א. מונחים

כל דיון ביחסים בין ישראל לבין התפוצות חייב להתחיל בבדיקת המושגים שהם עיקר הבעיה. שני מונחים מתארים את העולם היהודי שמחוץ לארץ ישראל. מובנם של מונחים אלה שונה אף כי הם מתייחסים לאותה מציאות פיזית. המילה תפוצה שמקורה הוא המלה היוונית התפזרות הנה מילה נטולת שיפוט ערכי המתארת באובייקטיביות את העולם היהודי כעולם שבו חיים יהודים בארצות רבות. מילה נוספת המתארת את אותה מציאות ו היא טעונה שיפוט ערכי הינה המילה גלות (או גולה).
 
השימוש במונח גלות כדי לתאר את הקהילות היהודיות בעולם מצביע על כך שקהילות אלה מורה על כך שקהילות אלה חיות חיים בלתי טבעיים ובלתי רצויים. על פי הנחה זו אנשים שהם גולים חיים מסיבה מסויימת במקום הלא נכון והיה זה טבעי הרבה יותר לו חיו בארץ מולדתם. במלים אחרות, השימוש במילה גלות כדי לתאר את הקהילות היהודיות הפזורות בעולם מעיד על התייחסות לעולם זה המבוססת על הסתייגות ולעתים קרובות על התקווה שמצב ענינים בלתי טבעי זה יגיע אל קיצו והגולים יוכלו לחזור למולדתם.

ב. ההבחנה

ההבדלה המקובלת בין שני מונחים אלה הינה השימוש בהם כדי לתאר שני מצבים אובייקטיביים שונים שהיו קיימים בתקופות שונות בהסטוריה היהודית.

בתקופות שבהן התקיימה ריבונות יהודית בארץ ישראל (תקופת בית ראשון, בית שני, ותקופת מדינת ישראל המודרנית), התייחסו ומתייחסים לאזורים שמחוץ לתחומי הריבונות כאל תפוצה בעוד שבתקופות שבהן לא היתה קיימת ריבונות יהודית בארץ ישראל היה מקובל להתייחס לקהילות היהודיות כאל קהילות החיות בגולה. המשמעות המובעת פה היא כי בהקשר הראשון התפזרות היהודית בארצות אחרות הינה מרצונם (כיון שבידם הברירה לחיות בישראל) בעוד שבתקופות שבהן אין רבונות אין גם ברירה כזו ולכן מתייחסים אליהן כאל תקופות של גלות.

במונחים תאולוגיים יהודיים מקובלים נתפסה הגלות כתוצאה של עונש אלוהי. על פי האמונה העניש אלוהים את היהודים על חטאיהם כפי שהוזהרו קודם בתורה, פיזרם בין אומות העולם. על היהודיים לנסות ולשנות צו אלוהי זה על ידי כך שיסירו את זעמו של אלוהים. כך יהפכו על פיו את תהליך הגלות ויוכלו לחזור לארצם. אנו נשתמש בהבחנה זו למען הבהירות אך עם זאת יש להדגיש כי אין זו הבחנה נוקשה ואף אינה מקובלת על הכל.
 

ג. חשיבותו של המינוח כיום

בכל דיון בנושא היחסים בין ישראל לתפוצות חשוב להבהיר כי יהודים המתגוררים מחוץ לישראל יכולים לראות עצמם כחיים בתפוצות (כלומר מצב שהיחיד בחר בו והוא רצוי מבחינתו) בעוד שיהודים אחרים רואים אותם כחיים במצב הבלתי טבעי והבלתי רצוי של גלות. מצב זה, שהיה אופייני לקהילות יהודיות בארצות מסויימות הביא לבלבול משמעותי, לתרעומת ולמתח בין קבוצות יהודיות שונות.
 
אולם מתח זה הינו כנראה תופעה של ימינו. עד לתחילת תקופת האמנציפציה (סוף המאה השמונה עשרה במערב אירופה) היו רוב היהודים מוכנים, לפחות כלפי חוץ לקבל את הרעיון כי בתקופות שבהן אין ריבונות הם חיים במצב של גלות. אופיו של היחס של הקהילות היהודיות בגולה כלפי ארץ ישראל במשך אלפי שנים היה מבוסס על הנחה זו.

הבה נבחן עתה את המצב באופן כרונולוגי.

מאת: סטיב ישראל
עברית: מאירה גוטסמן