זה החל בתחושה של חרדה קיומית של קבוצה שלמה. סוג של פחד קיומי של קבוצה שלמה.

מקסים קופמן, איש הייטק תושב מודיעין, שעלה לישראל בגל העלייה הגדול של שנת 1991 , מהעיר קאזאן בצפון רוסיה, חש זאת עמוק בבטנו. כך גם כל חברי הלהקה שאליה השתייך, תאטרוניקס, שמורכבת כולה מעולים חדשים וותיקים מחבר המדינות העצמאיות. ורוצים לכתוב לבמה הישראלית.

לאריסה קופמן, רעייתו, מוסיקאית בעלת תואר מוסמך בהלחנה ומוסיקה מהאקדמיה, נזכרת:

"הרעיון והנושא נולדו ביוני של 2014. מבצע "צוק איתן" החל ביולי ואז החלה כתיבת הטקסט על ידי כל חברי הלהקה שנכתב ביולי-אוגוסט, בזמן מבצע "צוק איתן". ״צוק איתן״ השפיע על הכתיבה בצורה משמעותית מאוד אך לא היה הגורם המרכזי לכל הרעיון".
"מקסים בעלי וחברים נוספים בלהקה שלחו אלי בדואר האלקטרוני קטעים, קטעים, של שירים וכתבי יד שכתבו, ואני לא ידעתי בכלל שהם כותבים כל כך יפה. הקטעים האלה היו מרגשים במיוחד. אחר כך הגיעו חומרים נוספים של כל חברי הלהקה ומאלה צמח מופע שעלה עד כה בבמות מכובדות מאד בישראל – "הבימה", תאטרון גבעתיים ועוד".

הם חיים בעיר מודיעין עם שני ילדיהם. הוא עובד בחברת הייטק קטנה, מאז שב מרה-לוקיישן של חמש שנים בפראג, צ'כוסלובקיה. היא, אישה מיוחדת ועדינה, מורה למוסיקה וכותבת לחנים מלודיים. הם עובדים למחייתם- הוא בהייטק והיא בהוראת מוסיקה לילדים – ובזמן הפנוי הם חברים בלהקה שמבצעת מוסיקה שהם כתבו וגם אחרים.

החיים היו רגועים לכאורה אבל כשמבצע "צוק איתן" החל, לפני שנתיים, מקסים הבין שהחיים כאן הם ממש בלתי אפשריים מבחינת המתח הקשה, הסבבים הבלתי נגמרים של מלחמה-שקט-מלחמה, שחייבים לכתוב אופרת רוק שתציג את החיים עצמם, כמו שמשהו אמר את זה קודם לפניו.

אנדרו לויד וובר כמשל

הן מקסים והן לאריסה הם מוסיקאים מובהקים. וכך גם חברי הלהקה שהם חבריה, "תאטרוניקס"

מקסים הוא נגן בס. הוא למד מדעי המחשב אבל היום-אומרת לאריסה-"אנחנו באותה רמה מבחינת ההבנה וידע במוסיקה".

-הייתה לי מורה טובה עשרים שנה, אומר מקסים.

הם מבקרים וצופים בעיקר במחזות זמר, היום, כי נפשם נקשרה לאופרות המוסיקליות, למחזות הזמר

מקסים אוהב את אנדרו לויד ובר, אותו בריטי ששינה את פני המוסיקה, את פני המחזמר של המאה העשרים. כן, זה מי שזכה בפרסי אוסקר, גלובוס הזהב, שלושה פרסי גרמי ושבעה פרסי טוני, על מחזות זמר כמו יוסף וכתונת הפסים המשגעת, ישו כוכב עליון, אוויטה, חתולים, ופנטום האופרה. וובר הוא אייקון עולמי ומושא להערצתם של רבים. עבור משפחת קופמן בוודאי.

"אני הייתי מאוהב ממש באופרת הרוק של אנדרו לויד וובר "ישו כוכב עליון" בעיקר בשל המוסיקה הנפלאה שהאופרה הזאת הנפיקה" אומר מקסים.

לאריסה מבהירה שהאהבה לאנדרו לויד וובר היא נחלתם של החברים האישיים שלהם שחברו יחדיו ללהקת "תאטרוניקס" שמנגנת יחדיו. "היינו ועודנו חברים קרובים ואוהבים את אותה המוסיקה" היא אומרת לי.

"אפילו חשבנו להפיק אופרה של וובר בארץ ופנינו לקבל את הזכויות של ההצגה. לא הייתה בעיה לקבל את הזכויות אבל חברת ההפקה ששומרת על זכויותיו של וובר ביקשה לפקח על דרך העלאת המחזה שבחרנו לבצע" מספר מקסים.

"במקור זו הייתה אופרת רוק עם כלים חשמליים אבל אנחנו ביצענו זאת בגרסה אקוסטית" אומר מקסים "ולא נראה לי שמשהו ביצע זאת כך. לצערנו ההצגה לא עלתה כי היו יותר מדי קשיים ביורוקרטיים עד להעלאה" אומר מקסים.

העיסוק באנדרו לויד וובר והמצב הקיומי של העם היהודי נפגשו. איכשהו.

בלהקה שהם חברים בה, "תאטרוניקס", חשבו כל הזמן גם על כך.

שרים בעברית וחולמים ביהודית

הפן היהודי בחיים של בני הזוג קופמן הוא אלמנט חשוב.

לאריסה למדה מוסיקה, הופיעה וניהלה בהצלחה רבה, את להקת הנוער היהודי." שרנו באידיש ובעברית היא נזכרת.

העיר קאזאן, בצפונה של רוסיה, היא סוג של סטן (מדינת מחוז) מוסלמי-נוצרי. היהודים מכירים את העיר הזאת עוד משנת 1914 , כשהותר לקנטוניסטים יהודיים (אותם יהודים שנחטפו לצבא הרוסי בתקופה הצארית) להתיישב בעיר. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעו לעיר פליטים יהודים שהקימו בה קהילה יהודית. השלטון הסובייטי רדף את סממני הדת היהודית במקום וכל המוסדות נסגרו.

"עם תחילת נפילת מסך הברזל הייתה הקהילה היהודית בקאזאן גלויה יותר. רבים הופיעו כיהודים והקהילה הייתה בולטת יותר מאשר בתקופה הקומוניסטית" היא מספרת.

"קמה שם להקה יהודית ואני הדרכתי אותה. בעיקר שרנו שירים באידיש. אני לא הבינותי אידיש ושרתי כמובן על פה" היא מספרת.

מקסים, בעלה של לאריסה, עלה לישראל בשנת 1991 עם הוריו. "שמו אותי , נער בן 17, במזוודה" הוא מחייך "ועלינו לישראל. הוא התגייס לצה"ל, שרת כחייל, ניהל קשר מכתבים עם לאריסה, שעלתה בשנת 1995.

"עליתי לישראל והגעתי לאולפן קיבוץ צובה מיסודה של הסוכנות היהודית והופעתי עם השירים שלמדתי ולימדתי בקאזאן" מספרת לי לאריסה.

"אתה יודע שניגשו אלי בסוף ההופעה אנשים מבוגרים ואמרו : כמה יפה את שרה ואני עדיין זוכרת שסבתא שלי הייתה שרה את השירים הללו. ודיברו איתי אידיש והופתעו שאינני  מבינה או דוברת אידיש אבל זה בהחלט היה כרטיס הכניסה שלי לחיים בישראל" מספרת לאריסה.
המפגש המחודש בין לאריסה לבין מקסים הוביל להקמת משפחה בישראל.

וספק אם הם חשבו אז שחברי הלהקה יכתבו לחן לשיר על אסתר המלכה שמילותיו אומרות כך:

יודעת שקולך הוא בקרבי

אך רק דממה דקה בוקעת
מתוך האדמה זועק לך דמי,
וקול תפילה עברית בלחישה נשמעת.

כל התורה אמת, להאמין
אמרו לי, אז מאמינה עודני.
ואת דבריך כבר ניסיתי להבין,
אך המלכה אסתר קשובה יותר ממני. -

לתגובתך אני עוד מחכה
על איזה חטא הם עונשיך?
זאת התכנית שלך? אני היא המלכה?!
אם תענה, אבין את מילותיך?

ואם הכול נכתב וגם נחתם,
בתפקידי אני הוצבתי:
אסתר תשרוד, וגם אתה ישרוד העם.
אז ברשותך, את זאת אני בקשתי.

ומדוע אנו אומרים זאת ? כי השיר מהווה זרקור על אחד מן השירים שנכתבו לאופרת הרוק האקזיסטנציאלית שכתבו יחדיו 7 מוסיקאים חברים, בהם לאריסה ומקסים קופמן, שבעצם עליה באנו לכתוב כאן.

מאבק מוסיקאלי קיומי

הן לאריסה והן מקסים אנשי רוח.

שניהם רואים את החיים היהודיים בפרספקטיבה מאד רחבה, ארוכת שנים, טרגדיות רודפות טרגדיות, רגע של נחת, ועוד טרגדיה.

מגלות בבל, דרך גלות אשור, דרך שואה איומה, ועוד מלחמה, ועוד מבצע, ופיגוע, והכל סובב כמו סחרחרת איומה שממאנת להשתנות. מצב אקזיסטנציאלי סטיכי ממש.
"ראינו לנגד עינינו את גטו טרזינשטאט שבו מתקיימת להקה ששרה שירים באותו גטו לדוגמא שהיטלר הקים והסריט כדי שהעולם המערבי יצפה בשקר הזה שהיטלר בנה כדי להרחיק את המצלמות והעיתונות ממעשי הרצח הנוראיים שקרו שם" מסביר מקסים.

היטלר , ברוב זוועה, הזמין לגטו משלחת של הצלב האדום, שהגיעה ב 23 ביוני 1944. החדרים והרחובות בגטו עברו שיפוץ ובכל חדר לא היו יותר משלושה בני אדם. בסיום הביקור צפו חברי המשלחת המוקסמים מהצגת אופרת הילדים "ברונדיבאר".

"אני לא הפסקתי לחשוב על הרגע הקשה הזה, שבו אנשים יושבים ומציגים על סף מותם. זה נשמע כרגע קיצוני אבל הוא היווה, במידה רבה, כן אחיזה לאותה תזה מוסיקלית שפתחנו : החיים היהודיים לאורך הדורות הם סחרחרת של מוות ושאול ואבדון – שחוק ודמע, צחוק ורוגע, מוסיקה ותרבות, ושוב שאול ואבדון" אומר מקסים.

לאריסה, שאוהבת את הסופר שלום עלייכם, וקוראת בו בעברית, הגם שקראה אותו כבר בשפה הרוסית, אומרת :"אפשר לראות את זה בהצגות של שלום עלייכם, באותה קטסטרופה שהולכת לשחוק ולדמע כי זו מהות החיים היהודיים שלנו. ואין לא יודע מה ילד יום".

מן המקום הקשה הזה ניסו שבעה מוסיקאים ליצר קסם רוק. אופרת רוק קיומית.

"המצאנו דברים רבים אבל בעיקר חשבנו על המחנה בטרזינשטאט כעילה למסע בזמן. באמת, הלכנו על ציר הזמן, ועברנו לכל פינת עצב אפשרית ואפילו הגענו ל"צבע אדום" – אות שקרא לילדים ולמבוגרים לרוץ למקלטים בעקבות ירי הטילים מרצועת עזה" אומר מקסים.
"אנחנו חשבנו אז והיום שמה שאנו עושים הוא מעשה אמנותי ציוני נעדר פניות פוליטיות לחלוטין. השאלה הקיומית היא שאלה שמניעה עם שלם כבר אלפי שנים וזוהי האמירה שלנו" אומרת לריסה.

עבודה משותפת

על השולחן בביתם של לריסה ומקסים נכתבו התווים של אופרת הרוק עם חברים נוספים בלהקה.

הליבריט נכתב מאליו

אחרי ככלות הכל, התסריט היה קבוע בראשם והיה ברור להם שהכל מתחיל בשבעה מוסיקאים שנפגשים לחזרה מוסיקלית ונכנסים למסע בזמן. לאחור. עד שמגיעים לשושן הבירה. אבל העבודה היא של כל הלהקה.
הם השחקנים, שנמצאים בגטו, אולי של שושן, והצופה מצוי במצב של צופה בעלילת פורים, פורים שפיל, שנחגג, מדי שנה, שנות דור-כבר, כשהתפאורה היא מאד מעניינת מבחינה מוסיקלית.

בהצגת הרוק הזאת אפשר להקשיב לזמרת מקצועית מאד, למוסיקאית מקצועית מאד, לנגנים מקצועיים מאד, אבל גם לסוגים שונים של חיבורים מוסיקליים.

"הגענו לשולחן אחד – כמה כותבים – וזה נס שיצאה מתחת לידינו אופרת רוק כתובה ומולחנת. הוויכוחים כאן היו אינסופיים. אבל לא רצינו להיפרד כי אמרנו שנכתוב משהו שאף אחד לא יעצור אותו מבחינת זכויות יוצרים ותהייה לנו אמירה על החיים כאן" אומר מקסים.

"היסטוריה שחוזרת על עצמה . משהו מנסה להרוג ואז יש רגע חופשי להקמת וליצירה והמחזה  חוזר על עצמו. הגענו ממקומות של משה רבנו ועד לפורים של שושן הבירה ועד לגטו של טרזינשטאט ועד למצב של היום שחיילים הולכים למילואים. הגענו עד "קסמים" שנופלים ויש שיר עם "צבע אדום".

לריסה :" תאמין, אחשוורוש הופך לאחשפירר ?"

מקסים: "בהתחלה עשינו בשפת האם. ואז הצטרף משהו- יוני סנדלר שמגלם את המן. גרא סנדלר- אחיו הוא הבמאי שלנו ואולי זו סטירה על הגורל היהודי. לא צוחקים על יהודים אלא מעלים ומציפים את הצחוק הנורא שמאחורי הגורל היהודי הבלתי נתפש".

לריסה :"על הבמה אפשר לראות את אחשוורוש אבל הקליימקס ברגע מסויים הוא המזמור "אל מלא רחמים".

מקסים: "כן, זה קטע שהלחנו אותו, את תפילת "אל מלא רחמים" וגם את "שמע ישראל" וזה נתפש לכתחילה כקטע קיצוני בהצגה. שהרי הוא מציג את המצב הקשה, העמידה אל הקיר, של הגורל היהודי. הקשה והבלתי נתפש".

מקסים: " אפילו "התקווה" מושמעת על הבמה כתקווה אפשרית לעתיד. הקבלה של העלאת קטע זה הייתה מוזרה. גרמנו לקהל לקום. וחלק מהקהל לא הרגיש טוב ברגע הזה כי הוא ממלכתי משהו. אני חושב שבישראל, שבה סוגית הקיום היא יומיומית, השמעת "התקווה" היא אקט ששובר את תקרת הזכוכית. שהיה אמור לעשות זאת".

לריסה: "אנחנו כעולים חדשים (אני יכולה לומר זאת כי עליתי בשנת 1995)  הרגשנו ששירת ההמנון היא בעצם סמל לזה שניצחנו. כל מה שהיה לפני היה דיכוי. בטרזינשטאט  או כאן. מול הרוע קמה  סיטואציה של תקווה. העם היהודי חייב לשרוד ולהילחם . אבל יש לו מדינה".

מקסים: " זו "התקווה" האמיתית".

המחזה עלה בתאטרון "הבימה" בתאטרון גבעתיים ובמועדון נוסף ועוד היד נטויה.