צילום אחד של אמיר ירחי, מנהל עמותת הידידים של המרכז הרפואי לגליל מספר את הסיפור כולו : ילד סורי בן 3, עם פגיעת ראש קשה מאד, עבר ניתוחים נוירוכירורגיים מורכבים במרכז, חזר להכרה ותפקוד מלא, אבל חלק מהגולגולת נשאר פתוח  "כשלא ניתן לנתח למשך מספר חודשים לפחות. "קנינו לו שני כובעי צמר מרופדים, וביניהם הצוות הרפואי תפר שכבה של גבס קל להגנה על הגולגולת....וככה הוא חזר   כך מספר אמיר ירחי, מנהל עמותת הידידים של המרכז-  

אמיר ירחי, שחי בנערותו בקיבוץ עין זיוון ברמת הגולן, שני קילומטרים מקונייטרה הסורית, ושב משליחות של הסוכנות היהודית בסינסינטי אוהיו שבארה"ב, לא שער שיגיע יום והוא יהיה מעורב, ביחד עם צוות המרכז הרפואי המדהים , בפעילות הומניטרית מצילת חיים של צוות בית החולים - סיוע לשלושת אלפים פצועים שנמלטו מרצח העם בסוריה.

"לא ראיתי, עד מלחמת האזרחים בסוריה, אף לא סורי אחד, וזאת למרות שהתגוררתי קרוב כל כך לגבול הסורי; אני מניח שגם הפצועים לא ראו מעודם ישראלים ובוודאי לא יהודים" הוא אומר.

שום דבר בעברו  לא הכין אותו, כמנהל עמותת ידידי המרכז הרפואי, למשימת הסברה במקביל לפעילות מצילת החיים של צוות בית החולים.

"הקרדיט לפעילות משותף למנהל המרכז הרפואי ד"ר מסעד ברהום, לדובר בית החולים חגי עינב, ולרופאים רבים שהיו צריכים לשתף פעולה עם מערך ההסברה שהוקם כאן ועשו זאת בצורה אמיצה ומעוררת השתאות. זה לא טבעי לרופא לדבר עם צוותי תקשורת מרחבי העולם ולספר מה נעשה על מנת להציל חיים" אומר ירחי במחווה חברית, שהיא כה אופיינית לדרך העבודה שלו.

"בסוף שנת 2014  עמותת הידידים זכתה באות "האריה השואג 2014" של איגוד יועצי התקשורת ויחסי הציבור בישראל, זכיה בקטגוריה למגזר שלישי רביעי, כאות לעבודת ההסברה יוצאת הדופן שהתנהלה כאן".

כך או כך, על מנת לספר את הספור כולו יש להתחיל מן ההתחלה.

ממשלת ישראל החליטה בחודש פברואר 2013 לסייע לפצועים הסוריים שנפצעו בקרבות בתוככי סוריה. "זו הייתה החלטה תקדימית ואנושית, שיושמה על ידי כוחות צה"ל בגבול ישראל – סוריה ברמת הגולן: בשלב הראשון- הוקם בית חולים שדה. בשלב השני, לאחר שהוברר שבית חולים שדה איננו מספק את הצרכים, פנה צה"ל למרכז הרפואי לגליל בנהריה, אל מנהל בית החולים- ד"ר מסעד ברהום (הלא יהודי הראשון שמנהל בית חולים במדינת ישראל) בבקשה לסייע בטיפול. ד"ר ברהום ענה : הביאו את הפצועים, בית החולים מוכן לטפל בהם. הוא לא היסס, כפי שלא היססו שני בתי חולים נוספים : בית החולים "זיו" בצפת, ובית החולים "פוריה" בטבריה" מספר אמיר.

"ואז מה קרה ? החלו להגיע פצועים סורים. בראשית הפעילות הם הגיעו בחשאי. זה היה חודש מארס 2013 והפצועים הגיעו עם פציעות שלא הכירו במדינת ישראל. למשל, הגיע אדם שכדור חצה את המוח שלו ועבר לצד השני (הוא כנראה עבר הליך של הוצאה להורג ). מדובר באדם פצוע קשה שנשאר בחיים בעקבות הטיפול שניתן לו בבית החולים. מספר המקרים האלה, שטופלו בהצלחה, היה מעבר לסטטיסטיקה הידועה בעולם" הוא אומר.

"בנוסף לכך, הגיעו פצועים עם פגיעות מורכבות, מה שדרש התערבויות שונות מבעבר. הפצועים הגיעו במצב קשה, ומסיבות ביטחוניות הפינוי לבית החולים, היה מורכב : צוותים הגיעו מן הבית והטיפול היה מאולתר, וכמעט ללא פרוטוקול טיפול, שהתגבש עם הזמן, מתוך רצון להציל חיים. כשמביאים פצועים פעמיים בשבוע – ארבעה פצועים קשה מסוריה-  זו התארגנות מסוג מסוים וכשהמספר גדל ההתארגנות השתנתה והתרחבה".

ארבע שנים לאחר מכן, בישיבה בוועדת הכספים של הכנסת, הוברר, כי בית החולים נאלץ לשאת על גבו את הטיפול ההומניטרי ונקלע לגרעון עד שהמדינה השיבה לקופה את הכספים שהוצאו לטיפול.: "

חלון לישראל האנושית מאד "איפה אני נכנס לתמונה? כשבאיזשהו שלב הבינו שיש כאן התארגנות לא רק רפואית אלא גם התארגנות לא רפואית – הרבה מאד צרכים שהם מעבר לסל הבסיסי שהעניקה המדינה, כמו למשל ביגוד לסורים שהגיעו, או פרוטזות במקרים של קטיעה.  כשהפעילות החלה היא הייתה מחתרתית. הפעילות הייתה תחת צו איסור פרסום של הצבא וניהלנו שיחות פנימיות לגבי החשיפה. העיתונאים "ישבו עלינו", לחצו לפרסם, וידענו שיש ערך הסברתי לפעילות, הן למדינה והן לבית החולים; מאידך, לא רצינו ליצור מצב שאדם שנפצע טופל ושב לסוריה יתקבל כמי שבגד בעם הסורי ויפגע מן הביקור מציל החיים בישראל".

"כולם – בוודאי ובוודאי אמצעי התקשורת -  ידעו שפצועים סורים מגיעים לבית החולים. אנחנו חסמנו כל מגע עימם. בשלב השני, לקראת הפרסום הראשון, קיבלנו החלטה – ואני הייתי שותף לה ביחד עם מנהל בית החולים והדובר -  שאנחנו פותחים את הסיפור לתקשורת זרה. זאת תוך שמירה קנאית לדיסקרטיות של זהות הפצועים, זהות הכפר שהם הגיעו ממנו, וכל פרט מזהה שיכול לפגוע בהם, כשישובו לסוריה".

"איך שיווקנו את הסיפור החוצה ? החלטנו לתת את הזכות הראשונה לפרסם לכתבת "הניו יורק טיימס" בישראל איזבל קירשנר.  איזבל קלטה את הספור תוך שנייה : סורי שמאבד את ההכרה בסוריה, פותח את העיניים ומוצא עצמו מחובר למכשירים, וקולט שהוא בישראל. ומהרגע שהסיפור הזה התפרסם כל העיתונים והרשתות הגיעו לכאן".

הסיפור הראשון של "הניו יורק טיימס"

הסיפור שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס" הוביל את צבא התקשורת לבית החולים. "הכתבת שבה לכאן וכתבה סיפור שני וזאת בעקבות ההצלחה של הכתבה הראשונה. היא כתבת מדהימה שהביאה לעבודה שלנו פן שלא הכרנו: היא שאלה איך הם הגיעו לישראל? כי לא ידענו איך הגיעו לגבול ישראל, לבית החולים שדה. היא ראיינה סורי, שהיה חלק מכוחות המורדים, וכשנפצע בצורה קשה מאד, הוא הבין שאין לו עתיד אם הוא לא יגיע לטיפול, ואז הוא ביקש שחבריו יזרקו אותו, מגולגל בתוך שטיח, למקום שידעו שסיור של צה"ל יעבור בו. וזה אכן מה שקרה וכך גם הוא ניצל".

הפצוע הסורי

מהרגע שהסיפור נתפרסם התפרסמו ברחבי העולם סיפורים רבים שנסבו סביב הצלת הפצועים הסורים.

אחד הסרטים שצולמו בבית החולים הוא סרטה של רחלי שוורץ שנשא את השם: "הפצוע הסורי". הסרט שודר ב"כאן" וברחבי העולם. הסרט זכה לתשבחות והוקרן ברחבי העולם.

לצפייה בסרט

"אל בית החולים הגיעו צוותי תקשורת שלא יכולנו להכיל. אני, כמי שהיה שליח של הסוכנות היהודית, עבדתי הרבה עם תקשורת זרה, אבל לא בנפחים שכאלה. ביחד עם הגל הפרסומי הזה הופיע גל תקשורת פנים ערבי. ראינו קטעי עיתונות מלבנון הקרובה אבל גם במדינות אחרות בעולם הערבי. התחלנו לקבל מכתבי תודה מרחבי העולם. אני קיבלתי מכתבים מערבים שגרים בכל העולם. קיבלתי מכתבים עם מילים כמו : "שמענו וקראנו ב"ניו יורק טיימס" שאתם מסייעים והעם שלנו לא עושה כלום".

"ערבי שחי בגואטמלה כתב שהוא לא אדם עשיר אבל הוא רוצה להשתתף בתרומה. הוא ציין שהוא מגדל גרעיני קפה והוא מוכן לשלוח גרעיני קפה לצוות הרפואי".

"במהלך שנת 2014 עבדנו עם תקשורת זרה בהיקפים שלא הכרנו. ואפשר לומר שהסיפור של הטיפול בפצועים הסוריים היה סיפור חיובי שרדפו אחריו בעוד בסיפורים אחרים אנחנו היינו ועדיין חייבים לחזר אחרי התקשורת" הוא מסביר. 

הופעה של אמיר ירחי בתקשורת הבינלאומית

בעוד החודשים נוקפים, והפצועים שבים לביתם, הלחץ על בית החולים פחת.

לאמיר ירחי זו הייתה הזדמנות להתבונן על חייו המקצועיים ולהפיק כמה לקחים בכל הקשור לתרומת השליחות לעבודתו בבית החולים הן בסיפור הבלטת הפעילות ההומניטרית של בית החולים והן בשליחות של הסוכנות היהודית בארה"ב.

שליחות משנה חיים

בעת שהוא מספר על הטיפול בפצועים הסורים הוא איננו שוכח לספר שסבו הגיע לארץ ישראל מאזור קרבות באירופה, כניצול שואה, שעלה על אניית מעפילים "פטריה", ושחה אל החוף, אל הארץ שחלם עליה.

החיים באזור זה של העולם הוא אזור של קרבות ומאבקים ושליחות ציונית הייתה ועודנה דרך להכיר את העולם היהודי שמעבר לים.

"השליחות היא בי"ס בכל כך הרבה מובנים. מבחינה משפחתית זו תקופה שבה אתה עובר בשלוש שנים מה שאתה עובר בתקופת חיים. זו חממה שאתה עובר אותה מחוזק או שהתא המשפחתי איננו שורד. או שאתה חוזר חזק יותר כתא משפחתי או שהתא מתפרק. עבורנו כמשפחה זו הייתה חוויה מעצבת וחזרנו כתא משפחתי מחוזק. אשתי, מורן, היא ד"ר לתקשורת וחברת סגל במרכז הבין תחומי בהרצליה; היא אגב מומחית לדיפלומטיה ציבורית והייתה שותפה להתלבטויות רבות בנושא הטיפול התקשורתי בפצועים הסורים".

"התאומים שלנו נולדו בשליחות ובנינו משפחה; ברמה המקצועית- הייתי שליח במקום רחוק מקונסוליה ישראלית (סינסינטי, אוהיו) ובעצם אין שם נציגים ישראלים. הקונסוליה הקרובה הייתה בפילדלפיה ומצאתי את עצמי בסיטואציות שאני מתבקש להיות נציג מדינת ישראל, לעיתים, וזאת לבקשת הקונסוליה".

"חוויתי חוויות של עמידה מול קהל, ואני מדבר על כמות אנשים שאדם מן הישוב יכול רק יכול לדמיין. השליחות היא בית ספר הכי אינטנסיבי שיש".

"היום, כשאני מתבונן על עבודתי בעמותת הידידים אני מבין שלעבוד בתוך פדרציה יהודית זה בית ספר לגיוס כספים ואתה רואה פעילות מקצועית שבארץ עדיין לא יודעים לעשות".

הוא הגיע מן השליחות לעמותה שהינה בעלת משקל גדול מבחינת השירות שהיא מעניקה לשש מאות אלף מקבלי שירות.בהובלתם של רעיה שטראוס בן דרור הנשיאה, ומיכאל אילוז יו"ר ההנהלה. תפסה העמותה מקום הולך וגדל בחשיבותו בהתפתחות המרכז הרפואי.

בשמונה השנים האחרונות גייסה העמותה תרומות בסכום כולל של למעלה מ-50,000,000 ₪, והקימה, בין היתר, את המכון האונקולוגי ע"ש מרים (מורי) בורקיס ז"ל, אגף חדרי הלידה ע"ש אריאלי – גולדשמידט, והמחלקה הקרדיולוגית הממוגנת בתרומתם של ארווין וצ'רנה מוסקוביץ'. בנוסף הקימה העמותה מרכז לסימולציה רפואית, גני משחקים, גן תרפויטי ביחידה לריפוי בעיסוק ומספר רב של תערוכות אמנות קבועות ומתחלפות ברחבי המרכז הרפואי. 

כשהוא מתבונן על כל אלה, לאורך ציר הזמן של חייו, הוא יודע שלשליחות ומה שלמד בה יש משקל רב בעיצובו כאיש מקצוע שעוד לא אמר את המילה האחרונה.

עוד על עמותת ידידי המרכז הרפואי לגליל
העמותה הינה ארגון ללא מטרת רווח הפועל לקידום שירותי הבריאות לתושבי הגליל. העמותה מגייסת משאבים בישראל ובחו"ל ופועלת לקידום המרכז הרפואי לגליל באמצעות בינוי מחלקות ושירותים רפואיים, ורכישת ציוד רפואי מתקדם ומציל חיים; חיזוק הקשר עם הקהילה וחינוך לאורח חיים בריא; ויצירת סביבה מעודדת החלמה במרכז הרפואי באמצעות שילוב אמנות במרחבים הציבוריים, גינון תרפויטי ופינות המתנה ומשחק לילדים. נשיאת העמותה הינה רעיה שטראוס בן דרור ויושב ראש ההנהלה הוא מיכאל אילוז (מנכ"ל חברת "טבע נאות") ולצדם פועלת הנהלת מתנדבת הכוללת נציגים מכל ישובי וקהילות הגליל המערבי.