מקובל לחשוב כי הגאון מוילנה נקט בגישה שהפלפול איננו העיקר אלא הבנת פשטות הדברים. ועל כן, יוצא מהכלל למצוא אותו עוסק בסתרי תורה עמוקים שבעמוקים, בעת שהוא עוסק בביאור על דרך הפשט ועל דרך הסוד. פירוש אחד – על דרך הפשט, ההבנה של הכתוב, ופירוש אחר על דרך הסוד.

ביאורו של הגאון מוילנה (בן המאה השמונה עשרה) למגילת אסתר הינו על דרך הפשט מחד גיסא ועל דרך הסוד מאידך גיסא.

ממשיכיו במאה העשרים, ר' אליעזר דסלר ותלמידו רבי חיים פרידלנדר, ראו במגילת אסתר "מגילת סתרים" שהולכת לצידו של נרטיב "חצר מלכות פרסי".

קצת על גישתו של הגאון

ר' אליהו הגאון מווילנה נחשב, בעיני רבים, לגדול האחרונים שבין חכמי ישראל שדגל בלימוד על דרך הפשט. זאת אף שהיה בקיא מאד בדרכי פרד"ס (פשט , רמז, דרש וסוד). פירושיו המיסטיים נפוצים פחות.

מספרים שהיה ספון בחדרו, למד תורה ש"ס ופוסקים, שלושים וחמש שנים מבלי שיצא מפתח חדרו, למעט המפגש הקצרצרים עם בני המשפחה. היתה לכך סיבה: הוא ניסה להקיף את כל כתבי הקודש בארבעת סוגי פירוש: פשט, רמז, דרש וסוד בנוסף לפירושו של רש"י שנהג בדרך זו.

עומק הלימוד שלו הוא מרתק כיון שהוא מצוי, ברוב המקרים, על דפי הגמרא שלו, דפי סידורו, ועם סימונים שכתב בכתב ידו (מראי מקומות שאוששו את דרכי חשיבתו) ורק לאחר מותו יצאו ההערות כספרים. כך יצא לאור ספר המוסר שלו, "אבן שלמה", וכך יצא גם ספרו החשוב על מגילת אסתר (פירוש על דרך הפשט ועל דרך הסוד).

אני אוהב עד מאד את גישתו בתחום המחקר התורני. מי שינסה לחפש את פירושיו למגילת אסתר יתקשה לאתרם כיון שהם מופיעים בהוצאות פרטיות (העתיקות) ובאחרונה בהוצאה חדשה ומפוארת. אני עדיין משתמש בהוצאה העתיקה יותר שיצאה לאור בעיר וורשה שבפולין. והופיעה בפקסימיליה.

מעט נכתב על פירושו זה. מעטים מעיינים בו כיון שהוא אינו מופיע בסידור לכל ימות השנה "אישי ישראל" (מבית מדרשו) ולא בפירושים למגילות שיצאו לאור לאחר מותו.

מלחמת היצה"ר

בפתח פירושו למגילת אסתר מציין הגאון מוילנה כי "מגלה זו רומזת על  ימי האדם במלחמת היצר הרע וקיטרוג השטן ומפלתו". הוא רומז, אם כן, שמגילת אסתר איננה רק סיפור של נס אלא מחזה של אתיקה, מוסר, דרכי חיים שמרומזים במגילה.

בהצהרה זו הוא מבהיר שאין לחפש אחר "האמת ההיסטורית" (אף שידוע שהיה חובב גדול של מקצועות חילוניים כמו "הסטוריה", שהרי ידוע שראשון ההסטוריונים היהודיים – באלף הראשון – הוא כנראה ר' דוד גנז מבאי בית מדרשו של הרמח"ל בפראג) ויש לראות בכתב יד זה כתב יד שנחשב לכתב מוסר , שאין בו-אגב, אזכור של אלוקים אלא ברמז.

וכדי לאשש את דבריו הוא כותב:

"ואמרו חכמינו ז"ל במדרש כל מקום שנאמר המלך סתם הוא הקדוש ברוך הוא וכל מקום שנאמר אחשוורוש באחשוורוש ממש מדבר. ועניין אחשוורוש מדבר על יצר הרע כמו שנאמר (מגילה י"א שנקרא אחשוורוש על שהשחיר פניהם של ישראל, כמו שנאמר וחושך על פני תהום זהו מלאך המוות (תהום הם אותיות המו"ת) שמחשיך פניהם של בריות, (ונקרא גם כן מלאך התשחורת ) הוא השטן והוא המלאך המוות".

המפתיע בפירוש שהוא מביא בהמשכו את מראי המקום, על פה-כדרכו, שמאששים את דבריו הן מספר הזוהר והן מהגמרא. אהדדי. הוא מצליב מקורות כדי להבהיר את גישתו לעיל.

כלומר : המלך אחשוורוש, שמלך על כך וכך ארצות, הוא תוארו הנרדף של היצר הרע. וכשנאמר המלך לבד מרומז לקדוש ברוך הוא.

ההיסטוריון החשוב של התיאולוגיה במאה העשרים, מירצ'אה איליאד, כותב בספרו "מיתוס השיבה הנצחית" כי כל הדתות "יושבות – בעצם -  על פלטפורמה רעיונית אחת עם שינויים מזעריים". מכאן, אתה מבין שיש לא מעט מכל הסיפור של מגילת אסתר גם בדתות אחרות אבל בכסות אחרת. אלא מאי? בספרות האמונית היהודית יש תוספת: הלכות מוסר נחבאות בתוככי המילים, וזו פנימיותה של התורה. אחד מפניה הרבים.

וכשנאמרות המילים, בפתח המגילה, "בשבת המלך", מבהיר הגר"א, כי המדובר בד' רגלי כסא מרכבת הטומאה של אחשוורוש  שהם ד' כיתות-כידוע – שאינן מקבלות פני שכינה והם חשמ"ל (חנפים, שקרים, מספרי לשון הרע וליצנים ).

והוא מביא מקור – על פה, כי זכרונו היה עצום – ממסכת סנהדרין שבה נאמר "והכסא עצמו הוא הגאווה ויצר הרע יושב עליו הוא התאווה כידוע. ועל זה אמר בשבת המלך על כסא מלכותו שהביא בקרב האדם כל מידות האדם הנ"ל ואז עושה נס לישראל". איך?  באמצעות היהודי, ר' מרדכי  (משפט זה הינו מן הפסוק שמופיע בביאורו על דרך הפשט ).

ובדרך הסוד אומר הגאון כי בעת שנאמר "בשבת המלך על כסא מלכותו שהביא בקרב האדם כל המידות הנ"ל – חשמ"ל – ואז עושה משתה, מכניס בלבו התאווה אשר בשושן" שהרי אף שהשם שושן יש בו מן הסמל של התאווה הגדולה. 

והוא מבהיר עוד, כמו שנאמר בספר הזוהר "ד(ש)חלב ודם נמשלו לשושן שהוא אדום ולבן (השושן)" וכשנאמר "שושן הבירה" הכוונה ששם- בשושן – דירת יצר הרע.

כשנאמר במגילת אסתר "משתה לכל שריו" (מגילת אסתר א) הכוונה היא ל"חיילותיו הממונים על שאר המידות כי התאווה היא הפתח לכל המידות הרעות וראשי המידות (הרעות) הם שרים והשאר הם עבדים. ועל כל שנה יש ממונה אחד ועל כל חודש וזה "ושרי המדינות לפניו, העוברים והעתידים ".

הגאון מווילנה מציין כי בעת שנכתב במגילה (פרק א פסוק ה): "בהראותו של עושר כבוד מלכותו" זו הגאווה – אותה מידה שמשלה בו.

לכאורה, הוא מלך אבל בפועל הוא נשלט על ידי היצר הרע.

תפילת אסתר

סיפור מגילת אסתר הינו סיפור של יהודי בשם מרדכי שהמן ביקש להשמידו. אסתר, בת דודתו של מרדכי, נשאה חן בעיני המלך.

הסיפורים על אסתר שבחצר המלך הלא יהודי נפוצו במאות השנים האחרונות בחוצות אשכנז (אסתר הידועה בציבור, על פי ההגדה, של המלך קזימיר הגדול- מלכה של פולין ואסתר היהודייה מושא אהבתו של רודולף השני מלך בוהמייה בימיו של המהר"ל מפראג).

ואולם, בעיני הגאון מווילנה יש לעשייה של אסתר חשיבות גדולה מבחינה מוסרית ויהודית.

ר' חיים פרידלנדר בעל "שפתי חיים" (שיצאו בדפוס לאחר מותו על ידי בני המשפחה) נדרש, בין היתר, בכותבו על מהלכה של אסתר ובואה אל המלך אחשוורוש לאחר תליית המן (מגילת אסתר, ח' ג).

הוא נסמך על באורו של הגאון מווילנה לפסוק הזה:

"ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים"

אומר ה"שפתי חיים" על בסיס הגאון מווילנה כי "ותוסף אסתר" על דרך הסוד הוא פסוקי דזימרה- עיקר התפילה זה ברכות קריאת שמע ושמונה עשרה וחז"ל הוסיפו פסוקי דזמרא וזהו "ותוסף אסתר".

כלומר, הליכתה אל המלך הייתה תפילה ממש על ישראל, על דרך הסוד.

וכשנאמר באותו פסוק "ותבך" זו תפילה.

ולמה תפילה נקראת "ותבך" ? – "כי שם צריך כוונה שהוא בלב ועיקר הכוונה היא בדמע"- תפילה צריכה לבוא מעומק הלב עד להתרגשות שמביאה לדמע.

מכאן, מביא הגאון מווילנה ונסמך עליו ה"שפתי חיים", שהשתדלות אסתר הייתה תפילה על כל דרגותיה.

ר' אליעזר דסלר על הנס

מן האמור לעיל עולה, כי מגילת אסתר הינה סוג של מגילת הסתר.

רבים דיברו בכך.

בעת שהגאון מווילנה מדבר על היצר הרע שמוצא לעצמו מקום פעילות בתוך הסיפור הפורימי תלמידיו מנסים לבדוק את הסוגיה הזאת מכל פניה.

אחת הסוגיות הינה סוגיית הנס שאירע: הצלת מרדכי היהודי ונפילת חוד החנית של היצר הרע, המן הרשע ועוזריו שהם הדימוי ליצר הרע.

ואיך מזהים שבנס הייתה השגחה אלוקית?

אומר מורו ורבו של "השפתי חיים" -ר' אליעזר דסלר שניסים מאובחנים על ידי אנשים מבחוץ כמעשים שמוגדרים "טבע". אלא שהם מעשים שהינם אחד בתוך השני: המעשה הנסתר (הניסי) מוסתר במעשה הגלוי. והוא מבהיר כי מי שרואה את המעשים הנסתרים שבנסתרים יכול לראות את הגלוי שבנסתר.

כוונת דבריו נפתלת אבל היא מיסטית: אומר ר' אליעזר דסלר שמי שרואה את הסתום יכול לראות הפשט. מי שרואה את הנס המוסתר יכול לראות את הנס הגלוי.