קטי גורדון (27 ) יכולה להיות מוכתרת כאשה נחושה ואמיצה.

סיפור חייה מצביע לא רק על אומץ לב אלא בעיקר על נחישות, ורצון עז להשפיע. היא ללא ספק אחת שלא תרים ידיים ותוותר על המטרות שקבעה לעצמה : "להשפיע, לאחר שאסיים את לימודי התואר השני במנהל ציבורי, בכל תחום שבו אעסוק".

היא נולדה במוסקבה לזוג הורים שנישאו בגיל 16. בעת שהיא הייתה בת שנה וחצי המשפחה הצעירה היגרה לגרמניה. ואז, ההורים התגרשו. האב נשאר לעבוד כמתכנת בעיר קלן והאימא עברה דירה לעיירה ליד דיסלדורף. "עד כיתה ד' הייתי בבית ספר יהודי והחינוך שלי היה רוסי-גרמני, כי בבית דיברתי עם אמי רוסית ובבית הספר גרמנית" היא מספרת.

"בגיל 15 עברתי להתגורר עם אבי בעיר קלן ושם שהיתי כשנה וחצי, כמובן שעברתי משברים רבים בחיי, אבל הם רק חיזקו אותי : למדתי להתחבר, להסתגל, להצליח למרות הקשיים, ולרגע לא שכחתי שאני יכולה להצליח אם אתאמץ" היא אומרת.

בגיל שבע עשרה, בשנת 2008 , עלתה לישראל באמצעות תכנית נעל"ה מיסודה של הסוכנות היהודית ומשרד החינוך. היא התקבלה ללמודים בבית הספר – פנימייה "כדורי" ליד עפולה, שבו למדו, בין היתר, בעבר הרחוק כמובן, יצחק רבין, חיים גורי, ורבים ממנהיגי המדינה בעבר. "לא ידעתי עברית כשנחתי בישראל והתחלתי ללמוד באולפן שמקבלים עולים במסגרת נעל"ה ובמקביל התחלתי להתכונן לבחינות הבגרות בשפה העברית" היא מספרת.

"מה הכלים שקיבלתי ב"נעל"ה", תכנית מיסודה של הסוכנות היהודית ? קודם כל, קיבלתי כלים לחיים עצמאיים. בנעל"ה לומדים לבנות את החיים שלך בידיך שלך. אני למדתי באורח מעשי לגמרי שאם אני לא אעשה למען עצמי איש לא יעשה עבורי. זה בסדר לבקש עזרה אבל המשימה היא בידיך".

"לי הייתה אופציה לשוב לגרמניה, כי ההורים לא פסלו זאת, אבל אני התמודדתי ונשארתי, כי התאהבתי במקום שבו הייתי"

היא למדה ב"כדורי" שלוש שנים. השלימה תעודת בגרות בקשיים לא מועטים.

שעון הזמן לא עמד מלכת והיא עמדה לפני גיוס לצבא.

מן השירות ל "כנפיים"

היא גויסה, בשנת 2011, לחיל המודיעין ושרתה בקו הגבול בצפון. "הייתי חיילת בודדה : התגוררתי בדירה שכורה, ואומצתי על ידי משפחתה של חברה שלי ללימודים בבית הספר "כדורי", שדאגה לכל מחסורי. הצבא דאג לי לכרטיסי טיסה להורי, פעם בשנה קיבלתי חודש חופשה מיוחדת, והתחשבו בי מאד. אני, מצדי, חשבתי על עתידי, לאחר שנתיים של שירות צבאי".

באחד מימי הכיף של היחידה הצבאית משהי העלתה רעיון להצטרף ל"מנטור לחיים", תכנית שמסייעת לחיילים בודדים להשתלב בחברה בהצלחה. "התחברתי לסדנה שאורגנה על ידי תכנית "כנפיים". התכנית הזאת הגדילה את היכולות שלי להתחבר ולמצוא דרכים להצלחה. אני יודעת שמסלול הקריירה שלי לא היה מתקדם בלי היכולות והכלים להתחבר והשאיפה לכבוש מטרות שעומדות לנגד עיני, ל"כנפיים" יש חלק בכל אלה" היא אומרת.

""כנפיים" זה הכי נטוורקינג (יצירת קשרי עבודה וחברות) שיש. ואני חייבת לומר שהיה לי הרבה מזל שהגעתי לקורס של "כנפים" שמיועד לחיילים בודדים ועולים חדשים.

"אני יודעת שהעובדה שהייתי בקורס של "כנפיים", שינתה את חיי. על פי בקשה בקבוצת הוואטספ של התכנית רשמתי את החוויות שלי מאז שעליתי, וזה הוביל להכרות של המשתתפים עם הקשיים שעברתי, עם ההישגים שלי עד כה, ועם רצוני להצליח הן כאשה והן כבעלת מקצוע אקדמי".

וזה לא היה קל להצליח.

לימודים אקדמיים

"התחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע וסיימתי תואר ראשון בניהול מלונאות ותיירות, עבדתי בעיקר במלצרות, ובמקביל יזמתי והקמתי עסק קטן לטיפוח נשי, שמכלכל ומסייע לי להתקדם בלימודי האקדמיים. היום, אני משלימה תואר שני במנהל ומדיניות ציבורית, מנהלת זוגיות וותיקה עם החבר הישראלי שלי, שלומד לימודי הנדסה במכללת סמי שמעון, ועובדת במשרד התיירות בתחום שאני משתלמת בו, עם שאיפה להגיע לתפקידי ניהול בתחום הקשרים של משרד התיירות עם ארצות דוברות גרמנית" היא מספרת.

"היו רגעים, עוד בתואר הראשון, שהייתי מתקשרת לאבא שלי ואומרת לו שאני מתקשה מאד עם השפה באוניברסיטה והוא אמר : אל תרימי ידיים. וראיתי שאם אני נאבקת, לומדת, לא מרימה ידיים אני מצליחה, ואין זה מובן מאליו".

"כשנכשלתי בקורס אקדמי לא בכיתי, לא התבכיינתי, אלא מיד חיפשתי את התאריך של מועד ב' ותמיד חשבתי באורח חיובי על הצלחה. אם לא הייתי שואפת, אם לא הייתי מאמצת את הכלים שקיבלתי ב"נעל"ה וב"כנפיים" לא הייתי מגיעה ולא הייתי משלימה את הלימודים שלי"
"הן בצבא והן בנעל"ה ו"כנפיים" למדתי שהחיים זה נטוורקינג – פתאום יש לי חברים ממקומות שונים וזה נכון בכל המסגרות שהייתי בהן. כשאני מסתכלת על החברים שלי – אני רואה שהם אלה שזכיתי בהם בנעל"ה, בצבא, בלימודי התואר הראשון, ב"כנפיים""

הביטחון האישי שצברה, הן בשל הלימודים הגבוהים שהשלימה עד גיל 27, האופי הנחוש שלה, העבודה שלה עם מסלול "כנפיים" מיסודה של הסוכנות היהודית, מובילים אותה, לחלום ולשאוף להשפעה בחברה הישראלית.

בנוסף השתתפה בתכנית פרו-וומן ( PRO WOMEN) שעוסק בקידום נשים במשק הישראלי. נשים בתפקידי ניהול מספרות במסלול הזה איך לשלב קריירה וחיי משפחה ולא לוותר על אף אחד מהתחומים. הפעילות הזאת נותנת השראה לנשים שנמצאות בצומת דרכים ונוסכת בהן מוטיבציה ובטחון עצמי כלפי עצמן."

הרצון להשפיע

"בחיים שלי חשוב לי להשפיע . יש לי מטרות ממוקדות בחיי : אני רוצה להיות מנהלת לשכת גרמניה במשרד התיירות ואני אעשה הכול על מנת להגיע להגשמת המטרה הזאת. אני משוכנעת שהמיקוד שלי, הכלים שקיבלתי, והאופי הנוח שלי עם אנשים, יובילו אותי להגשמת המטרות שלי".

"אני בקשר עם הורי – אבא שלי גאה בי ותומך בי, אימא שלי, סוכנת נדל"ן, עומדת עמי בקשר. ההורים תומכים מאד".

"האם הייתי רוצה להתגורר בגרמניה? לשוב אליה ? מצד אחד יש לי משפחה שם ומצד שני אני מרגישה כי ישראל היא לגמרי הבית שלי. כל פעם שאני מגיעה לגרמניה אני מקבלת טעימה מהחיים המשפחתיים שחסרים לי – שתי הסבתות שלי מתגוררות בגרמניה ליד הורי, יש לי אחים מהנישואין השניים של אמי, ואני יודעת שיש בגרמניה מאתיים אלף יהודים דוברי רוסית וגרמנית בגרמניה, אבל אני אוהבת את ישראל".

"אחת מחברותי הגרמניות חשבה שישראל היא מדינה שאי אפשר לחיות ולבלות בה. הזמנתי אותה לכאן, והיא הגיעה עם החבר שלה. כמובן, שטיילה מדן ועד אילת והיא הייתה ב"שוק" טוטלי ורוצה לבוא שוב לישראל. היא הבינה שישראל היא מקום וארץ מדהימה וחיונית מאד וזה עודד אותי ואותה שאכן עשיתי החלטה נבונה לחיות ולהתפתח כאן"

"האם אני רואה את עתידי בישראל? כשאתה יודע שיש לך מקום בטוח אתה חזק ובעל יכולת התמודדות עם הקשיים. אני יודעת שיש הרבה מבין היהודים דוברי הרוסית שעלו ושבו לגרמניה ולבריה"מ, מבחינתי הם עשו צעד קדימה ושלושה צעדים אחורה בהחלטה זו כי זו הארץ שלנו".

"לי ברור, שמרכז חיי כאן, ואני יודעת שכשאני נופלת לאחור, החשוב מכל הוא לדעת איך לקום ולהחלץ מהקשיים. מדובר בפעולות הפשוטות ביותר : שימת לב לדרך ההחלמה והמשך הדרך להגשמה עצמית והשפעה. זה כמובן נטוע באופיי ובניסיוני אבל גם בכלים שקיבלתי בנעל"ה וב"כנפיים", שתי תכניות שיסדה הסוכנות היהודית".