מאת אלי ברקת

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם". (תלמוד בבלי שבת י:) עם ישראל יוצא ממצרים מבית עבדים, וזוכה למתנת עולמים – מנוחת השבת. בפרשת יתרו, כחלק מעשרת הדיברות, המתנה הופכת לציווי – "זכור את יום השבת לקדשו". אנו זוכרים את יום השבת, והשבת מזכירה לנו, שהקב"ה ברא את הכל. – "זכר למעשה בראשית". השבת מזכירה לנו את כלל הברואים: אילנות ודשאים, עופות, דגים ובהמות, ובני אדם. השבת מזכירה לנו "שחביב אדם שנברא בצלם", וכל פגיעה, עושק או עוול פוגמת במעשי בראשית.

מה ראה משה, שבמשנה תורה, בפרשת "ואתחנן" החליף בעשרת הדיברות "זכור" ב"שמור" וכתב: "שמור את יום השבת לקדשו"? ודרשו חכמים ש"שמור וזכור בדיבור אחד נאמרו" (פסיקתא זוטרתא, פרשת ואתחנן) ש"זכור" היא מצוות עשה, ו"שמור" היא מצוות אל תעשה, ו"אחת א-לוהים דיבר, שתיים זו שמעתי". (תהילים, סב:יב), אלא שתמה על כך הרמב"ן בפירושו לתורה: "אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה, למה לא נכתב בלוחות הראשונות?! ויתכן שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל – כי שמור נאמר עמו. וזו כוונתם באמת".

כך, עם השנים משקל הכובד עבר מ"זכור" ל"שמור". השבת, שבמשך מאות ואלפי שנים, יחדה ואיחדה את עם ישראל, עד שכתב עליה אחד העם: "כי יותר משעם ישראל שמרו על השבת שמרה השבת אותם" (על פרשת דרכים, מאמר נ"א – שבת וציונות), הפכה מושא לפירוד ולמחלוקת בין "שומרי שבת" למי שנתפסים כ"מחלליה". אלו בקצה ואלו בקצה "לפי שהכלל אצלנו – מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו". (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק א משנה ב) שאלו רואים בו גוי, והוא מתרחק מכל דבר יהודי.

אפשר וראוי להחזיר את משקל הכובד חזרה מ"שמור" ל"זכור", וכך כותב מרן הרב עובדיה יוסף: "שסוף סוף אינו דומה כל כך לכופר במעשה בראשית, שזהו עיקר הטעם שדין מחלל שבת כעובד כוכבים ומזלות, וכמו שאמר רש"י ותוספות, מכיוון שהאיש הלזה מזכיר בפיו קדושת השבת בתפילה וקידוש. והאם נדרוש מדעתנו לומר כל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ולא קיים אף מצות זכירת שבת בדברים? זה ודאי שלא!" (הרב עובדיה יוסף, יין שנגע בו מומר לחלל שבת, יביע אומר חלק א – יורה דעה סימן יא)

בין "שומרי שבת" ל"מחלליה", ישנה קטגוריה אמצעית רחבה הרבה יותר – "זוכרי שבת". לא לשמור שבת, ועדיין לקדש את השבת. קדושת השבת, אינה רק בשמירתה. כל יהודי באשר הוא זוכר בלבבו, בפיו ובמעשיו. מתנה טובה – זכר למעשה בראשית.