השלט על דלת דירתם של נתן וז'ולייט גולדמן בבית שקד בכפר סבא, שנמנה על רשת בתי גיל הזהב של חברת "עמיגור" מיסודה של הסוכנות היהודית, אינו מסגיר, אף לא ברמז, את  סיפור החיים של זוג הדיירים שבעת האחרונה חגגו שישים שנה לנישואיהם.

כשדלת הדירה נפתחת הם מתעקשים להזדהות כמי ששרדו את אימי השואה ועלו לישראל וכעת הם חיים ברווחה ובכבוד בדירה של חברת "עמיגור".

כשנכנסים לדירה מתרשמים מחייהם של בני הזוג. "בית שהוא מעבר למה שחלמנו", כהגדרתו של נתן גולדמן, ורעייתו ז'ולייט מאושרת שבעלה "מטייל, נפגש עם חברים, מבלה וחי באיכות חיים", כהגדרתה.

-כן, אני נרגש להתעורר מדי בוקר כאן, בכפר סבא, ואינני מוותר על טיולים, אומר הבעל

-הוא אוהב להיות כאן, בתוך הירוק הזה, כשציוץ של ציפורים מעורר אותנו, אומרת האישה

בכניסה לדירה המעוצבת בקפידה, מסודרת ונקייה להפליא, ניצבים פמוטים גבוהים שמספרים סיפור יהודי. הם עוברים מדור לדור ומקורם בפולין. הם היו שייכים לסבתא של ז'ולייט, שהיגרה מפולין לבלגיה. "כשהסבתא שלי נפטרה היא אמרה: הפמוטים יעברו לידיה של ז'ולייט. כך היא קבעה שהפמוטים ישארו במשפחה, אצל הנשים, ואני מועידה אותם לבנות הבכורות במשפחתנו" אומרת ז'ולייט.

הבעל, נתן גולדמן, גאה בתצלום שלו עם ראש הממשלה דוד בן גוריון, בעת שביקר אותו בדרום הארץ, בשנות החמישים של המאה הקודמת. "אני ורעייתי ציונים מאד ואתה יכול לראות בביתנו תמונה של מנחם בגין, שביקר בבית הוריה של רעייתי בסמוך להקמת המדינה, מאחר ובני המשפחה שלה היו אוהדי תנועת בית"ר, ואת דוד בן גוריון, יריבו, שיסד את מדינת ישראל. שנינו רואים את עצמנו כמי שמעבירים את הלפיד הציוני לדור הבא, כי סיפורנו האישי הוא סיפורם של יהודים ששרדו את תקופת השואה- אני במנזר וז'וליט, רעייתי, במסתור בבלגיה- מבלי לאבד את התקווה לשמור על צלם אנוש ולדבוק בגישה הציונית" אומר נתן גולדמן.

ואז הוא מפנה את תשומת ליבנו לצילום בו הוא נראה, כילד קטן, בתוך קבוצה של ילדים, במנזר, שבו הוסתר, במהלך המלחמה, וניצל בזכותה של פרח הנזירות, הנזירה אמנדה.

סיפור זה מלווה את מהלך חייו מאז ועד עצם היום הזה.

דרך שורד שואה

הוא נולד, ב 15 במאי 1937 , לאמו ז'אן, יהודייה-פולנייה, שהיגרה מפיוטרקוב שבגליציה-פולין, עירו של הרב ישראל מאיר לאו-נשיא יד ושם והמוביל של מצעד החיים בפולין, לבלגיה, ולאביו סמואל, שעזב את אמו, כשזו הייתה בהריון עמו. הוא ננטש על ידי אביו לפני שנולד.

"האב נישא לימים ואשתו ושני ילדיו נרצחו באושוויץ. הוא שב לבלגיה, וכשהייתי בן תשע וחצי הוא הגיע כדי להודיע לי שהוא אבי...שנים רבות לאחר מכן נודע לי שהיו לי שני אחים שנרצחו באושוויץ, ואבי התגורר כחמש מאות מטרים מהדירה שלנו בבריסל, לפני המלחמה".

"ערב המלחמה, חייתי עם אמי. לאחר כניסת הצבא הגרמני לבלגיה ,הסבים בקשו מאמא שנבוא לגור עמם יחד עם אחיותיה, ביולי 1942 הגרמנים דרשו מראשי המשפחות היהודיות להתייצב במחנה איסוף בעיר מלין הרחוקה 20 קילומטרים מבריסל. באסיפה והתייעצות משפחתית אימי שכנעה את אביה שהיא זו שתתיצב במחנה האיסוף משום שהיתה שמועה שאמהות לילדים קטנים ישוחררו מיד. לאחר שעזבה עברו מספר ימים ואימי לא חזרה. הסבא בקש משכנה גויה להביא אותי למחנה האיסוף בכדי להראות לגרמנים שלאימי אכן יש ילד קטן. הגענו למחנה ביליתי מספר שעות בחברתה של אימי ,הגרמנים לא שחררו אותה וסרבו לשחרר אותי השכנה הגויה באומץ רב התחילה לצעוק על קצין גרמני שאני בנה ושהיא שיקרה כדי לעזור ולשחרר את חברתה ,אז לתדהמתי שמעתי את אימי מסכימה עמה ואומרת שאכן אני לא בנה כלל... הקצין שחרר את השכנה ואותי ויצאנו מן המחנה זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אימי ,הוא מספר כשהוא שעון על ספר הגירוש של יהודי בלגיה למחנות ההשמדה, ספר שאליו הגיע שנים רבות לאחר המלחמה.

"כשהכרתי את נתן, לאחר המלחמה, הייתי צעירה בשנות העשרים לחייה, שחיה עם אדם שהיה מתעורר, מסויט לגמרי, מן האסון שקרה לו, כמי שאמו נרצחה, והוא נותר לבד, כשהוסתר במנזר בלגי, ולאחר המלחמה נודע לי שאמו, שאותה לא זכה לחבק שוב, עזבה אותו" מספרת האישה, בעת שהבעל נתן, מציג תמונה של ילד קטן עם אישה הדורה,שמחזיקה בידו ואומר : "זו תמונה היסטורית ממש שבה אני נראה כילד קטן מאד, שאמו מחזיקה בידו, באחת הפעמים היחידות, אם לא היחידה, כי מאז איש לא חיבק או החזיק בידי, בוודאי לא סבתי או אחיותיה של אמי, שנותרו בחיים" אומר נתן.

בבית גיל הזהב בכפר סבא הוא אוצר את הפרטים המעטים שנותרו. בהם, תמונות של הנזירה אמנדה ששמרה עליו, החביאה אותו מתחת לשמלתה, כשהקלגסים הנאצים הגיעו לחפש ילדים יהודים. "הבעל של מוניק, חברת נעורי, שהוסתר במנזר שבו הוסתרתי, זוכר היטב את המקרה הזה, שהחסיר בנו פעימה, והציל את חיי" אומר נתן.

הוא חי כנוצרי, הצטלב והתפלל, ומדי יום ראשון הגיעה אחות של אמו, לבקרו כשצלב על צווארה.

לאחר המלחמה אביו הגיע לקחתו וכשהגיע לבית המשפחה של אמו הוא הושלך מכל המדרגות והתנהל משפט – משמורת . את כל אלה חווה הילד הנער שראה לנגד עיניו את הרצון לעלות לארץ ישראל.

מי שהלהיב את ליבו היה המורה שלו מר מייזנר, שסיפר לו על המלחמה בארץ ישראל, ואמר שרק כאן בארץ ישראל, הוא יוכל להיות יהודי בפועל.

מכון למדריכי חו"ל

בשנות הנעורים, כשכבר בגר, נבט בו הרצון להצטרף לתנועת "הנוער הציוני", תנועת נוער ציונית לא סוציאליסטית, שהייתה פעילה מאז שנות העשרים באירופה.

הפעילות הזאת הובילה אותו למכון למדריכי חו"ל מיסודה של הסוכנות היהודית במחצית השנייה של שנות החמישים. הוא שהה כאן שנה ושב לבלגיה עם חלום לשוב לישראל.

הוא התגייס לצבא הבלגי ונחשף לאנטישמיות של קצין בלגי "הקצין נענש על ידי מפקד המחנה אך היה לי ברור שזה לא עניין מקומי. אני יודע ומכיר היטב את ההיסטוריה של העם שלנו, וכפי שאתה רואה אני מתעניין גם היום, בספרו של יוסיפוס פלביוס, מלחמות היהודים ברומאים, שמציג את השנאה שהובילה לחורבן עמנו, ושום דבר לא השתנה מאז ועד היום" הוא מספר.

באותה עת, הכיר את אשתו לעתיד ז'ולייט. הם עלו לישראל, הקימו בית, נולדו שני ילדים, בן ובת. וכן, הם חובקים 7 נכדים. ויש גם נינים.

חייהם, בבית גיל הזהב של "עמיגור" עשירים בתרבות ובמשמעות והם מאושרים.

החיים עצמם

ז'ולייט: "יש לנו מנוי לסימפונית של רעננה, אנחנו יוצאים להצגות באידיש, הולכים לבלט (הייתי באופרה הישראלית בתל אביב, וצפיתי בבלט הרוסי )"

נתן : "היינו בהצגה "מיקה שלי" ב"הבימה", ההצגה נפלאה והתפאורה מהממת".

זולייט : "היה מהמם".

"ואגב, לפני פסח לקחה אותנו הנכדה ל"בית ספיר" בכפר סבא כדי לצפות בהצגה "ממרלן דיטריך עד אדית פיאף. זה היה מופע קסום של להקה הולנדית שנתנה הופעה מדהימה".

נתן : "זה היה משהו משהו"

זולייט : "הזמרת שרה באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ויכולנו לשמוע גרסאות לז'ק ברל, לאיו מונטן".

נתן : "אפילו זכינו והלכנו לקונצרט חזנות בהיכל התרבות בתל אביב, תחום שאני אוהב במיוחד"

המנהלת של בית "גיל הזהב", אילנה בס, מסבירה : "לכל בניין בבית גיל הזהב של עמיגור יש תקציב לתרבות, רווחה, והם נהנים מכך. לפני כמה זמן תרמו לבית גיל הזהב כרטיסים והוצאנו אוטובוסים להצגות בתל אביב".

הם חיים חיים מלאים, מהולים בתרבות ורווחה, וגם חברויות חדשות, בגיל מבוגר.

נתן : "יש לנו חברים טובים שעימם אנו נפגשים, ויש לנו שני ילדים, שבעה נכדים, מהם חמישה נשואים. ויש חמישה נינים".

ז'ולייט : "לפעמים, יש ימים שרוצים 36 שעות ביום ויש ימים שאנחנו לא רוצים לצאת מהבית"

נתן : "יש לי בית כנסת ליד הבית. ומצאתי בן אדם פנטסטי , אדם דתי, שדומה מאד בדרכו, למדריך שלי בבלגיה, המורה מר מייזנר. הוא דומה למורה שלי, כשהייתי ילד. זו מעין סגירת מעגל. בימי שישי אני בא לבית הכנסת. בשבת אני נפגש עם חברים או עם הילדים. לפעמים, כשהילדים באים לקחת אותנו אנו שמחים להפגש עם הילדים והנכדים".

ביום השואה התשע"ט הוא נתבקש לספר בבית הכנסת את סיפור חייו. והוא נרגש לספר על דברים שעבר בשואה הנוראית.

: ערב יום השואה התשע"ט פגשנו ניצולי שואה, שורדי שואה לפי הגדרתם, מאושרים

גם בגלל העובדה שהם מתגוררים אצלנו, בבית גיל הזהב, של חברת "עמיגור" מיסודה של הסוכנות היהודית וגם בגלל שזו זכות גדולה להיות עימם בשנות חייהם הבוגרים