מעיונים של נחמה ליבוביץ

חטא העגל

דור יוצאי מצרים שראו נסים גלויים מכות מצרים, קריעת ים סוף- ועמדו רגליהם על הר סיני, שמעו קול אלוהים מדבר עמהם מתוך האש- היאך הלכו ועשו להם עגל?

בניסוחים רבים ושונים ביטאו קדמונינו תמהונם על עובדה זו. במדרש תהילים ג, ג שמו רבותינו תמיהה זו בפי אומות העולם השמחות לראות את ישראל בנפילתם זו:

"רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוהים". רבנן פתרו קרא בעובדי אלילים (דרשו פסוק זה כנאמר בפי העמים עובדי האלילים) ולמה הוא קורא אותם "רבים"? שנאמר (ישעיה יז, יב): "הוי המון עמים רבים" _ "רבים אומרים לנפשי", אומרים לישראל: אומה ששמעה מאלהיה "לא יהיה לך אלוהים אחרים" ולבסוף ארבעים יום אמרו לעגל: "אלה אלהיך ישראל"- יש לה תשועה? "אין ישועתה לו באלהים סלה."

וניסו רבים מגדולינו להסביר נפילה זו. נפתח כאן בהסבר המפורסם אשר שם ר' יהודה הלוי בפי החבר בספר הכוזרי, מאמר א, צז:

אמר החבר: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על הייחוד ועל האלוהות לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה עניין אלוהי .... כאשר אנחנו עושים היום במקומות המכובדים אצלנו ומתברכים בהם ובעפרם ובאבניהם... ולא היו מסכימים ההמון על תורה אחת, אלא בצורה מורגשת שמכוונים אליה. והיו בני ישראל מצפים למה שיעד אותם משה, שיוריד להם עניין מאת ה', שיראו אותו ויקבילוהו, כאשר היו מקבילים עמוד הענן והאש... אשר היו מביטים אליו ומקבילים אותו ומשתחווים נכחו לאלוהים ... וכאשר שמעו העם עשרת הדברים ועלה משה אל ההר להוריד להם הלוחות ולעשות להם ארון, להיות להם דבר נראה שיכוונו נגדו, שבו יהיה הברית לאלוהים... ר"ל הלוחות... ונשארו העם מצפים לרדת משה , והם לא שינו תיאורים ועדיים ובגדיהם , אשר עמדו בהם ביום מעמד סיני...ממתינים למשה, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא
לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון והתחילו העם להיחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים , אבל שיהיה מונח להם להקביל אליו כשיספרו נפלאות אלוהים ... כאשר אנחנו עושים בשמיים.

אם כן לא עבודה זרה ממש הייתה כאן לפי דבריו, לא בגידה בה', אלא צורך בהמחשת הרעיון האלוהי. ההשוואה האחרונה היא מאלפת. גם בהי אדם "המייחדים את הבורא ייחוד כראוי" (כביטויו של הרמב"ם), וחונכו על "אין לו גוף ואין לו דמות הגוף", והרחקת כל משיגי הגוף ברורה להם, גם הם מייחסים לו בדיבור ובקריאה ספונטאנית מקום מושב בשמיים ושולחים פניותיהם ותפילותיהם השמיימה. אם כן הצורך בהמחשה אינו מסתלק עם השרשת אידיאות צרופות. והנה ממשיך ר' יהודה הלוי בדברי הסניגוריה עליהם:

.... וחטאתם הייתה בציור אשר נאסר עליהם ושייחסו עניין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלוהים. ויש להם התנצלות במה שקדם מהמחלוקת ביניהם, ובמה שלא הגיעו עובדיו אלא לשלושת אלפי איש מכלל שש מאות אלף שהיו. אבל התנצלות הגדולים שסייעוהו בעשותו היה בעבור שייראה הממרה מן המאמין, כדי להרוג הממרה העובד אותו. ונחשב להם לעוון מפני שהוציאו המרי מן הכוח והמצפון אל גבול המעשה.

כאן נוגע ר' יהודה הלוי בשאלה קשה ביותר, והיא השאלה הידועה על התנהגותו של אהרן. הוא, אשר עליו ירמוז באמרו "הגדולים", נכנע לרצון העם והסכים לעשות העגל, כדי שיוכל על ידי כך להבהיר מי הוא עובד ה' האמיתי ומי הוא אשר לבו נוטה מעם מצוות ה' - ויוכל להענישם ולטהר את מחנה ה', אך אין המעשה הזה ישר בעיני ר' יהודה הלוי והנה הוא קובע שנענש העושה על מעשהו. עתה חוזר הוא מלדבר על "הגדולים" אל בני ישראל, אל העם כולו:

ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים, אך היה מרי לקצת מצוותיו, כי הוא יתברך הזהיר מן הצורות והם עשו צורה, והיה להם להמתין שלא יקבעו לעצמם דבר יקבילוהו ויימשכו אחריו ומזבח וקורבנות... והיה עניינם בזה כעניין הכסיל אשר זכרהו (בסעיף ע"ט : אשר נכנס באוצר רופא מפורסם כי רפואותיו מועילות, והרופא איננו בו, ובני אדם מבקשין מן האוצר ההוא התועלת [ריפוי מחוליים] והכסיל ההוא היה נותן להם מן הכלים ההם והוא אינו מכיר הרפואות ולא כמה ראוי להשקות לכל איש והמית אנשים רבים ברפואות אשר היו מועילות ביד הרופא). אך לא הייתה כוונת העם לצאת מעבודת האלוהים, אך היו חושבים שהם משתדלים בעבודה, ועל כן באו אל אהרן ואהרן חפת לגלות מצפונם... והדבר ההוא מרוחק ומגונה אצלנו, מפני שאין בזמן הזה צורות נעבדות ברוב האומות והיה הדבר (החטא) קל בזמן ההוא, מפני שהיו עושים כל האומות צורות ל-עבוד אותם, ואילו הייתה חטאתם
שעשו בית ברצונם לעבודה, לכוון אליו ולהקריב בו, לא היה דבר גדול (חטא חמור) בעינינו, מפני מה שאנחנו נוהגים בו היום מעשות בתים והתברכנו בהם, ואפשר שנאמר, שהשכינה חלה בהם... ולולא הצורך להתחברות קהלנו, היה הדבר הזה נכרי (אסור), כאשר היה בימי המלכים, שהיו מוחים באנשים העושים בתים לעבודה הנקראים "במות", והיו חסידי המלכים הורסים אותם, כדי שלא יגדלו זולתי הבית אשר בחר בו האלוהים... ולא היה הדבר נכרי בצורות אשר ציווה הוא בהם מהכרובים.- ועם כל זה נענשו עובדי העגל ביום ההוא והרגום, והיה מספר כולם שלושת אלפי איש מכלל שש מאות אלף, ולא פסק המן לרדת למזונם ועמוד האש להנחותם והנבואה מתמדת ביניהם. ולא נעדר מהם דבר מכל אשר ניתן להם, זולת שני הלוחות אשר שברם משה והתפלל להשיבם, והושבו להם וכופר להם העוון ההוא.

לפי דעתו של ר' יהודה הלוי אין איפוא העגל חטא ואין עשיית כרובים מצווה מפני שזו עבודה זרה גסה וזו סמליות אצילה- אלא רק מפני שהכרובים נעשו על פי צו מפורש ולכן עשייתם מצווה, והעגל נעשה על פי שרירות לבם של בני אדם ואין אדם רשאי לקבוע לו דרכי עבודת ה' כטוב בעיניו, כרצונו, כטעמו. (מה מאלפים דברי המשל על הרופא ותרופותיו, שהן מועילות רק אם ישתמש החולה בהן בתרכובת הנקבעת על פי מצוות הרופא ובמידות ובמסיבות הנקבעות על ידיו בלבד, ואם ירכיב החולה את התרופה כפי העולה על רוחו, לא תועיל לו כלום ועלולה היא להמית במקום להחיות.) בדרך זו של לימוד סניגוריא על עם ישראל הלכו רבים מפרשנינו, מהם שהס - תמכו בפירוש על ר' יהודה הלוי, מהם שחזרו על דעתו בשינויים מסוימים ולא הזכירו את שמו. אך יש מפרשים רבים הסבורים שהייתה זו עבודה זרה ממש, אם מתוך שיכחה גמורה של "אל מוציאם ממצרים", אם מתוך שלא שכחוהו אלא ששיתפו עמו "אל" אחר.
כבר המשורר האלוהי בתהילים חשב את חטא העגל לעבודה זרה:

קו כ וימירו את- כבודם, בתבנית שור אכל עשב. וכן האשימום כמה ממדרשי חז"ל , כגון:

פרקי דר' אליעזר מ"ה:

"קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" - כשקיבלו ישראל את הדיברות, לאחר ארבעים יום שכחו את אלוהיהן ואמרו לאהרן: המצרים היו נושאים את אלוהיהם והיו שרים ומזמרים לפניו ורואים אותו לפניהם: עשה לנו אלוהים כאלוהי מצרים ונראה אותו לפנינו, שנאמר: "ויאמרו קום עשה לנו אלוהים". ובחריפות רבה הואשמו ישראל בחטא עבודה זרה בתלמוד מסכת עבודה ז ר ה נג, ע"ב :

וכן פירשו ר' אברהם בן הרמב"ם ד"ה ויעשהו עגל מסכה:-

מן הסתם כך ביקשו ממנו. ומסורת מאת אבא מרי ז"ל, שזה מפני שהיו אדוקים בסברה של אצטגנינים, שהיציאה ממצרים הייתה בזמן מזל שור או כיוצא בזה מן הדמיונות בגזרות בכוכבים המסתעפות מן עבודה זרה.

ונראה שאף רש"י הלך בדרך זו, ד"ה אשר ילכו לפנינו : אלוהות הרבה איוו להם. ד"ה אשר העלנו מארת מצרים:

והיה מורה לנו הדרך אשר נעלה בה- עתה צריכים אנו לאלוהות אש ילכו לפנינו. אמנם מפרשו הגדול של רש"י , ר'  א ל י ה ו  מ ז ר ח י, משתדל להסביר שלא התכוון רש"י להאשימם
בבקשת עבודה זרה, אלא שביקשו מאהרן שיתן להם "מנהיג כמו משה, לא אלוהות ממש". אך כבר הוכיח בעל "צידה לדרך", שלא ייתכן לפרש את רש"י כדרך שפירשו המזרחי:

ואני שמעתי ולא אבין: איך אפשר לפרש הא דקאמר רש"י "אלוהות הרבה איוו להם" שרצונו לומר: מנהיגים רבים? הלא במסכת ע"ז פרק ר' ישמעאל אומר וכן בסנהדרין פרק ד' מיתות- אשר רש"י הוציא משם הלשון הזה- מוכח בהדיא שרצונו לומר אלוהות ממש.

ונסתכל בדברי הגמרא אשר מהם הוציא רש"י לשון זה ובדברי רש"י שם בגמרא כדי להכריע במחלוקת זו בהבנת דברי רש"י. אמר ר' יוחנן: אלמלא ו"ו שב"העלוך"- נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. (רש"י ד"ה ו"ו שב"העלוך": והשתא לא כפרו בהקב"ה לגמרי ששיתפוהו בדבר אחר.)...מה ת"ל "אשר העלוך"? שאיוו לאלוהות הרבה. (רש"י ד"ה לאלוהות הרבה : אף לאלוהות אחרים וקיבלו עליהם.) ובלשון רש"י "וקיבלו עליהם" רואה בעל "צידה לדרך" הוכחה ברורה לדעתו וכן דבריו: ועתה, אתה המשקיף, ברוך ה', השקיפה ממעון עיונך מפרש רש"י "אף אלוהות אחרים קיבלו עליהם"- לשון "קיבלו" שייך דווקא על אלוהות ממש. ואם כן הוא, כדברי הפרשנים האלה, הרי חוזרת הקושיה שפתחנו בה למקומה: הייתכן שיכלו לבוא כתום ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, ודיבורי "אנכי" ו"לא יהיה לך" עדיין מהדהדים באזניהם, ולבקש להם אלוהים אחרים? נראה שרצתה התורה ללמדנו ולהראות דוגמה לדורות, שדבר זה ייתכן. ועצם ההנחה שבני אדם אשר עמדו רגליהם בתחתית הר סיני אינם מסוגלים עוד לשקוע בבערות, בכסלו, בתועבת העבודה הזרה-מופרכת מעיקרה. ואם נעיין במלכים א פרק יח, פרקו של אליהו הנביא בהר הכרמל, נראה דבר דומה לענייננו. אותם האנשים אשר ראו אש יורדת מן השמיים בתפילת הנביא, אותם אנשים אשר חרדו חרדה גדולה והכריזו אחוזי אש קודש את ההכרזה: "ה' הוא האלוהים"- אשר עד היום אנו מסיימים בה את יום צום הכיפורים- אותם האנשים הרואים באליהו את נביא ה' ולמוצא פיו ייחלו, אותם אנשים רודפים למחרת את נביאי ה', נותצים מזבחותיו, חוזרים לעבודה זרה, ואליהו- שהיה אתמול הגיבור המנצח, אשר על פי תפילתו ירדה האש- "להשבית אויב ומתנקם", אליהו נאלץ לברוח מהר הכרמל עד להר סיני ולהיחבא שם בייאושו הגדול.

אין ניסים גלויים- מאורעות נפלאים חד- פעמיים- משנים את האדם, את טבעו, את הרגליו. הם רק מזעזעים אותו באותו רגע, אך אין הם מנתקים אותו מעולמו, מהשגותיו, מעברו, מהרגלי חייו. וכבר הסביר הרמב"ם במורה נבוכים את אי- יכולת נפש האדם לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, גם בדברי רוח גם בדברי גוף והתעסקויותיו.

מורה נבוכים ג, פרק לב:

שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק פתאום וכו', יהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה המדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יולידו רוך הלבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הורגלו בשפלות ובעבדות.

לכן לא נתמה אלא נלמד ונשים על לב, ששלושת אלפים איש מבין אלה אשר עמדו רגליהם בתחתית ההר ושמעו קול אלוהים מדבר מתוך האש הלכו אחרי ארבעים יום ועשו עגל ורקדו. כי לא השמיעה החד- פעמית היא ההופכת אדם ומשנה אותו מן ההפך, ואף לא שמיעה מפי הגבורה תשנהו בבת- אחת מעובד עגלים לעובד ה', כי אם תרגול ממושך בחיי תורה ומצוות,
בהדרכתה המתמדת של תורת ה', המקיפה אותו מכל צד, המסדירה את יומו ואת לילו, את חולו ואת מועדו, את חייו בבית ואת חייו בחוץ, את שיחו עם בני משפחתו ואת משאו ומתנו עם הבריות, את עבודתו בבית ואת עבודתו בבית ואת עבודתו בשדה, המדריכה אותו יום יום, שעה שעה -רק היא עלולה לשנותו ולשמרו מפני נפילה לתהומי מחשכים ומפני נסיגה אחורנית.