יוניות הגדולות הקימו בארץ ישראל תשתית משמעותית לישוב יהודי חדש, שהפך
ברבות הימים למדינה. העלייה הציונית החדשה, שהחלה בשלהי המאה ה - 19 ושלימים
נודעה כ"עליה הראשונה" הייתה תולדה של מספר גורמים:
 
 - הזיקה עתיקת היומין של עם ישראל לארץ ישראל
 
 - שרשרת הפוגרומים בדרום רוסיה (מכאן הכינוי "סופות בנגב")
 
 - קומץ זעיר של אנשים שראה בשיבה לארץ ישראל הפתרון הלאומי היחיד לבעיית היהודים.
 
העלייה הראשונה הייתה מורכבת מיחידים וקבוצות קטנות. חלק ניכר מאנשי העלייה
הראשונה שהושפעו מרעיונות תנועות חיבת ציון ובי"לו באו ארצה במטרה מוגדרת - לייסד
מושבות חקלאיות בא"י. בשנים   1882-1903 עלו כ - 25000 נפש, שהגיעו בשני גלים:
בראשית שנות ה 80 (1882-1884) ובתחילת שנות ה -90  ( 1890 -1891). בתקופה זו
קמו 28 מושבות ממטולה בצפון ועד באר טוביה שבדרום, ונרכשו 200 אלף דונם אדמה.
הסתמנה ראשיתו של ישוב יהודי עירוני, בעיקר ביפו בה התיישבו 300 איש. בתקופת
העלייה הראשונה נעשו צעדים ראשונים לביסוס השפה העברית (ראה אליעזר בן יהודה).
נוסד בית הספר העברי הראשון וזאת בניגוד למדיניות של פקידות הברון (ראה אדמונד דה
רוטשילד), שעודדה את הקמת בתי הספר של חברת "אליאנס" ("כל ישראל חברים"), בהם שלטה
השפה הצרפתית.
 
למרות ההישגים בתחומים השונים, התנופה החלוצית נעצרה ותנועת ההתיישבות בארץ נקלעה
למשבר. כדי להיחלץ מן המשבר היה דרוש סוג חדש של עולים. אלה היו אנשי "העלייה
השניה".

העלייה השניה 1904-1914

בשנת 1904 החלה עליה חדשה, שנתפרסמה בשם "העלייה השניה". אנשיה - חדורי מדעות
לאומית ולהט סוציאליסטי - חידשו את תנופת ההתיישבות בארץ ישראל והוציאו את התנועה
הציונית מהמשבר אליו נקלעה בעקבות פולמוס אוגנדה ומותו של הרצל. המניע העיקר לעליה
היה פוגרום קישנייב והפרעות שהשתוללו ברוסיה במהלך השנתיים הבאות. רוב אנשיה של
עליה זו היו צעירים בודדים, רווקים, שנולדו ברוסיה. השקפת עולמם הושפעה מן המסורת
המהפכנית הרוסית ומן התנועות הסוציאליסטיות שרווחו ברוסיה באותה עת. השאיפה לגאולה
לאומית בא"י התמזגה אצלם בשאיפה לתיקון עולם ע"י בנית חברה חדשה, שוויונית וצודקת.

אנשי העלייה השיה עבדו כשכירים במושבות החקלאיות ובערים. בימי העלייה השניה קמו
לראשונה בתולדות הישוב מפלגות הפועלים "פועלי ציון", שהאידיאולוגיה שלה גובשה ע"י
בר בורוכוב, ו"הפועל הצעיר", מתורתו של א.ד.גורדון. חלוצי העלייה השניה הניחו את
התשתית להתיישבות השיתופית. בשנת 1909 הקימו את הקבוצה הראשונה, דגניה, היא אם
המושבות. באותה שנה החלו בבית תל - אביב. בני העלייה השניה הקימו את ארגון
"השומר", שהיה הראשון שנטל על עצמו את ההגנה הלאומית של היהודים בא"י. בימי העלייה
השניה נחלה העברית ניצחון מלא וחדרה לכל תחומי החיים. הונחו היסודות לעיתונות
ולספרות עברית.
 
כ - 40000 איש באו ארצה במשך עשר שנות העלייה השניה. זרם העולים נקטע עם פרוץ
מלחמת העולם הראשונה.

העלייה השלישית 1919-1923

העלייה השלישית הייתה, בתחומים רבים, המשכה של העלייה השניה, שנקטעה עם פרוץ מלחמת
העולם הראשונה. מספר גורמים עודדו את בואם של חלוצי העלייה השלישית:
 
 - התלהבות הנוער היהודי מהמהפכה הבולשביקית
 
 - הפרעות באוקראינה בזמן מלחמת האזרחים.
 
 - "הצהרת בלפור" ומסירת המנדט על א"י לידי בריטניה.
 
שערי ארה"ב היו עדיין פתוחים להגירת יהודים ולכן רוב רובם של העולים באו ארצה מתוך
מניעים ציוניים.
 
במהלך העלייה השלישית עלו כ - 35000 איש: 53% מרוסיה, 36% מפולין, והשאר, למעט 800
עולים ממרכז אירופה וממערבה, הגיעו מליטא, רומניה, וארצות מזרח אירופאיות נוספות.
העלייה השלישית נתייחדה במספרם הגדול יחסית של הצעירים שעלו במסגרת ארגון "החלוץ"
ברוסיה ובפולין ותנועת "השומר הצעיר" בגליציה. רבים מהם עברו הכשרה טרם עלייתם.
צעירים נלהבים אלה שינו את פני היישוב ויחד עם חלוצי העלייה השניה מילאו תפקיד חשוב
בהנהגתו.
 
בני העלייה השלישית יסדו את "הסתדרות העובדים הכללית" (ההסתדרות) ונטלו חלק מכריע
בהקמת ארגון ה"הגנה". הם עבדו בבניין, בסלילת כבישים והניחו את היסוד לתעשייה
עברית. אנשי העלייה השלישית חיזקו את התשתית החקלאית היהודית. ההתיישבות היהודית
התחדשה והוקמו צורות התיישבות חדשות - קיבוצים (קיבוץ) ומושבים (מושב).

העלייה הרביעית 1924-1928

גל העלייה, שהחל במחצית 1924, בישר את ראשיתה של "העלייה הרביעית". עלייה זו נבדלה
בהרכבה החברתי מהעליות הקודמות. היסוד החלוצי שבקרב העולים פחת במידה ניכרת עקב
ההגבלות שהטיל השלטון הסובייטי, שמנעו את יציאתם היהודים. מאידך, חל גידול במספר
העולים בני המעמד הבינוני - אנשי תעשיה בינונית וזעירה, סוחרים ובעלי מלאכה -
מרביתם מפולין.
 
המניעים לעלייה היו בעיקר שניים:
 
 - המשבר הכלכלי בפולין והמסים הכבדים שהוטלו על יהודי המדינה (עלייה זו זכתה
לכינוי "עליית גראבסקי" ע"ש שר האוצר הפולני).
 
 - צמצום ההגירה היהודית לארה"ב בעקבות חוקי ההגירה החמורים מ - 1924.
 
מרבית אנשי העלייה הרביעית, שרצו להמשיך ולקיים את אורח החיים לו היו רגילים בארצות
מוצאם, פנו לערים, ובראש ובראשונה לתל - אביב. בני העלייה הרביעית השקיעו בבתי
מלאכה, במפעלי תעשיה, חנויות, בתי מלון קטנים. רוב ההשקעות היו בענף הבנייה.
במקביל, ההתיישבות החקלאית נהנתה מתנופה מחודשת. מושבות חדשות קמו. המושבות
התרכזו בשרון ופיתחו את ענף המטעים ובעיקר את הפרדסנות.
 
במהלך העלייה הרביעית עלו למעלה מ - 67000 נפש, מחציתם מפולין. ב - 1926 פרץ משבר
כלכלי חמור וזרם העלייה התדלדל . חמורה יותר הייתה תופעת הירידה. מתוך 13000 איש
שעלו באותה שנה לארץ, ירדו ממנה למעלה ממחצית. ב - 1927 הגיעו לארץ 2300 איש בעוד
שלמעלה מ - 5000 עזבו אותה. ב - 1928 מספר העולים והיורדים היה זהה - כאלפיים
איש. בשנת 1929 החלה מסתמנת התאוששות כלכלית, שבאה לידי ביטוי בהתחדשות העלייה

העלייה החמישית 1929-1939

העלייה החמישית, במהלכה הגיעו ארצה למעלה מרבע מיליון נפש, הייתה נקודת מפנה
בתולדות המפעל הציוני. בשנת 1929 החל קילוח דגיג של עולים. בשנת 1933, בעקבות
עליית היטלר לשלטון, הקילוח הדקיק העצם והפך לזרם כביר. בין השנים  - 19331936
עלו למעלה מ - 164000 איש באופן חוקי ואלפים נכנסו לארץ בדרך "בלתי חוקית" (ראה
העפלה).
 
בעלייה החמישית הגיעו לראשונה אלפי עולים ממרכז אירופה וממערבה. תרומתם של עולי
גרמניה ואוסטריה, שהיוו כרבע מכלל העולים, להתפתחות היישוב הייתה משמעותית ביותר.
80% מהעולים התיישבו בערים. כישוריהם וההן שהביאו עמם נתנו תנופה להתפתחות הערים
וצביונן שונה ללא הכר. למעלה ממחצית העולים שפנו לעיר נקלטו בתל - אביב. ב - 1933
 נסתיימה בחיפה בניית הנמל המודרני הראשון בארץ. ירושלים התפתחה בקצב מהיר עקב
הגידול הדמוגרפי והרחבת הבנייה.

% הרופאים ובעלי המקצעות האקדמיים בקרב העולים מגרמניה ומאוסטריה היה גבוה. מרבית
הנגנים של התזמורת הפילהרמונית, שנוסדה באותה תקופה, היו עולים מארצות אלו. 20%
מהעולים פנו להתיישבות החקלאית ויסדו מושבות, מושבים וקיבוצים חדשים (ראה: מושבה,
מושב, קיבוץ, ראה גם חומה ומגדל). ב - 1933 החל מפעל עליית הנוער.
 
בסיומה של העלייה החמישית, ערב מלחמת העולם השניה, היישוב בארץ מנה כ - 475000 נפש,
כ - 40% מכלל תושבי א"י.

העלייה ה"בלתי חוקית" - העפלה (עלייה ב') - 1934-1948

חלק גדול מהעולים לארץ ישראל עד קום המדינה בא בלי רשיון מהשלטונות. עד למחצית
שנות ה - 30 כונתה עלייה זו "בלתי חוקית" ואח"כ "העפלה" או "עלייה ב'". ב - 1822
אסרו התורכים את כניסתם של יהודי מזרח אירופה לארץ ישראל, כך שלמעשה, כמעט כל
העולים בעלייה הראשונה והשניה היו "בלתי חוקיים". החל מ - 1920, הגבילו שלטונות
המנדט הבריטי את כניסתם של יהודים לארץ וקבעו מכסות של רשיונות עלייה
("סרטיפיקטים"). מספר רשיונות העלייה, שהקציבו הבריטים, היה נמוך בהרבה ממספר
המבקשים לעלות ולפיכך, בכל תקופת השלטון הבריטי, נמשכה בצד העלייה ה"חוקית" גם
העלייה ה"בלתי חוקית".
 
לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, החלו להתארגן מבצעי העפלה. מבצע ההעפלה הימית
המאורגן הראשון היה ב - 1934. אנשי ה"הגנה" ו"החלוץ" שכרו את האנייה היוונית
"ולוס", שהביאה ארצה כ - 350 מעפילים. בשנים  - 19371939 ארגנו הרווזיוניסטים
וקבוצות בית"ר מבצעי העפלה והביאו ארצה אניות מעפילים רבות.
 
בסוף 1938 הקים ארגון ה"הגנה" את "המוסד לעלייה ב'" ("המוסד") בראשותו של שאול
אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השניה החמירו הבריטים את אמצעי המלחמה בהעפלה
והגבירו את הפיקוח על נתיבי הים. דרכם של המעפילים נחסמה, שערי ארץ ישראל נסגרו
בפני המוני הפליטים היהודים, שברחו מאימת הנאצים. ההעפלה דרך הים פסקה כמעט
לחלוטין. אש נורתה על האניות שניסו לפרוץ את ההסגר הימי, חלק מהאניות הוחזרו, 3
אניות טבעו. רק 21 אניות השלימו את מסען והגיעו ארצה כשעל סיפונן 15000 איש.
בשנות המלחמה ארגן "המוסד" פעילות העפלה בדרך היבשה מארצות ערב ומאיראן.
 
בתום המלחמה התחדש המאבק על הזכות לעלייה ביתר שאת. ההעפלה הייתה לנתיב העלייה
היחיד כמעט של ניצולי השואה, שנמלטו ממזרח אירופה ואשר, לאחר מסע תלאות במסלולי
"הבריחה", הגיעו לחופי איטליה, צרפת, רומניה, יוגוסלביה ויוון. בשנים  - 1945-1948
הפליגו מחופי אירופה 65 אניות מעפילים. מרבית האניות נתפסו ע"י הבריטים ונוסעיהן
הועברו למחנה המעצר בעתלית. באוגוסט 1946 הוחל בגירוש המעפילים למחנות מעצר
בקפריסין. המאבק על הזכות לעלייה הגיע לשיאו בקיץ 1947 עם בועה של אניית המעפילים
הגדולה "יציאת אירופה תשנ"ז" ("אקסודוס 1947").
 
בשנים  - 19341948 הגיעו לארץ כ - 115000 מעפילים. כ - 51000 איש גורשו למחנות
מעצר בריטיים בקפריסין וזכו לעלות רק לאחר הקמת המדינה.