ואז...הליצן מופיע

קוראים לו סטיוארט קינגסטון (65), עולה חדש וותיק מסין, ליצן רפואי  מעמותת "רופאי חלום". הוא מגיע, פעמיים בשבוע, לפגוש את הילדים הקטנים שעוברים או עברו טיפול בליבם, בבית החולים "וולפסון" שבחולון אבל לא רק לכאן. 

כאן, במחלקת הילדים, מאושפזים ילדים שעברו או עוברים ניתוחי לב מסובכים. הם מגיעים מכל רחבי העולם לבית חולים שהמחלקה שלו היא בעלת שם עולמי. אל המחלקה הזאת הוא מגיע כבר שנים וליבם מתרחב לראותו.

באנו בשעות הבוקר המוקדמות לפגוש את סטיוארט קינגסטון נפגש עם הילדים ובני המשפחה שמלווים אותם. הוא היה שם עם חליפת הליצן שלו, שתפרה לו אשתו– סינית מסין העממית שקיבלה אזרחית ישראלית, ועם העזרים שנלווים כמו : מכשיר הקלטה שמשמיע "מחיאות כפיים", "גרעפסים", "שיהוקים", "נעירות" ועוד הפתעות. מעל לפדחתו כובע, ומתחת לכובע בובה דבוקה לקרחת. והילדים ממתינים לו, כי חלקם מאושפזים ימים רבים ויש כאלה ש"בילו" כאן שנתיים ויותר עם האמא והמלווה, והם מכירים אותו. כשהוא נכנס, נעול בנעליו הענקיות, אל המחלקה, הילדים מחייכים. גם אלה שנאנקים מכאב מחייכים.

סטיוארט קינגסטון הוא ליצן רפואי, שעבר לפני מספר שנים, טיפול בליבו, והוא מתאר להם, בפנטומימה, ובדיבור שבור של ליצן, את התהליך שהוא עבר והוא מסמן בידו "חוט ומחט" כדי להדגים "שתפרו לו את הלב", והכל כעת בסדר. וגם הם יעברו את זה והם יהיו בסדר גמור.

"אני זוכר את עצמי עובר את הטיפול בליבי ואני מנסה לשחזר מה אני הרגשתי ומה אני עברתי ואני מנסה להקל על התחושות של הילדים, חרדה –בעיקר, בשל חוסר הידיעה שלהם, באמצעות  הליצנות".

ליצן מרפא

סטיוארט, שנולד באנגליה למשפחה יהודית מאוסטריה, זוכר את עצמו מופיע מגיל קטן מאד. הוא אוהב תאטרון אבל מעולם לא הופיע בתפקידים ראשיים.

ברגע מסוים בחייו המקצועיים בבריטניה קיבל מלגה למחקר של הליצנות בתאטרון האופרה של בייג'ין, סין. "הגעתי לשם במלגה ונשארתי שמונה שנים שבמהלכם למדתי וחקרתי את הליצנות הסינית שהיא שונה בתכלית מן הליצנות המערבית שאנו מכירים. כן, אני דובר סינית, ואני מכיר היטב את הדרך בת אלפי השנים לשמח אדם" הוא מסביר.

ליצנות היא עניין מורכב ורציני ויש האומרים שמי שיודע לעטות פני ליצן יכול לשחק כל תפקיד דרמטי מורכב מאד. זאת מאחר והליצנות מחייבת עבודה רצינית מאד על עצמך.

מי שקרא את ספרו של הפילוסוף היהודי-צרפתי וזוכה פרס נובל אנרי ברגסון, "על הצחוק", יודע שהאויב הגדול ביותר של הצחוק הוא הרגש. ברגע שאדם מזדהה רגשית עם מקור הלעג, הוא לא יכול לצחוק. אנחנו חייבים להרדים זמנית את הרגשות, על מנת לצחוק. שכן אם נזדהה עם האדם המחליק על קליפת הבננה סביר שלא נצחק מכך, אלא נרחם עליו.

סטיוארט אינו "מרחם" על הילדים אלא מגחיך מעמדים שהוא חווה, והוא בלתי צפוי בתגובותיו. כל זה מעורר חיוך אצל ילדים מגיל שנה ויותר. ואתה רואה את זה כשהוא עובד

מי שמתבונן בעבודתו של סטיוארט, ועשינו זאת במשך יום עבודה שלו, רואה שהוא עובד בצורה מאד מדוייקת. כששוטר עובר במחלקה עם איש הביטחון הוא מפוגג את הלחץ באמצעות "מחיאות כפיים" סוערות שבוקעות מחולצתו, וכשרופא עובר המכונה משמיעה – נענית ללחיצתו של סטיוארט - שיהוק או שהכובע יורד והוא חושף את הבובה שמודבקת לפדחת. ואז, נכנסת לה מנקה עם מטאטא והוא מצטרף למנקים כ"מנקה" שמטאטא את האוויר. הילדים מתבוננים באיש שהפך לחלק מהנוף בבקרים והם נרגעים ולו לרגע קט.

השימוש הזה, שסטיוארט עושה בהומור, מקל, על פי מספר מחקרים, על החולה. הוא מפחית כאב באמצעות יצור אנדרופין, מסייע למערכת החיסון על ידי הגדלת מספר תאי הלימפוציט, והפחתת נסיוב קורטיזול בדם, שעוזר לעודד את ההשקפה האופטימית. כן, ההומור מגביר את סיכוי העמידה בהליכים הרפואיים ומאיץ את ההחלמה.

רופאי חלום

לאחר שנים שהסתובב בעולם, בא והלך מישראל, הוא קיבל החלטה לעלות לישראל.

אחרי שהיה בתל אביב ממייסדי תאטרון הרחוב של עירית תל אביב, אחרי שלימד כאן ליצנות באחד מבתי הספר למשחק, הוא החליט לעלות.

בשנת 2011 הוא הצטרף עמותת "רופאי חלום" שפרושים ברחבי המדינה והחל לעבוד כליצן בבית החולים "אסותא" ו"איכילוב".

מי שרואה אותו לא יודע עליו מאום. אין יודעים, למשל, שהוא ביים בסין הצגות ישראליות של חנוך לוין (יעקובי ולידנטל) ומחזה של יוסף בר יוסף.

הוא לא מספר למי שמגיע למחלקות הילדים ב"וולפסון", כאן הוא עובד יומיים בשבוע, או ב"אסותא" ו"איכילוב", שם הוא עובד יומיים, כי הוא הופיע עם האופרה הסינית, כי הוא דובר סינית מנדרינית, וכי הוא מורה לליצנות. הוא פשוט עומד בכניסה למחלקת הילדים ב"אסותא", השכם בבוקר, ומקבל את הילדים שמגיעים לעבור ניתוח. "הם מגיעים מבוהלים כי הם יודעים שהם הולכים לעבור ניתוח תחת הרדמה ומולם עומד ליצן שמודד להם חום גוף ושוקל אותם על משקל (שתי פעולות שהתירו לליצנים לבצע). כשאני מודד להם לחץ דם אני מסביר שזה בדיקה של הכוח בשרירים ואם הם עוברים את לחץ הדם 100 אז הם זוכים לציון "גיבורי על" ואם הלחץ דם נמוך יותר הם מקבלים את התואר "סתם גיבור". מכאן, הם עוברים לחדר הניתוח כשהם מחייכים ולחוצים פחות. וכשהם נעורים מההרדמה הם פוגשים את הליצן החביב שליווה אותם בהגיעם לבית החולים, בשעות הבוקר" הוא מסביר.

קשר עם החולים

העבודה עם ההורים והילדים מובילה לעיתים לקשרים גם אחרי האשפוז.

"במחלקה הנוירו-כירורגית ילדים בבית החולים "איכילוב" בתל אביב הכרתי ילד שאושפז במחלקה. הוא איבד את יכולתו לנוע, אני לא הרפיתי והגעתי אליו כל פעם, וצפיתי, לאט לאט, בשיפור שחל בתנועה שלו. הוא ילד שהיה ספורטאי ואיבד את היכולות שלו, וכעת הוא זז והולך, ועשה צעד גדול, ואני בקשרי ידידות עמו דרך ההורים" הוא מספר לי.

"אני זוכר שאחרי הניתוח שלו הוא סבל מפצעי לחץ בגבו ולא דיבר. תקשרנו דרך קריצות עיניים. כששאלתי שאלה והתשובה הייתה חיובית הוא היה קורץ פעם אחת וכשהוא היה קורץ פעמיים התשובה הייתה שלילית. כשהשתחרר ועבר למחלקת שיקום בכפר סבא התקיים אירוע שאני זומנתי אליו והילד שמח מאד".

אלה הקשרים שנרקמים ויש גם קשרים יוצאי דופן.

הילד זוכר

הילד הראשון שפגש בבית החולים "וולפסון" היה מ. בן השנתיים  שהגיע מארץ אפריקנית. הילד הגיע עם שיתוק בצד שמאל של גופו בגלל סיבוכים. האמא של הילד הייתה עמו והוא ניגש אליה ואמר לה : "היום הוא לא מרגיש טוב אבל הוא עוד ישחק כדורסל וירוץ.

"מ. הקטן בן השנתיים שהה במחלקה שלוש שנים! אני ליוויתי אותו ואת אמו בכל הניתוחים שהוא עבר. כל פעם שהייתי מגיע הייתי מתכופף והוא היה משליך את כובעי פעמים רבות. כל פעם שהכובע היה נופל מראשי הוא היה צוחק. ואני לא נשברתי עד שראיתי שהוא שמח מאד" הוא נזכר.

"הוא היה ממתין שאגיע, בימי ראשון ושלישי, וידעתי שמ. ירצה שאתכופף והוא ישליך את כובעי. הוא עזב אחרי שלוש השנים ואנו לא בקשרים אבל אני יודע שעשיתי כל מאמץ לשמח את הילד ואת האם" הוא אומר.

הוא זוכר את הילד הקטן שהיה מאושפז במחלקת הילדים בוולפסון".

"אני יליד אנגליה, שגר באנגליה רוב ימיו, ואני יודע שבאנגליה אין יודעים על פרויקטים אנושים כמו הפרויקט שאני עובד בו. אין יודעים שמדובר בפרויקט אנושי שבו מעורבים ילדים מכל רחבי העולם, שקרדיולוגים ישראלים משתתפים בו".

"לפני שש שנים היה כאן ילד שהיה לו סיבוך בלב. הוא היה מאושפז כאן ימים ארוכים. כל פעם שהייתי מגיע לכאן הוא היה "מוציא לי מהכיס של המכנסים את תיבת הנגינה והייתי אמור לרוץ אחריו כדי לתפוס אותו, וכך התפתחו יחסים בין ליצן , בן אנוש, לבין ילד קטן, שעובר שיקום בליבו" הוא מספר.

"אני, כמי שעבר טיפול בליבו, תיקון מסתם לב, הבנתי בשלב מוקדם מאד בעבודה שלי כאן, שזה המקום שבו אני צריך להיות כבעל מקצוע. ועולם שלם נפתח לפני : אני פוגש כאן ילדים והורים ממדינות באפריקה, מאסיה התיכונה, מזרח אירופה, ואפילו היה כאן ילד מסין העממית. החיבור הזה, שבין ליצן לבין ילדים מרחבי העולם, העירוב האנושי, הוא "בונוס" גדול לעבודה שאני עושה בבתי החולים" הוא אומר.

כשאני מדבר עמו הוא יושב וילדים מציצים מעבר לכנף הבגד שלו, אישה ניגשת ומתיישבת לצידו, ילד מגיע לבדיקות תקופתיות, כולם טרוטי עיניים ועצובים, עד שהם רואים את החיוך של הליצן החביב והם נרגעים, מחייכים, ואז הוא משמיע צליל ארוך של מחיאות כפיים סוערות, וקם להכין להם שיקוי עם מכונת בועות הסבון שהוא מוציא מכיסו הענק.

 

 

על רופאי חלום
דבר העמותה :

מייסד פרויקט רופאי חלום, שקם בשנת 2002, הוא דור שני, שגדל על ערכי הנתינה ועזרה לזולת. עבור המייסד הדבר הטבעי ביותר הוא להמשיך את המסורת: להיות היכן שזקוקים לרופאי חלום בכל זמן ובכל מקום. רופאי חלום מבטאים בדיוק את הערכים הללו והם מביאים את כוח הריפוי דרך אמנות הליצנות כחלק בלתי נפרד מעבודת הצוות הרפואי. " כיום מתקיימות מעל 40 פרוצדורות רפואיות בשגרה שמבוצעות יחד עם ליצן רפואי, דבר שלא נראה ברחבי העולם.

הדבר שמניע אותנו הוא תיקון אי הצדק על פיו ילדים שוכבים חולים בבתי חולים. ילדים צריכים לשחק , לפרוח ולהיות בסביבות תומכות ומעשירות והעמותה, שהמייסד הקים מנסה לשמור עבורם על שגרת החיים שמגיעים להם כילדים. 

תפקיד העמותה לראות תמיד את חצי הכוס המלאה ולהתחבר לאנשים יחד כחלק ממשימה משותפת.

הליצנות הרפואית נוגעת בדיוק בנקודות אלו לתת לאנשים מקום להתבטא ולמצוא בהם את הצד הבריא.

"לראות חיוך של הורה שלכמה רגעים יכול להישען אחורה ולא להיות מודאג כל הזמן זה הדבר הטוב ביותר שניתן לבקש