שפשעי הציונות נובעים מבסיסה היהודי.

המייחד את האידיאולוגיה האנטי-יהודית החדשה הוא, שהיא ממשיכה ומרחיבה את התבנית ואת הדגם הבסיסי של האידיאולוגיה האנטישמית הנוצרית המסורתית ושל האנטישמיות המודרנית הגזעית - שתיהן כאחת.

בקיץ 1979 נערך בארץ משפט בין כריסטופר מהיו ומייקל אדמס, מחברי הספר ..."Publish it not The
Middle East Cover Up" - לבין העיתון "מעריב", אשר סופרו בלונדון, פינקלסטון, הגדיר את הספר כאנטישמי. המחברים היו ידועים כמייסדי הארגון הפרו-ערבי CAANU, אשר הפך במשך הזמן לגרעין הקשה של ארגון אנטי-ציוני גלוי וקיצוני ביותר, BAZO . בפסק דין כלל השופט, יעקב בזק, ראיות, של חוקרים, אשר השוו את הספר הן עם "מיין קאמפף" וכתבי-עת נאצים אחרים והן עם הפרסום המפוברק "הפרוטוקולים של זקני ציון". הדמיון בין הספר של מהיו ואדמס לבין "הפרוטוקולים''' ו"מיין קאמפף" היה מדהים.

למסקנה דומה הגיעה רות אוקונבה במחקרה השיטתי על הספרות האנטישמית והאנטי-ציונית, שיצאה לאור בברית-המועצות מאז שנות ה-70. היא ערכה את ההשוואה עם כתבי העת הנאציים ועם כתבי העת האנטישמיים הרוסיים - הידועים מתחילת המאה שעברה ("המאה השחורים"), ומצאה בהם אותה תבנית, אותם סטריאוטיפים, אותן האשמות אבסורדיות ופרנואידיות נגד מדינת היהודים, היהודים

הפועלים כקולקטיב והעם היהודי בכלל.

לתבנית זאת נוספו רכיבים המיועדים להכתים את תדמיתם של הציבוריות היהודית, של הקולקטיב היהודי ושל מדינת היהודים ולמגר סופית את הלגיטימיות, שרכשה לעצמה (הדימויים החיוביים) ושזכתה לה כתוצאה מן החובה המוסרית שבאה בעקבות השואה. מחיקת הלגיטימיות המוסרית של הציונות ושל מדינת ישראל הפכה ליעד המרכזי של האידיאולוגיה האנטי-יהודית החדשה. במקביל לניסיון להכפיש את הציונות, לדה-הומניזציה, לדמוניזציה ולדה-לגיטימציה שלה נעשו מאמצים "לחטוף" את מה שייחד את העם היהודי. הסמל של עם נרדף נושא ערכים וחזון לאנושות כולה וזהות זאת הועתקו והועברו ל"יהודים החדשים" - הפלסטינים. מן הדימוי של העם היהודי ושל מרכזו - ישראל - נותר דימוי של כובש, מדכא, מחולל רצח-עם, מכונת מלחמה הצמאה לכוח ונטולת כל מצפון

ומוסר. מוטיבים אלה החלו להופיע כבר לפני מספר שנים, לפני המלחמה בלבנון, פרופ, אדוארד אלכסנדר ציין: "הפיכת הערבים ליהודים וישראלים לנאצים, אשר במקורה הינה המצאה סובייטית, ולאחר מכן - פרי עיבודם של דוברים הערבים באו"ם, משמשת עתה את הפעילים האנטי-ישראלים למיניהם... טימש קורא את דברי בגין על זכותם של היהודים לחיות ביהודה - "השפה של היטלר". נד

טמקו מה"קריסטיאן סייאנס מוניטור" (יוני 1979) פתח סדרת מאמרים "המאבק על פלסטינה" בהגדרת הערבים הפלסטינים כ"יהודים של העולם הערבי, החיים בגלות וכמהים שיחזירו אותם לירושלים", דאוג מרלט מ-Knight News Service רואה את "עיני הפליטים הערבים-פלסטינים המתבוננות בו תמיד, מתחת לתמונות הילדים המובלים לתאי הגזים, ביד ושם" (אוקטובר 1979) יונתן רנדל מגלה

לקוראי ה"וושינגטון פוסט" (5.3.80) "הערבים הפלסטינים חיים בגלות ובמחנות לבנוניים, שהם העתק של דכאו ושל אושוויץ...".

ברור, כי התהליך הואץ כתוצאה מהכיסוי המעוות של המלחמה בלבנון באמצעי התקשורת המערביים, וכי עיקר ההסבר לכיסוי המעוות לא נמצא בטיפול כושל ולא נכון בכתבים הזרים או בדרישות המקצועיות של אמצעי התקשורת ההמוניים, (בעיקר של המדיה הטלוויזיונית). עיקר העיוות נבע מאמוץ, אולי אף בלתי מודע, של האידיאולוגיה האנטי-יהודית החדשה (בהכוונת המוקד הסובייטי) או חלקים ממנה - על-ידי חלק ממע
צבי דעת הקהל. שהרי אם לא כן לא ניתן להסביר את השימוש המסיבי והאינטנסיבי במטבעות לשון המאשימות את ישראל בפתרון הסופי, בשואה וברצח עם.

זה שנים אנו עומדים בפני ניסיון עקבי לנאצי-פיקציה (Nazification) של ישראל ושל העם היהודי. על התופעה ה
צביע קונור קרוז או'ברייאן, עורך השבועון הבריטי "אובזרבר":"פון הופמן, הכותב מאמריקה, מספר לקוראיו כיצד, לדעתו, רואים עתה האמריקאים את המצב, מתקרית לתקרית, ממעשה זוועה אחד למשנהו, חוזים האמריקאים כיצד ממשלת ישראל הולמת במגן-דויד והופכת אותו לצלב

קרס...".

בהמשך הוא כותב;

"ברצוני להציע אמות מידה פרגמאטיות לזיהוי אנטי-יהודיות (Anti-Jewish), כאשר מתעורר ויכוח על ישראל. אם בר-פלוגתא שלך אינו יכול להימנע מלהזכיר את היטלר, אם הוא עורך השוואה דומה לזו של פון-הופמן והופך בקדחתנות את היהודים לנאצים ואת הערבים ליהודים, אזי אני חושב שהינך מדבר עם שונא אנטי-יהודי (Anti-Jewist)''.

האידיאולוגיה האנטי-יהודית החדשה באה שוב להצדיק את שנאת-היתר נגד היהודים ואת הפגיעות בהם, ומתבססת עתה על רציונאל "חדש". לא עוד רצח-אל, או גזע נחות, אלא חוסר מוסריות מוחלט. רציונאל זה מופעל בצורה מניפולטיבית על-ידי מילות קוד ספורות המרכיבות את המנגנון לשטיפת מוח של הבריות ולהאשמת היהודים כקולקטיב. בסימפוזיון, שנערך לפני מספר שבועות בהולנד, אמר על כך שמעון ויזנטל: "... השמאל מאשים את היהודים, כקולקטיב, במה שקרה בלבנון. אולם לא רק השמאל הקיצוני אלא גם חוגים סוציאליסטיים, אישים, עיתונאים ותנועות נוער סוציאליסטיות, מאשימים את העם היהודי כולו. כיום גם הימין וגם השמאל משתמשים באותה שפה ובאותן סיסמאות אנטישמיות. שונאינו הבינו לפתע, כי ניתן לפגוע ביהודים באמצעות ההתקפה על ישראל". הם גם הבינו, כי

כיום עומדת לרשותם אידיאולוגיה אנטי-יהודית המאפשרת להם לתקוף את היהודים ולהצדיק התקפות אלו. זהו, למעשה, השינוי היסודי שחל מאז סוף מלחמת העולם השנייה!

קיים הבדל תהומי בין התפרצות זו או אחרת של האנטישמיות החבויה, ללא אידיאולוגיה, לבין מצב, שבו מתרחשת התפרצות על רקע קיום האידיאולוגיה המצדיקה אותה. נראה, כי אנו עומדים כיום בפני מצב דומה לזה שהתפתח במאה שעברה, כאשר האידיאולוגיה האנטישמית המודרנית-הגזענית נוצרה ובאה למלא את החלל הריק שנוצר כתוצאה מאיבוד האמינות המוחלט של האידיאולוגיה

האנטי-יהודית הנוצרית הקודמת.