מעיונים של נחמה ליבוביץ

"להעלות נר תמיד"

פרשה זו, אחרי ציווי הקמת המשכן , ציווי התקנת כל אחד מן הכלים החשובים: ארון, שולחן, מנורה אחרי תיאור מבנה המשכן עצמו וחצרו ומזבח הנחושת אשר בחצרו, פותחת באחת המצוות הנוגעות לעבודה שבתוך המשכן:

כז כ ואתה תצווה את- בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.

שלוש הן השאלות שהעסיקו את קדמונינו בפסוקים אלה: על לשונה של מצווה זו על משמעותה ועל מקומה.

משונה לשון פתיחת פרשתנו בכמה פנים מלשונות המקומות המקבילים לה בתורה. גם פרשתנו, גם פרשת תרומה, פותחות בדרישה להתרים את בני ישראל לצורך הקמת המשכן והעבודה בו. ואולם נשווה את שתי ההתחלות:

כה ב דבר אל- בני ישראל ויקחו...
כז ואתה תצווה את- בני ישראל ויקחו...
כז כ ואתה תצווה את- בני ישראל ויקחו...

וכבר עמדו על כך חכמינו, שיש מספר מצוות הפותחות ב"ציווי" ולא ב"דיבור". ספרי: בתחילת פרשת נשוא : צו: הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות. ועוד פירשו בפועל זה שתי הוראות נוספות:

ספרי שם:
ר' יהודה בן בתירא אומר: אין ציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר (דברים ג, כח) "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו " ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, שנאמר (ויקרא כד,ב ) "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך"... (וכבר פירשו פרשני הספרי וגם הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא ו, ב), שאין מחלוקת בין התנאים האלה, אלא שכל אחד נותן אחת מן ההוראות האפשריות לפועל זה.)

והמלב"ם, המרבה לעסוק בהבדל בין שמות ופעלים נרדפים, מאירך בחלוקה בין "אמור לבני ישראל" ובין "בו את בני ישראל" (עי' ויקרא ו' ח) ומסיים שם, שבסיפורי התורה תבוא המלה
בשימוש של אחת מהוראותיה - ואילו בציוויים שבאו בהלכות, שהתחיל בהם תמיד בלשון "דבר אל בני ישראל" או "אמור אל בני ישראל", בהכרח במקומות שהתחיל בלשון "ציווי" יימצאו בם כל התנאים המחויבים אל הציווי שהם: א) זירוז, ב) מיד, ג) ולדורות... ובנרות יש מקום לטעות שלא נצטווה רק אותו הדור, כמו שאמרו "ויקחו אליך שמן זית זך", לכן אמר
(פסוק כא) "לדורותיכם".

וכל זה יוכיח, שאין עשייה זו שנצטווה עליה משה כאן כאחת העשיות השייכות למלאכת המשכן, אלא שמשמעות מיוחדת לה- ועליה ידובר להלן. ומדרש הגדול אף מראה, שלא ככל העשיות במשכן ובמקדש שפסקו עם חורבן הבית, נשאר זכר מעשי- קונקרטי למצווה זו בגלות. ואלה דברי מדרש הגדול, ויקרא ו,ב:

ואתה תצווה: למה לא נאמר בדיבור ואמירה אלא בצוואה? לשון זירוז מיד ולדורות... אע"פ שחרב המקדש מעט", שנאמר (יחזקאל יא, טז ) "ואהי להם למקדש מעט".

ואולם עדיין לא עמדנו על כל התמיהות הלשוניות שבפסוקנו. הן עצם הצורה "ואתה תצווה" תמוהה היא: אין מדרך לשון המקרא להעמיד כינוי הגוף לפני הציווי (לא בלשון עתיד ולא בלשון ציווי וגם לא בעבר) אלא אם כן בא לשם הדגשה מיוחדת או בניגוד לנושא אחר שעשה או יעשה או עלול לעשות אותה עפולה. (וכל מקום שבאה מלת הכינוי לפני פועל בעבר או בעתיד או בציווי ואינו בניגוד לאחר, עמדו עליו פרשנים ליישבו.) וכמו שהעיר על כך המלבי"ם בכללים שקבע לדרכי פרשנותם של חכמים במדרשי תנאים, במבוא
לפירושו לספרא "אילת השחר", כלל ר"ט: כל מום שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפועל, יש בו דרוש ודיוק. והנה מצאנו צורה בלתי רגילה זו שלוש פעמים בפרשתנו:

כז כ ואתה תצווה את- בני ישראל ויקחו אליך
כח א ואתה הקרב אליך את- אהרן אחיך ...
כח ג ואתה תדבר אך- כל- חכמי לב...

והרמב"ן עמד על כך רק במקומנו ואמר :
אמר הכתוב בכאן "ואתה תצווה" בעבור שאמר במשכן תמיד "ועשית, והוא בציווי (ופירוש "ועשית"= ציווה שהאומנים יעשו). אמר בכאן : ואתה בעצמך תצווה אליהם, ויקחו אליך...
אך לא הסביר לנו הרמב"ן למה הדגישה התורה דווקא במצווה זו (או בשלוש אלה) שמשה בעצמו יצווה עליהן. וידובר על כך בעיוננו הבא. ומשונה לשון פסוקנו מלשון הפסוקים המקבילים לו בעוד פרט אחד. השוו וראו: כ כד מזבח אדמה תעשה- לי

(ופירשו רש"י: "שתהא תחילת עשייתו לשמי")
כה ב ויקחו- לי תרומה
כה ח ועשו לי מקדש

(ופירשו רש"י: ועשו לשמי בית קדושה")
לעומת מקומנו:
כז ב ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. וכן במקום המקביל: ויקרא צו את- בני ישראל
כד ב ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. וניסו הפרשנים ליישב פליאה זו בדרך הפשט באופנים שונים:

ר מ ב " ן:
וטעם "אליך", שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי.

א ב ר ב נ א ל:
ולפי שמשה רבנו עליו השלום היה נכנס בכל עת אל הקודש, לכן אמר "ויקחו אליך", רצונו לומר- שזה יהיה לתועלתך, שתראה בהיכנסך שמה, עם היות המצווה לדורות.

והנה במלים האחרונות מראה אברבנאל שלא נחה דעתו בפירושו, מאחר שהוא מוסיף שזו לא מצווה לשעתה ולשעת משה רבנו אלא לדורות.

ובכיוון זה פירשו גם בעל משך חכמה, עם שהעמיק דברי ה א ב ר ב נ אל:
ד"ה יתכן על פי דברי הראב"ע בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ב), שאף על פי שאמרו (ויקרא רבה א' יג') כל דברות שנדבר הקב"ה עם משה לא היה אלא ביום, שנאמר (שמות ו', כח') "ביום דיבר ה' אל משה", בכל זאת כשהיו הנרות דולקים היה כיום ודיבר עמו בלילה, לזה אמר "ויקחו אליך", פירוש לצורכך, שהאדם דעתו בהיר בעת האור וכמו שאין אורה אלא שמחה: ולזה היה לצורך הכנת נפש משה להדיבור (=לקראת שמיעת הדיבור האלוהי) שיהיה שורה מתוך שמחה. אבל "חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" (שמות כז, כא), שלדורות הוא "חוק", בלי טעם, וגזירה היא מלפני...

דברי המדרש שעליהם הוא מסתמך עוסקים בסימנים המבדילים בין נבואת נביאי ישראל ובין הדיבור שבא לבני אומות העולם. והנה בדברי המדרש הזה ועוד יותר בדברי בעל "משך חכמה" מודגשת אופייה של ההתגלות כהתרחשות שבמלוא ההכרה. בצלילות ובבהירות ""לאור היום" או לאור המנורה שהדלקתה מצווה ושעל כן היא מאירה "כיום", ואין ההתגלות הנבואית התרחשות מעורפלת המתרחשת במעבי מחשכי הלילה, ותפוג כביכול עם הבקיע "אור השחר". (ובזה נתחם התחום בין הנבואה שבמקרא ובין ההתרחשויות של חוויות דתיות- מיסטיות מכל מיני סוגים.) ועל כן "ויקחו אליך".

ואולם יש מדרשים המפרשים את "אליך" לא מבחינה חיובית, מבחינת "למי"? אלא מבחינה שלילית: למי לא? ועשו מלה זו לאבן פינה להשקפתם לגבי כל עבודות המקדש, הקורבנות,
המתנות הניתנות לגבוה- מכל הסוגים.

מנחות פו ע"ב:
ויקחו אליך". אמר ר' שמואל בר נחמני: "אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך.

ובעלי המדרש הרחיבו רעיון זה והלבישוהו צורות מצורות שונות. ונביא בזה אחדים מדברים:

ויקרא רבה לא, ז:
ר' אבינא אמר תרתי (שתי דרשות) ור' ברכיה אמר תרתי. ר' אבינא אמר: הגלגל הזה של חמה אחד ממשמשי הוא, ובשעה שהוא יוצא לעולם אין כל הריה יכולה ליזון עיניה ממנו... ולאורך אני צריך? אמר ר' אחא (ישעיה מב, כא): "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"- לא באתי אלא לזכותך (לא צוויתי מצות נרות אלא לזכותך.) ר' אבינא אמר אוחרי: הברק הזה אחד מתולדות האש שלמעלה הוא, מסוף העולם ועד סופו מבהיק אורו- ולאורך אני צריך? אמר ר' אחא: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" - לא באתי אלא לזכותך. ר' ברכיה אמר: הגלגל הזה של עין- אין אדם רואה מתוך הלבן ששבו, אלא מתוך השחור. אמר הקב"ה: מה מתוך חשכה בראתי לך אורה- ולאורך אני צריך? אמר ר' אחא: "ה' חפץ למען צדקו... "- לא באתי
אלא לזכותך.

ר' ברכיה אמר אחרי: (בראשית א, ב): והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". מה כתוב אחריו? "ויאמר אלוהים: יהיה אור"? אמר הקב"ה : מה מתוך חשכה בראתי לך אורה - ולאורך אני צריך? אמר ר' אחא: "ה' חפץ צדקו... - לא באתי אלא לזכותך.

בתמונות שונות מחדירים בעלי המדרש האלה את ההכרה בה' כמשפיע ולא כמושפע, כבורא עולם גדול- תבל ומלואה, ועולם קטן- הוא האדם, כיוצר בראשית אשר גדולתו מתגלית בנפלאות שבגדול שביצוריו (גלגל החמה) ובנפלאות שבקטנים שביצוריו (אישון עינו של אדם) למען יידע האדם את מקומו ויידע מה ערך עבודתו את ה' ולמי יש בה ערך. ומעתה יובן לנו מהי משמעותה ששל לשון זו : "ויקחו אליך שמן זית זך... "

השאלה השנייה שעוסקים בה בעלי מדרש ופרשנים בדורות קדמונים היא: מה משמעותה של מצווה זו "להעלות נר תמיד". כבר בדברנו בעיוננו הקודם על המנורה, צורתה וחלקיה, ראינו שהטעם האסתיטי- חינוכי הניתן ברמב"ם )"לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו בנר תמיד הנסתר בפרוכת יש לו בנפש מעלה גדולה"( , אינו מספק את רוב פרשנינו ומחפשים הם משמעות נוספת, מחפשים הם תשובה לשאלה: מה "אומר" לנו הכלי בצורתו, בתפקידו, מה "אומרת" העשייה המסוימת אשר צווינו עליה. ולעניננו: מכל מה שלמדנו בחלק הראשון של עיוננו זה נוכחנו, כי לשון הכתוב עצמה תעיד, שלא על עשייה המסוימת אשר צווינו עליה. ולעניננו: מכל מה שלא על עשייה לצורך טכני נצטווה אהרן כאן, וגם אין המצווה הזאת כאחת ממצוות העשייה לצורך המשכן וכליו, כי שונה היא במהותה מהן: ואם כן- תתעורר השאלה ביתר שאת: מצווה זו להעלות נר תמיד "מערב עד בוקר לפני ה'"- מה משמעותה? נר זה הדולק במשכן- מה הוא "אומר" בורו? נעמיד בתחילת דרכנו שני מדרשים זה מול זה הרואים באור הנר סמל להדרכתו וחינוכו של היחיד, הפרט.

שמות רבה לו, ג :
ראה, היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהם , וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע- הוא נכשל. משל למי שעומד באפילה, בא להלך, מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב- נופל בו, הקיש פניו בקרקע, למה? שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שאין בידן דברי תורה- מצא עבירה ונכשל בה. שכן רוח הקודש צווחת (משלי ה, כג): "הוא ימות באין מוסר"... למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא, שנאמר (שם ד, יט') " דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה ייכשלו". אבל אותם שעוסקים בתורה הם מאירים בכל מקום? משל למי שעומד באפילה ונר בידו: ראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל. למה? על שהיה בידו נר, שנאמר (תהילים קיט, קה): "נר לרגלי דברך", וכן )משלי ד, יב(: "ואם תרוץ לא תיכשל"...

שם, שם:
מהו "כי נר מצווה"? אלא כל מי שעושה מצווה כאילו מדליק נר לפני הקב"ה ומחיה נפשו, שנאמר (משלי כ, כז): נר ה' נשמת אדם".

המדרש הראשון רואה בנר- שהוא סמל לדברי תורה- את מורה הדרך בחיים, את המציל אדם מן המכשול, מן הנפילה. לפנינו תפישה מעשית מאוד. הלומד תורה יחכם, ולכן לא יטעה, אבל אוי לו לבור, להדיוט, למי שלא למד-מניין יידע להיזהר מן הטעויות, מן השגיאות, והעיקר, מתוצאותיהן הרעות. לעומתו רואה המדרש השני בנר לא את סמל התורה הנלמדת, אלא את סמל המצווה הנעשית. ודווקא הוא רואה את ערכה לא בתועלת המעשית, בשמירתה את לומדיה מפני הטעות, אלה את זיכוך נשמתו של האדם, את האצלתו. הוא "מחיה את נפשו".

ואולם ערכה של הדלקת הנר מתפרש באופן אחר במדרש הבא:

שמות רבה, שם:
מהו "כי נר מצווה"? אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצווה ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצווה ותחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך. ויצר טוב אומר לו: תן למצווה- ראה מה כתיב: "כי נר מצווה"- מה הנר הזה כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות הם מדליקין הימנו- אורו במקומו. כך כל שיתן למצווה אינו מחסר את נכסיו. לכך נאמר: "כי נר מצווה ותורה אור".אף כאן ביחיד מדובר ואף כאן הדלקת הנר משל היא לעשיית מצווה, אך אין הוא רואה את ערכו של הנר הדולק בהבאת תועלת גשמית או רוחנית, מעשית או מוסרית למי שמדלי אותו, אלא רואה הוא את הברכה שמביא היא לזולת, למדליקים את נרם מנרו. כי בזה משונה אור הנר מכל טוב חומרי שבעולם, שכל טוב חומרי אם מחלקו אדם עם שכנו, שלו מתמעט ושל חברו מתרבה, ואילו אור הנר - אפילו אלף אלפי מדליקים הימנו ואין נרו חסר כלום.) לכן גם השוו חכמים את האצלת הרוח חשכה על שבעים הזקנים למי שמדליק נר מנר [ועי' רש"י במדבר יא', יז'] ואילו את העברת הממשלה ממשה ליהושע למי שמערה מכלי לכלי, כי מה שנתווסף לזה נגרע מזה. (ואולם כאן מדובר לא בלימוד, לא במסירת ידיעות,

כי אם בעשיית מעשה מצווה. עשיית המצווה- ואף אם כרוכה היא בהפסד- זמן או ממון- אין האדם הנותן מפסיד) והפסדו הוא רק הפסד למראית עין, מאחר שגירעונו אינו הפסד של ממש- אם נראה אותו לפי סולם הערכים של תורה ומצוות(? ואילו שככניו וחבריו, בין שהם נהנים ישירות ממעשה המצווה, בין אם רק מתחממים לאורה- כולם מדליקים נרם מנרו- והאור מתרבה.

עד כאן היחיד ונרו. ואולם הן הדלקת נר התמיד שבמקדש מצווה לישראל היא והכהן המצווה לערוך הנר הן שליח כל ישראל הוא - ומהו אורם ונרם של כל ישראל?

תנחומא תצוה ח:
אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם לישראל- בני בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו, אבל לעולם הבא בזכות אותו הנר אני מביא מלך המשיח שהוא משול כנר, שנאמר (תהילים קלב, יז): "שם אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי".

דברי המדרש מעמידים זה מול זה את העולם הזה ואת ימות המשיח: גם כעת גם אז אין הנר בא למען הקב"ה, שאינו זקוק לו, אלא למען ישראל (כאמור לעיל). אבל שונה בצורך שיש לישראל בו בעוה"ז והצורך שיהיה להם בעה"ב. כעת זקוקים אנו השבויים בחמשת החושים ודבוקים במראה עין ובמשמע אוזן לסמלים קונקרטיים, לבית ה' לכלים, לאור הנר. ואולם בימות המשיח לא יהיה עוד צורך בסמלים מוחשיים, בנר חיצוני קונקרטי, כדי לעשור לנו להדליק בנפשנו את אור התורה.

ומה שנאמר במדרש חכמים שה על הנר, הוא שאמר ירמיהו בדברו בסמל אחר, בדברו על הארון ותפקידו היום ולעתיד לבוא ("בימים ההם")

ירמיה והיה כי תרבו ופריתם בארץ- בימים המה- נאם יי 
ג טז לא- יאמרו עוד ארון בית יי
ולא יעלה על- לב ולא יזכרו- בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד.
ג יז בעת ההיא יקראו לירושלים- כסא יי---

ומפרשו רש"י ד"ה "לא יאמרו עוד ארון":
כי כל כניסתם תהיה קדושה ואשכון בה כאילו הוא ארון. וכשם שמדובר בשלושת המדרשים הראשונים, המובאים מתוך שמות רבה, בערכו של הנר ליחיד, בערכו למדליק עצמו ואחר כך בערכו לזולת הנהנה מאורו, כן מדובר גם במדרש תנחומא שהבאנוהו לעיל תחילה בערכו של הנר לישראל עצמו, ובסוף מדובר באור המאיר לרבים.

תנחומא, שם:

אמר הקב"ה: בעולם הזה אתם צריכים לנר, אבל לעתיד (ישעיה ס,ג) : "והלכו גויים ואורך ומלכים לנוגה זרחך". ועתה עלינו לענות לשאלה השלישית. למקומה של מצווה זו בספרנו.

א ב ר ב נ א ל שואל:
מדוע ציווה כאן על עריכת הנרות, שזה לא היה ראוי לצוותו, כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומם. ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו, ואיך יתווה אותם על אופן השירות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות, שהם מכלל עבודתם? ברור שכל מי שיראה את הדלקת הנרות כצורך טכני להארת המשכן, לא ימצא שום הצדקה להעמדת המצווה הזאת במקום זה דווקא. שהרי עדיין לא ידובר כאן בעבודות העתידות להיעשות במששכן, כי אם רק בהתקנתו, בעשיית כליו ובסידורו מבפנים ומבחוץ (אבל העבודות שבמשכן כולן תבואנה בספר ויקרא).

ועוד: אם לצורך טכני- שימושי ניתנה מצווה זו- יקשה בכלל למה הוזכרה בספר, שהרי על עניינים טכניים בלבד לא נצטווינו בתורה, כשם שלא הוזכרה מצווה לנקותו, או לאוורורו.
התשובה לשאלתו גלולה בעצם בכל אותם ההסברים שניתנו לעיל למשמעות המצווה "להעלות נר תמיד": האור העומד בראש מעשה הבריאה ("יהי אור") אשר כל החי ביקום שואף אליו ואשר היפוכו- החושך- מסמל מוות ובדון, חוזר ומופיע בתורה, אליו ואשר היפוכו- החושך- מסמל מוות ובדון, חוזר ומופיע בתורה, נביאים וכתובים כסמל נכבד: נפש האדם נמשלה לנר (נר ה' נשמת אדם") התורה נמשלה לאור והמצווה לנר ("כי נר מצווה ותורה אור" - משלי ו, כג), ישראל עתידין להיות אור לעולם ("והלכו גוים לאורך") , ואף הקב"ה הוא אורו של היחיד ("ה אורי וישעי" - תהילים כזז, א) והוא אורו של ישראל (קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח"- ישעיה ס, א)

לכן לא ייפלא שיש לראות המצווה להעלות נר לא פרט אחד מפרטי עבודת המשכן, אלא דוגמא לכל העבודה כולה, לכל תכלית עבודתנו אותו- והיא התרוממות הנפש (הפרטית והציבורית) אל האור האלוקי בעשיית מצוות התורה.

ויפה עשה המלבי"ם בהביאו בראש פירושו לפרשה תצווה את הבית הבא מתוך שירו הנפלא של ר' ידעיה הפניני הבדרשי בספרו "בחינת עולם" פרק ט"ז, המתאר את היאחזות הנר-האבוקה, שהיא האדם, באור ה' באור ה' שהיא התורה: התורה והאדם - חיבורם הוא נר אלוהים בארץ: התורה היא להב המתפרד משביב היושבים בשמים, והאדם בשני חלקיו (גופו ונשמתו)- אבוקה שואבת אורו: גוו- פתילה נפתלת, ונשמתו- שמן זית זך. בהיצמדם ובהתלכדם (של האבוקה והלהב) יתמלא הבית כולו אורה.

מצווה זו, ראשונה מן העשיות שיש לעשותן בבית ה', תפקודה וטעמה "למלא הבית כולו אורה".