שעת ערב, בית הספר תל"י מוריה בשכונת תלפיות במערב ירושלים. במגרש הסמוך לבית-הספר מתנהל משחק כדורגל שנראה מהצד שגרתי לחלוטין: שתי קבוצות ילדים מתמודדות זו מול זו בהתלהבות, תרועות שמחה ואנחות אכזבה רמות בוקעות לסירוגין מהילדים שמחכים על הקווים לתורם להיכנס למגרש וצופים מהצד. אבל המשחק הזה הוא הכול חוץ משגרתי.

שעה קודם לכן עצר בחניון בית-הספר אוטובוס תלמידים שנסע רק חמש דקות משכונת צור באהר במזרח ירושלים. התלמידים היהודים יצאו מהכיתות וקיבלו את פני חבריהם הערבים. המשחק אורגן במסגרת תכנית ״פותחים עתיד״ של הסוכנות היהודית, ובשיתוף פעולה עם תכנית שער שוויון, כדי לעודד מפגשים ישירים בין יהודים לערבים. פוליטיקה לא מעניינת כאן אף אחד – רק הכדור.

"אין לי שום דרך להיתקל בילדים האלה מחוץ למגרש הזה", אומר עידו בן ה-10, אחד השחקנים משכונת ארנונה שלא מפסיק לכדרר גם בזמן השיחה שלנו. "אולי הייתי מצליח לראות אותם בקצה הרחוב כי הם גרים בצד השני, אבל בלי הטורניר בחיים לא הייתי יודע מי הם. יש נתק מוחלט בינינו".

וכאן, אתם מצליחים לתקשר?

"היה לנו מפגש שבו לימדנו אותם את הא'-ב' שלנו בעברית והם לימדו את הא'-ב' שלהם בערבית, וזה קצת עזר", אומר עידו. "אבל בעיקרון אנחנו מתקשרים בסימנים עם הראש ובתנועות קטנות, ובכדורגל לא צריך הרבה כדי להבין מה השני רוצה. מאחד אותנו שאנחנו בקבוצה אחת ואנחנו רוצים לנצח ביחד".

לצדו יושבים עבד אללה געיווי בן ה-9 ומונזר אבו נאב בן ה-10, שניהם מצור באהר. המשותף לשלושת הילדים – האהבה לכדורגל, אבל הם לא מסכימים על הכול: "אני עם ברצלונה", מצהיר אבו נאב; "ריאל מדריד", קובע געיווי ועידו מתעקש: "רק ליברפול".

ומי משחק יותר טוב, היהודים או הערבים?

"היהודים", עונים כולם במקהלה.

"בכדורגל לא צריך הרבה כדי להבין מה השני רוצה" (צילום: דוד סאלם)

"שתי הקבוצות הופכות לקבוצה אחת באופן טבעי״

היוזמה הזו החלה לפני כשנתיים. המטרה המוצהרת היא לקרב בין יהודים לערבים באמצעות הכדורגל. מאז מתרחש המפגש הזה בין התלמידים היהודים והערבים שלומדים לשתף פעולה, להתעלם מגזענות ודעות קדומות, ובעיקר להכיר אחד את השני בלי מתווכים.

"המסקנה שלנו הייתה שלא מספיק להפגיש אותם בטורנירים שהם מתחרים אחד נגד השני", מסביר גבי הולצקר, מעמותת "שער שוויון", הפועלת בשיתוף עם "פותחים עתיד". "לכן אנחנו יוזמים טורניר בכל חודש, ולפניו שתי הקבוצות נפגשות לאימון משותף והופכות לקבוצה אחת באופן טבעי. כאן משחקים בלי הבדלי דת, גזע או לאום. המשחק הוא אותו משחק והחוקים הם אותם חוקים, והם מעריצים את אותם שחקנים ואת אותן קבוצות".

ובכל זאת, יש גם רגישויות.

"עד היום נאלצנו לבטל טורניר משותף רק פעם אחת", מספר הולצקר. "זה קרה יום אחרי הכרזת טראמפ על העברת השגרירות לירושלים, וכל מזרח העיר הייתה בשביתה אז ביטלנו. אבל מעבר לזה אין פוליטיקה במגרש, אלה שטויות של מבוגרים. ברור לנו שזה לא עניין טבעי – כשנפגשים בפעמים הראשונות יש חששות ויש קשיי תקשורת, אבל לא עובר הרבה זמן והקרח נשבר".

"המפגש הזה קשה לנו בגלל השפה", מסביר געיווי. "אנחנו לא פוגשים יהודים מחוץ לשכונה שלנו, זו ההזדמנות היחידה שלנו לראות אותם ולדבר". ואבו נאב מוסיף: "זו גם ההזדמנות היחידה שלנו לשחק על מגרש טוב, כי אצלנו המגרשים לא טובים".

מי שמלווה את שניהם כמנטורית במסגרת "פותחים עתיד" של הסוכנות היהודית היא פאטמה שאהדן, שבנחישות ועבודה קשה הצליחה לגבש חברויות ביו הילדים ולעזור להם לשפר את הישגיהם בלימודים. "זה לא ייאמן שאנחנו נמצאים רק חמש דקות מבית הספר שלנו בצור באהר, וכמה זה עולם אחר לגמרי", היא אומרת. "לפחות בגילים האלה אין עדיין דעות קדומות או מחשבות פוליטיות, אז אפשר להפגיש אותם עם ילדים אחרים, לתת להם לנשום קצת אוויר ולראות עולם אחר. זאת אווירה אחרת, שונה לחלוטין מהעוני שבו הם גרים".

מה נותן להם הפרויקט של "פותחים עתיד"?

"זה משנה חיים עבורם", אומרת מיד שאהדן. "יש להם סוף-סוף את החופש לחלום. אנחנו היחידים שמאמינים בהם ומקשיבים להם, דואגים לעשות הכול כדי שישיגו את המטרות שלהם. כשאני מסתכלת על כל הילדים שרצים כאן על המגרש, אני נזכרת איפה הם היו בתחילת הדרך ואיפה הם נמצאים עכשיו".

"יש רשימות המתנה של ילדים שרק רוצים להיכנס לפרויקט הזה" (צילום: דוד סאלם)

"אנחנו רוצים לתת להם עתיד – ועתיד בא רק באהבה"

ל״פותחים עתיד״ כ-300 נאמנים ב-36 רשויות ומועצות מקומיות בכל רחבי הארץ. "כל נאמן שלנו מלווה 16 ילדים ואת המשפחות של הילדים, ובסך הכול אנחנו מסייעים לכ-12,000 מוטבים ישירים בפרויקט הזה״, מספרת דנאור חטמי בן שושן, ממונה על פיתוח משאבים של התוכנית בסוכנות היהודית. ״אחד המוקדים המיוחדים שבהם אנחנו פועלים הוא מזרח ירושלים, בשכונת צור באהר. זה גורם להרמת לא מעט גבות – אבל זו חלק מהשליחות שלנו בכל רחבי ישראל".

מי שחווה את תחושת השליחות הזאת מדי יום הוא שאדי אבו ג'אבר – שהחל את דרכו כמנטור לילדים וכיום מנהל את תכנית "פותחים עתיד" במזרח ירושלים. "אני תמיד אומר שיש רק שני גופים אצלנו במגזר שעושים ביקורי בית – משטרת ישראל ו'פותחים עתיד'", הוא אומר בחצי חיוך. "יש לנו מקרים של אלימות, עוני וילדים בלי ביטחון עצמי. אנחנו כאן כדי לעבוד גם עם ההורים וגם עם הילדים ולתת להם פתח לתקווה ולעתיד אחר".

איזה דילמות היו לך?

"כשבאו אליי עם ההצעה בהתחלה נרתעתי אבל אחרי התלבטות ארוכה הבנתי שאני כאן בשביל הילדים שלנו. הבנתי שזה לטובתם, שאני בא ועושה להם טוב וזה שווה הכול. בהתחלה גם ועד ההורים בבית הספר בצור באהר התנגד, כי מה פתאום שהילדים שלהם יקבלו משהו מהסוכנות היהודית?".

ואיך זה נפתר?

"אני יכול להגיד לך שהיום יש רשימות המתנה של ילדים שרק רוצים להיכנס לפרויקט הזה", אומר אבו ג'אבר. "אני גר בכפר ועובר בכל יום במעבר. אני מנסה ללמד את הילדים שאני אחראי עליהם לא לשנוא כדרך חיים. מהשנאה לא יצא שום דבר, אנחנו רוצים לתת להם עתיד – ועתיד בא רק באהבה".

"זאת השנה השישית שאנחנו פועלים במזרח ירושלים", אומרת דנאור. "בתחילת הדרך חששנו שתהיה הסתייגות לעבוד איתנו כסוכנות היהודית, אבל החששות התפוגגו מהר מאוד ולשמחתנו אנחנו זוכים לשיתוף פעולה מלא והכרה מכל השותפים שלנו במזרח ירושלים. יש שם צורך גדול מאוד ומעט מאוד מענה, 'פותחים עתיד' היא אחד המענים היחידים שקיימים ולכן העבודה שלנו שם כל-כך חשובה. לכן לכל פעילות שאנחנו עושים יש היענות מלאה. הנאמנים ממזרח ירושלים עושים עבודת קודש".

יש רשימות המתנה של ילדים שרק רוצים להיכנס לפרויקט הזה" (צילום: דוד סאלם)