נתחיל בפרוש במילה החוזרת ונשנית בפרקנו הלוך וחזור והיא המוצבת בתחילת עיוננו (כה, ח-יג):

כה   י      וקדשתם את שנת החמישים שנה

יובל היא תהיה לכם             

כה יא     יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם

כה יב      כי יובל היא קודש תהיה לכם

בפרוש המילה יש חילוקי דעות בין רש"י לרמב"ן.

 רש"י:

  "יובל היא": שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה? יובל שמה, על שם תקיעת שופר.

ואולם גם הראב"ע וגם הרמב"ן חולקים על פרוש זה.

ראב"ע :

 "יובל": כמו שילוח.

 וחז"ל אמרו שפרוש "יובל" - כבש, והראיה (יהושע ו, ח): "שופרות היובלים". ונקראה השנה בשם השופר.

הרמב"ן דוחה פירושו של רש"י (שהוא פירוש חז"ל) בעיקר מטעם לשון הפסוק, ואומר:

 
 "יובל היא": (אחרי הביאו את דברי רש"י)וכן דעת המפרשים מלשון (יהושע ו, ה): "בקרן היובל", (שם שם, ח)   "שופרות  היובלים". ואינו מחוור לי, בעבור תהיה לכם", כי מה טעם שיאמר על השנה: תקיעה היא תהיה לכם ושבתם…

ואחרי ויכוח עם רש"י מוסיף עוד שאין המלה "יובל" עצמה מתאימה לתקיעת שופר ביום הכיפורים, שהרי היובל פירושו: קרן האיל:

 ואין השופר ביום הכיפורים מיוחד להיותו מאיל, אבל כל השופרות כשרין בו. ועל דעת משנתנו (ראש השנה ג, ה) וכל התנאים מצוותו בשל  יעלים (=מצוות תקיעת שופר בשנת היובל בקרן של יעלים ולא בשל איל). אם כן למה תקרא השנה "שנת האיל".

לכן בוחר הוא בפרוש הקרוב לפירושו של הראב"ע:

 ולפי דעתי לא קראו הכתוב :יובל" על התקיעה, רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון (פסוק ט) שאמר: "והעברת שופר  תרועה", שהיו כולם בני חורין לדור ודור בכל מקום שירצו, ואמר "יובל היא", שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו  רגליו מרחוק לגור (הרמב"ן משתמש כאן במליצה שעולה מישעיה כג, ז: ואם כן שם לפי ההקשר מדובר בנבואת פורענות על צור, שהנביא  מאיים עליה בנדידה, בהובלה מארצה לגלות, ואילו כאן מדובר בחזרת העבד הביתה: הרמב"ן מעוניין כאן רק בשימוש בפועל "הוביל").

יושם לב לכך שהרמב"ן מסתמך על הקשר הפסוקים. לפי פירושו של רש"י היו המילים "יובל היא " צריכים לבוא בסמיכות למצוות התקיעה בשופר ביום הכיפורים (היינו בפסוק ט), אבל הן "יובל" כשם לשנה זו מופיע לראשונה בפסוק י' בצמידות לקריאת הדרור, וביתר דיוק, ממש בין קריאת הדרור לבין השיבה "איש לאחוזתו". ולכן נראה לרמב"ן הפרוש של "יובל שי לה' צבאות". וכן מפרש הוא שתבואת השדה נקראת "יבול":

 עניין "הבאה" כמו שיקרא תבואה (אף הוא משרש "בוא"). והיה פירוש "יובל היא תהיה לכם" - הבאה היא ותהיה כן לכולכם, כי תבואו  ותשובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו.

וכן תרגמו גם בובר -רוזינצוויג את המילה "יובל" -HEIMHOIER דהיינו המביא. המוביל הביתה. אבל עדיין עלינו לחפש סיבה לחזרה המשולשת שהעמדנו בראש עיוננו. תשובה לשאלה זו נותן אברבנאל באריכות רבה בשלוש דרכים:

 הדרך האחת היא דרך פשוטי התורה ושני היא כפי עצת חיי אדם (=על דרך מוסר השכל לאדם ולחשבון נפשו), והדרך השלישית הוא דרך  אמיתת המציאות (והוא פרוש קוסמולוגי).

נעיין בדבריו ונסתפק בדרך הראשונה. הוא פותח בהסבר על שני החסדים הגדולים שעשה הקב"ה לעולמו, האחד בבריאת עולם "שנתן לכל דבר בטבעו" (דהיינו, שכל יצור כפי שיצא מיד יוצרו הוא מושלם בכל חלקיו המותאמים זה לזה), והחסד השני, שנתן לישראל תורה "להשלימם בשלמות הנפש".

השבת היא זכר לחסד הראשון וכן השמיטה, והמספר יוכיח. וזה לשון האברבנאל:

 ולכן באו בשמיטה (פסוקים א-ח בפרקנו) שבעה לשונות של שביתה, אבל ביובל לא נאמר בו לשבות שבת, לפי שאין טעמו לזכור חידוש  העולם, אלא לזכור מתן תורה.

והאנאלוגיה ברורה. ספרנו שבע פעמים שבע להגיע ליובל של מתן של תורה והיא ניתנה בכל שופר, לכן נצטווינו על תקיעה בשופר ביובל ולא בשמיטה.

 כי אין השופר מתייחס לבריאת העולם. ולפי שבמתן תורה צוו שיתקדשו, לכן אמר ביובל "וקדשתם את שנת החמישים". ולא יצדקו דברי  רש"י שנקרא יובל על שם השופר, אבל ראו הכתוב "יובל" ולא שופר, לפי שבמתן תורה נאמר (שמות יט, יג). ש"במשוך היובל המה יעלו  בהר".

ומעתה יש תשובה לחזרה המשולשת של "יובל תהיה": לפי שביובל יש בעיקרו שלושה חיובים:

השני שלא יזרעו ולא יקצרו ועל  זה אמר (כה,יא):"יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם ולא תזרעו ולא תקצרו…". והנה אמר בזה: "שנת החמישים שנה". להגיד שעם  היות ושנת מ"ט הייתה שמיטה, לא זרעתם ולא קצרתם, הנה עתה ביובל, אף על פי שהוא שנת החמישים "לא תזרעו ולא תקצרו". והשלישי  (כה, יב)"כי יובל היא, קדש תהיה לכם". שיהיה שנת קודש לכל הנחלות שישבו לאדוניהם, "ומן השדה תאכלו" כדבר ההקדש.

כלומר:

שפסקה כל בעלות על השדות ואוכלים בה כולם בשווה. והוא מסכם את דבריו בנוגע לחזרה המשולשת:

אם כן ציווה ביובל שלושה דברים: שיהיו בני ישראל חופשיים, שכן היו במעמד הר סיני - בני חורין שיצאו מעבדות מצרים, כמו שאמר (כה,נה): "כי לי בני ישראל עבדים". ושלא יזרעו ולא יקצרו דומה למה שהיה בהר סיני, לא זריעה ולא קצירה. ושישבו הנחלות לקדמותם כמו שהיו אז בני ישראל, ולא היה להם נחלת שדה וכרם.

לפלא בעיני שאין הוא רואה את ההקבלה בעניין הדרור, שנקרא כאן לכל מי שהיה עול אדוניו עליו, ובין החרות הגדולה שזכו לה ישראל במתן תורה, וכמו שאמרו (במדבר רבה י, כא): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק תורה".

וכמו שהסביר חופשיות זו של קבלת עול מלכות שמים בעל "העקדה" לפרשת יתרו. לעניין השני מבין עשרת הדברות:

 ולעניין כוונת הדיבור השני אומר, שאם הדיבור הזה הוא אזהרה ומניעה מהודות שום אלוהות-הנה הוא באמת כולל גם כן בשור טובה  וחופשיות נפלאה, לומר שלאחר שהוא אלוהינו, קרוב אלינו, והוא יכול על כל האלוהים כמו שנתבאר מהדיבר הראשון, מאתה -מה לנו  מלהודות אלוהות ועבדות (=מה לנו לעבוד) לשם נמצא מן הנמצאות, מעלה מטה, - ועודנו חי (כלומר: לעבוד את הברואים כל עוד  הבורא חי וקיים), וכמו שאמרו חז"ל: לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני" - כל מן שאני קיים וזהו שאמרו (שמות לב, טז): "חרות  על לוחות" אל תקרי חרות אלא חרות, חרות ממלאך המוות, חרות מהמלכויות, חרות מהיסורין.

שאלון לעיון ולהעמקה

כי יובל היא תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו (כה, יב, יג).

"משך חכמה":

 ייתכן דמורה טעם קדושת הארץ ביובל, שלא תזרע ולא תאסוף, ויהיו פרותיה מופקרין לכל, כדי שלא יהיה קשה על יצר האדם להשיב  השדה שכבר קנה והוחזקה בידיו להחזירה ליורשי המוכר, לכן אמר להיות הפקר זו לכל ולא תזרע ולא תאסוף. ודברה תורה נגד יצר  הרע.

מה הוא הקושי בפסוק שאתו רצה ליישב?

עוד על פרשת בהר