מהלך חייו של ניקולאס למפרט (27) , יליד מונטווידאו שבאורגוואי, יכלו להתנהל כמו כל ילד טוב מונטבידאו שהגיע ממשפחה טובה ומכובדת. הוא היה ממשיך לפעול ולעבוד בעסק המשפחתי, להקים בית ומשפחה, ולעשות לביתו. בלי לעלות לישראל.
הוא החליט אחרת.
"כל חיי הייתי מחובר לחיים היהודיים. למדתי בבית ספר יהודי רגיל בגולה, משפחתי היא משפחה מבוססת, אבא שלי הוא נשיא קרן היסוד באורגוואי ועבד בבית הספר ובקהילה וכך גם אמא שלי. בבית שמענו וחווינו את מה שקורה בישראל על בסיס יומיומי. ישראל הייתה תמיד נושא בבית".
"כשהתבגרתי הגעתי לשנת הכשרה בישראל. הגעתי לתכניות כמו מרווה, קיבוץ, וסיימתי עם עבודה באילת כדי לנסוע לטייל באירופה. וכשחזרתי ממסע בפולין התקשרתי להורי ואמרתי להם : כאן, בישראל, זה הבית שלנו. אני לא חוזר לאורגוואי. הם ביקשו ממני לשוב כדי להשלים את לימודי התואר הראשון ועל מנת שנוכל לדבר בצורה מעמיקה יותר על העתיד".
"למשפחה שלנו יש חברה מסחרית משפחתית. השתלבתי בחברה והפכתי למנהל בחברה. וכשהתעוררתי בבוקר שאלתי את עצמי : לאיזה עולם אני קם ? מה המשמעות לחיי? הפכתי צמחוני, התחלתי לתרגל אמנויות רוחניות שונות, וחיפשתי משמעות לחיי”.
באותה עת, היו טקסים שנראו לפתע שונים מבעבר. כמו סדר פסח.
פסח בגולה"אני זוכר שהייתי בסדר פסח. הורי, המשפחה שלנו, הם ציונים שחיים בגולה. חציים חילונים, משפחות שונות ומורכבות. עבורי, אבא שלי הוא איש ענק אבל כשאני מתבונן לאחור, בגינאולוגיה המשפחתית, אני מגלה שאבא של סבא שלי, היה דתי שומר שבת, ומשהו נעלם בדרך. ואני הרגשתי שעלי מוטלת החובה להשלים את הפער שנוצר : התחלתי ללמוד יהדות".
"מיד עם תחילת לימודי היהדות שלי הבנתי שאני נמצא בדרך הנכונה. התחלתי לשמור שבת, לשמור כשרות, ללכת עם כיפה, ואז החלו להגיע ההערות, כי אדם שהולך עם כיפה על הראש ברחוב באורגוואי הוא אדם שונה. אני הייתי השונה, וכשהגעתי לישראל והלכתי עם כיפה, לא הייתה שום בעייה, שום הערה, כי חילוניים ודתיים חיים זה בצד זה. כן, יש כאן בעיות אבל הכל קורה בתוך המשפחה" הוא אומר
אבל לא רק בתחום הדתי והרוחני יש עניין.
בית ספר לא ממוגן"אני מגיע לישראל מבית ספר שממוגן בקירות נגד מטעני נפץ. המקום שבו אנו מתפללים באורגוואי מוקף שוטרים ושומרים. ואילו כאן, מתפללים בבית הכנסת עם דלת פתוחה ויש מניין בתחנת הדלק, וחיים חיים יהודיים ברחוב ואין חוששים להיות יהודים. בחדר של כל רופא יש מזוזה וזו הרגשה שאי אפשר להסביר אותו ורק אפשר לומר : פה אפשר להיות יהודי".
"אני מרגיש שכאן כולם יכולים להיות עם כולם".
"כשחזרתי לאורגוואי מביקור בישראל והתפללתי את ברכת קיבוץ הגלויות שאלתי את עצמי מה אני עושה פה ? יש לי אפשרות להגשים חלום של אלפיים שנה בשנייה אחת על ידי עלייה לישראל ולהגשים בכך את חלום הדורות. פשוט לעלות לישראל".
"הדיסוננס הזה בין החיים שם, באורגוואי, לחיים כאן בישראל זועקים מבחינה יהודית. טול לדוגמא את החגים. בפורים, בישראל, סוגרים רחוב כדי לקיים עדלידע של תחפושות לילדים ואילו באורגוואי אין שום סיכוי שזה יקרה"
"כאן, בסופרמרקט הקופאית שואלת אם אני רוצה לרכוש הגדה של פסח בעשרה שקלים ואני צובט את עצמי ושואל : איך נס כזה קורה. מה זה המקום הזה שניסים כאלה קורים בו. זה המקום שאליו כל עם ישראל צריך להגיע. כן, אני יודע שהחיים אינם פשוטים אבל אני מאמין במקום הזה, מקום שעתידו של עם ישראל הוא בו".
חנוכהאת חג החנוכה הוא חוגג עם אמו בישראל.
בוודאי שיוכל לדבר על החיים שלו באולפן אבל דבר אחד ברור לו ולאמו, שחיים כאן, שכאן לא מדברים על ישראל, כאן לא מתווכחים אלא כאן עושים כדי שהמדינה תהייה טובה יותר מדי שנה בשנה.
"כולם שואלים אותי : איך כאן עבורך ? ואני אומר שבחיים לא האמנתי שאגיע למקום כזה. ואני שואל את עצמי : מה סבא רבא שלי, הדתי, היה אומר על מה שאני עושה כאן"
"איך אני רואה את חיי כאן? יש לי חברה באולפן. היא למדה בבית דתי. אני מקווה שהכל ילך בדרך הנכונה, כי אנחנו גרים כאן בגן עדן ממש"
0
