נאמר בפרשתינו אחרי הזכרת איסור מלאכה בשבת:

כג: ד'-ו' 

• אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם.
• בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה'.
• ובחמישה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה'...

ומשם והלאה הולכת התורה ומונה את מועדי ה': חכמנו קראו ללוח המועדים הזה בשם "סדר המועדים".

ולפי סדר זה הוזכרו חג הפסח, חג השבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ועצרת לחג הסוכות.

המעיין במבנה הפרק, יראה שלוח המועדים הזה מתחלק לשני חלקים, המסתיימים כל אחד (בפסוק כב ובפסוק מג) במילים "אני ה' אלוהיכם".

חלק הראשון כולל שני מועדים: פסח ושבועות השני את כל שאר המועדים. ועוד נשים לב לכך, שאין בין פסוקי חג הפסח לבין הפסוקים הדנים במועד שבא לאחריו, שום הפסק של פרשה פתוחה. כן נראה שכל הנוגע לחג השבועות מובלע בספירת העומר, הלוא דבר הוא. ועוד: מצוות כל חג נפתחות בפסוק של פתיחה:

כג א

וידבר ה' אל משה לאמור.

ואינו כן בחג השבועות. ותמוהה עוד מזה, שאין חג השבועות בכלל נקרא כאן בשמו, לא בשם חג השבועות ולא בשמו הנכבד - חג מתן תורה. ושוב תמוה, לכל חג נקבע תאריכו המדויק:

כג ה

בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש - - -

כג כד

- - - בחודש השביעי באחד לחודש - - -

כג כז

אך בעשור לחודש השביעי - - -

ורק חג השבועות זמנו נקבע בעקיפין על ידי מרחקו מחג הפסח:

כג טו

וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהינה.

כג טז

עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום - - -

כג כא

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו - - -

כבר ידענו שאין דברי תורה נאמרים באקראי ודרך מקרה, וכל תג יש לדורשו ולהבינו. בוודאי שיש בשינויים ובהבדלים הגדולים, בין פסוקי חג זה לבין פסוקי שאר המועדים שנמנו בפרקנו, סיבות המעידות על אופיו המיוחד.

נראה בברור, שיש קשר רעיוני בין פסח בין ספירת העומר לבין שבועות. ולא רק מבחינת הזמן נסמכו זה אצל זה. ואף על פי שדברנו רבות בטעם ספירת העומר נקרא עתה גם את הסברו של בעל "ספר החינוך" למצוות ספירת העומר, ומתוך כך גם נבין את הקשר שבין פסח לשבועות. וכן דבריו במצווה שו:

משורשי המצווה על הצד בפשוט לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא תורה: ומפני התורה נבראו השמים והארץ, וכמו שכתוב (ירמיהו לג כה) "אם לא בריתי - יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", והוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה... שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים, והיא תכלית הטובה שלהם, ועניין גדול הוא להם יותר מן החרות מעבדות... ומפני כן כי הוא כל עיקרן של ישראל ובעבורן נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה. נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו " כעבד ישאף צל" (אל פי איוב ז, ב) וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שייצא לחרות, כי המניין מראה לאדם, כי כל חפצו וכל ישעו להגיע אל הזמן ההוא... ואם תשאל: אם כן למה אנחנו מתחילין אותו מיום ממחרת השבת ולא מיום ראשון (= של חג פסח)? התשובה: כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול, הוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת ה' יתברך על בני האדם, ואין לנו לערב שמחות ולהזכיר עמו שום דבר אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד. ואין לומר: היום כך וכך ימים ליום ב' של פסח, שלא יהיה חשבון ראוי לומר: ליום שני של פסח, ועל כן הותקן למנות מניין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד, שבו זכר שאנו מאמינים כי ה' ברוך השגחתו על בני אדם רוצה להחיותם, ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.

וכך קרא ר' יהושע בן לוי (שיר השירים רבה ז,ב) לחג השבועות בשם "עצרת של פסח" להראות שאינו אלא סיומו של וגולת הכותרת של חג יציאת מצרים. וכמו שנאמר למשה כבר בהתגלות ראשונה על יד הסנה הבוער באש:

שמות ג יב

בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה.

ובזה נאמר לו שאין יציאת מצרים, שחרור מעבדות, תכלית בפני עצמה, אלא אמצעי בלבד, שחרור מעול בשר ודם כדי שיהא בידינו להביא עצמנו בעול אחר, בעול תורה מצוות, שהוא עצמו הינו החרות האמיתית וכמאמר חז"ל (אבות ו, ב).

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

ואולם עדיין לא מצאנו תשובה המניחה את דעתנו לשאלת היעלמות שם החג, שאינו נקרא בתורה בשם "חג מתן תורה" ושלא נאמר כלל, שטעמו על שום שבו ניתנה תורה.השתדלנו רק להבין את קשרו לחג הפסח ואת היותו סיומה ותכליתה של יציאת מצרים.

וכה מנסח בעל "עקידת יצחק" את קושייתנו בבהירות:

והנה על קדושת היום הגדול והקדוש, אשר בו ניתנה זאת התורה בסוף ימי הספירה, אמר: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם...", ציווה שהיום ההוא בעצמו שנשלם מספרם ובו הקריבו שתי הלחם - יהיה להם מקרא קודש, כי בו ירד להם לחם קודש מן השמים אשר יאכל אותו האדם וחי לעולם.והנה יש בכאן שאלה חזרה והיא: למה לא פרשה התורה שהיום הזה שהוא חג השבועות, נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוהית וקבלתה, כמו שיחוייב ממה שהוחזק בידינו ממנהגינו ומנהג אבותינו בתיקוני תפילתינו ("את חג השבועות הזה - זמן מתן תורתנו") וקריאת פרשיותינו (שקורין בתורה בשמות יט,כ ומפטירין ביחזקאל פרק א)על דרך שפרשה בחג המצות (שמות יב,יד-יז,כג,טו) ובחג הסוכות(ויקרא כג,מג)?

אחת מן התשובות לשאלה ידועה זו נותנה בעל "העקדה" עצמו, והיא תשובה הגיונית-פורמאלית:

אין שום מבוא לתורה לצוות על זה העניין כי אם לאחר קבלתה.כמו שכתבו הראשונים ז"ל, שאין שם טעם שיהא מציאות ה' מצווה(=הינו, שאין להביא את "אנוכי ה' אלהיך" במניין תרי"ג מצוות כדעת הרמב"ן), לפי שאין מצווה מבלי שתקדים לה מציאות צמווה, כי על כן לא מנאה בעל ספר "הלכות גדולות" בכלל המצוות שלו.וכן:איך תצווה התורה שנחוג את יום קבלתה והתחלת מציאותה, אם אנו מחוייבים לשמוע בקולה, אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחילה?

אם כן הוא משווה את תשובתו לאותה תשובה שניתנה מפי מי שחושב שאין למנות את "אנכי" לראשונה בעשרת הדברות, מאחר שאין לספור מצוות לפני שקיבלת עליך את המצווה.

תשובה מוזרה ניתנת לשאלה זו ב"אברבנל":

והנה לא נתנה התורה טעם לחג הזה שיהיה זכר למתן תורה, לפי שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלוהית אשר היתה בידינו והנבואה אשר היא בידינו עדים לעצמם, ואין צורך לקדש יום לזכור אותה.אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חיטים, כי כמו כשהיה סוכות לתכלית אסופות התבואות, כך שבועות בהתחלת אסופתם, כי רצה יתברך שבהתחלת אסיפת התבואה שהם מזון האדם, שהראשונה מהם (כנראה כוונתו הראשונה במעלה) היא החיטה, יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר, ובסוף אסופת התבואות יעשו חג אחר (=סוכות).
ואין ספק שביום חג השבועות ניתנה התורה, אבל לא נצטווה חג על זכירתה, כי אם להיות תחילת קציר חיטים
וכן נאמר בפרשת משפטים(שמות כג,טז): "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה", ובסדר כי תישא(שם לד,כב): "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים",ובסדר פנחס(במדבר כח,כו): "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם". ובסדר ראה (דברים טז,ט-י): "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה...ועשית חג שבועות". הנך רואה שלא נקרא זה החג אלא על שם השבועות, ולא נצטווה כי אם מפני הביכורים, לא לזכרון מתן תורה.

וכל מי שגדל בעולמת של יהודים שומרי חג ומועד, הלוא יתחמץ לבבו בקראו דברי אברבנל אלה. הלוא יזכור את אשר מתקבצים יהודים קבוצות קבוצות בבתי כנסיות ובבתים פרטיים ללמוד תורה בליל חג השבועות, כדי להתכונן לקבלת התורה. ומה הכנה טובה לקבלתה מאשר לימודה כל הלילה.ועוד יזכור את קריאת פרשת מתן תורה ואת קריאת עשרת הדיברות בטעמים מיוחדים, ויש קהילות הנוהגות לשמוע קריאתן במעומד, כביכול הם עומדים בתחתית ההר.ויבוא אברבנל ויספר לנו , "שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו".

וכמה טובים מדבריו דברי בעל "העקדה" העונה ל"שאלה החזקה" אשר שאל,תשובה נוספת על זו שפגשנוה לעיל:

לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה,דכתיב(יהושוע א, ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו, דכתיב(דברים כו, טז): היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם".

ונאמר בתנחומא כי תבוא:

מהו "היום הזה"? וכי עד עכשיו לא ציווה הקדוש ברוך הוא את ישראל. והלוא אותה שנה שנת ארבעים היתה? ומה תלמוד לומר - "היום הזה"? אלא כך אמר משה לישראל , בכל יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום קיבלתם אותה מהר סיני.

ולכן נראה לו, שבשום אופן אין לייחד יום מיוחד - אחד בשנה- לזכר קבלת התורה. ובדומה לו אך בהרחבה ר' אפרים מלונשיץ בעל "כלי-יקר" :

"והקרבתם מנחה חדשה" - על מתן תורה לא רצה ה' להגביל יום ידוע, לפי שצריך האדם שיהיה דומה לו בכל יום ויום מכל ימות השנה כאילו באותו יום קיבלה מהר סיני... ואם כך כל יום הוא יום מתן תורה אצל ההוגים בה.ועל כן אמרו חז"ל, שיהיו דברי תורה חדשים בעניך ולא כדבר ישן שלבו של אדם קץ בו, שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום ויום.

ועל כן אין יום נתינה מבואר בתורה יותר ממה שנרמז בהבאת מנחה חדשה , להורות שהתורה מנחה חדשה בכל יום ויום. והיו כשתי הלחם החמץ אשר היצר הרע נמשל בו, כי בלשון חז"ל הוא (=היצר הרע) נקרא השאור שבעיסה, לפי שבמקום שהתורה מצוייה שם אין יצר הרע יכול להזיק...

יושם לב להבדל שבין סגנונו של הוגה הדעות הפילוסוף ר' יצחק עראמה הספרדי מסוף המאה ה-18 באיזה חום הוא מדגיש: "שהרי באמת אתה מוצא בה דבר חידוש בכל יום", ובאיזה חן מצא את המעבר מן יום הבאת "שתי הלחם" ליום של מתן תורה.

והנה נשאלה גם שאלה הפוכה. אם כן- שלא רצתה התורה לקרא חג זה בשם חג מתן תורתנו - אם כן שואל ר' חיים פלטיאל תלמיד חבר של מהר"ם מרוטנברג:

למה אנו אומרים בשבועות "זמן מתן תורתנו" ושבקינן להבאת ביכורים הכתובים במפורש בקרא, והיה לנו לומר: זמן הבאת ביכורנו , ואמרינן "זמן מתן תורתנו" דלא דכתיב? פרשתי הטעם, דעתה אין אנו מזכירים במוספים (= וכן בכל תפילותינו) המצווה (=שחלה באותו חג) רק הטובה שעשה לנו (=ה' יתברך) . דהא אין אנו מזכירים בפסח זמן הבאת עומרנו, ובסוכות אין אנו מזכירים זמן ניסוח מימנו, אלא (בפסח) "זמן חרותנו", ובסוכות "זמן שמחתנו" , דהיא הטובה...והכי משמע (פסוק יח) : "והקרבתם על הלחם..."- שתי הלחם כנגד שתי לוחות הברית, ועל שם (משלי ט,ה): "לכו לחמו בלחמי"

ובזה שמענו תשובות לשתי השאלות : למה לא נקרא היום בתורה "יום מתן תורה" ולמה לא נקרא בתפילה "יום הביכורים" כפי שנקרא בפרשת פנחס (במדבר כח, ,כו) או "יום הבאת שתי הלחם" בהתאם לנדרש לחג הזה במקומנו.

ואולם לאחר שלפי דעת כולי עלמא שבועות הוא גם חג מתן תורה (ועל זה גם אין אברבנל חולק) - עדיין יש שאלה. כי נחלקו חכמי התלמוד אם ניתנה תורה בו' בסיון או ב ז' בו, ומדוע לא נקבע החג ליום נ"א בעומר. וכה דברי המהרש"א, עבודה זרה ג, ע"א:

ויש לספק בזה דלכולי עלמא ניתנה תורה ביום נ"א מן הספירה, למה קבע השם יתברך חג השבועות לדורות ביום החמישים מן הספירה? והכוונה בזה, לפי שלא היו ישראל אז ראויים לחכמת התורה עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאות מצרים שיצאו משם, כמו שאמר (אבות ג,ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו- חכמתו מתקיימת". ועל כן היתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמישים שהם מספרים  קדושים, כעניין שבת, שמיטים ויובלות, ולפי שביום החמישים נגמרה הטהרה, שזכינו אחר כך ביום נ"א לקבל התורה, קבע ה' יתברך אותו יום חמישים לחג שבועות, כי יראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן.

ואולי לקח ר' ש.ר הירש ממנו את רעיונו העיקרי בתשובתו המפורטת לאותה שאלה:

...ושיטת התלמוד, שהוא הסמכות הקובעות בשבילנו היה זה (=זמן מתן תורה) בחמישים ואחד לט"ז בניסן, ונמצא שיום החמישים לעומר איננו זכרון ליום מתן תורה, אלא ליום שלפני מתן תורה...ונמצאת אומר: לא יום ההתגלות שבסיני, אלא יום סיום הספירה שלקראתו הוא שנצעלה ליום חג....חג מתן תורה איננו מתייחס לעובדה של נתינת התורה, אלא הוא חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת התורה, היום שלפני מתן תורה...היום שבו היו ישראל מוכנים ליעודם הגדול לקבל את התורה...הרי אין חג השבועות קרוי על שם המצוות הנהוגות בו, אלא על שם הספירה שהכינה לקראתו. וגם עיקר מתן תורה לא היה כלל באותו יום-סיני, שהרי תורה ניתנה במשך ארבעים שנה, ועשרת הדברות אינם יתרים בקדושתם ובמעלתם מכל מצווה אחרת שניתנה לנו מפי ה' ביד משה. ומעתה נוכל לענות גם לשאלה האחרת הקרובה לשאלתנו והיא: למה לא נקבעו שום מצוות סמליות, ולא זכרונות המחשה לחג זה - כשם שנקבעו בחגים אחרים: לחסות ולשמירה שניתנה לנו מידו הפתוחה והרחבה, בעת שלא היו לנו בתים לשבת ונחלת שדה וכרם.

וזו התשובה שנותן ר' דוד הופמן לשאלה זו בפרושו לויקרא כרך ב, עמוד קסה:

לא הותקן לחג השבועות כל טקס סמלי, להזכיר את חזיונות סיני. ויש טעם לדבר: חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי , בני ישראל ישימנו על לבם : "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש" (דברים ד, טו) , כדי שלא ייכשלו בהבלי שוא לעשות פסל לדמות אלוהים, אלא יזכרו את המראות הגדולות, ויחוגו ביום מתן תורה את סיום הקציר, למען עודו לה' על ברכת האדמה בהביאם את הביכורים אל המקדש, ויכירו כי ה' הוא האדון השליט על הכול, אשר לו יעבדו ואל מצוותיו ישמעו, ובזה יחזרו שנית על הבטחתם שניתנה בסיני : "נעשה ונשמע" (שמות כד,ז)

הרוצים - כרבים בזמננו- להבליט את אופיו ה"טבעי" של החג ולראותו כחג קציר בלבד, דוגמאת חגי קציר של אומות העולם מימ האלילות ועד ימינו, וללטש ולהשכיח דמותו של "זמן מתן תורתנו", אינם אלא משליטי טבע וחומר ויצר מעל התורה ולרוח ולריסון עצמי. ועוד: הבלטת אופי חג השבועות לא כחג הודאה לה' על הקציר, אלה כחג הקציר, כשמחה על הקציר עצמו, והשכחת אופיו של החג כחג מתן תורה, אינה אלא כסגידה לקיבת האדם ותאבונה, מה עלוב ונקלה הוא המראה, שדור אחרון של עם הספר יראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה.

 

שאלות לעיון ולהעמקה

1.הסבר, על פי מה שלמדנו בעיוננו, למה אין לפוסקים העוסקים בחג השבועות גם פסוק פתיחה: "וידברה' אל משה לאמר", כמו שישנו לפני פסוקי חג הפסח (ט),) לפני פסוקי ראש השנה (כג) ,יום הכיפורים(כו) וסוכות(גל).

2. ר' ש.י. רפפורט (שי"ר) במכתב אל ר' מיכאל זאכס מצא רמז לזהות חג השבועות עם חג מתן תורה בדברי הימים ב טו, י-טו:

ןיקבצו ירושלם(=לירושלים) בחדש השלישי בשנת חמש עשרה למלכות אסא (= השנה היתה  ה-15 למלכותו, אבל החודש היה השלישי למניין חודשי השנה - סיון). ויזבחו לה' ביום ההוא...ויבואו בברית לדרוש את ה' אחהי אבותיהם בכל לבם ובכל נפשם..וישבעו לה' בקול גדול... וישמחו כל יהודה על השבועה, כי בכל לבבם נשבעו ןבכל רצונם בקשוהו, וימצא להם.

הסבר מהו הרמז שמצא בפסוקים אלה?

3. בעל "שם עולם" (על ספר ויקרא) מסכים עם דברי אברבנאל(שהבאנו בעיוננו) בתפישתו את טעם חג השבועות, ומוסיף לדבריו:

וכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה מייסדי התפילות : " את חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו"

הסבר ,כיצד מצא בנוסח תפילתנו ראיה לדעת אברבנאל, והלוא לכאורה נראה לכאורה נראה שהנוסח הזה סותר את דעת אברבנאל.

1. עוד על פרשת אמור

2. עוד על פרשת אמור