בעיוננו לפרשת ויקרא השתדלנו להבין טעמם של קורבנות בכלל. הפעם נפנה תשומת ליבנו לאחד מסוגי הקורבנות המוזכרים גם בפרשת ויקרא וגם בפרשת צו: "זבח שלמים" (ז' יא'-טז').

קשה לעמוד על טיב השם הזה ורבו הפירושים שניתנו לו.

רבותינו בספרא קנו (ויקרא ג' א') כבר נחלקו בהוראת השם הזה, ונביא אחדות מן הדעות:

ר' יהודה אומר: כל המביא שלמים מביא שלום לעולם. דבר אחר: שהכל שלום בניהם. הדם והאימורין למזבח, החזה והשוק לכוהנים, העור והבשר לבעלים.

דעה זו נתקבלה ע"י ר' נפתלי הירץ ויזל ב"באור" והרחיב דיבורו:

והעיקר כדעת רבותינו ז"ל שעשאוהו לשון שלום.... ואם כי בריבוי יאמר "שלומים" כמו (תהילים סט' כג'): "יהי שלחנם לפניהם לפח ולשלומים למוקש".... הניח שם זה (ר"ל "שלמים") לייחד בו הקורבן, וזה דרך הלשון להרבות השמות כדי לייחד הדברים, ועניינו כמו שלום..... ושלומים, כי "שלום" בלשון הקודש הוא הצלחה כמו (בראשית מג' כז'): "השלום אביכם הזקן", וכן (שם לז' יד'): "ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן", כי הצרה נלחמת בנפש, וכשהנפש שוקטת מכל מלחמה צרה ורעה היא בשלום. וקורבן השלמים הוא מרוב שמחה, פעמים על ברכת ה' בכל אשר לו או שהגיעו טובה גדולה וזובח שלמי שמחה להודות לה' חסדו ולספר טובו, ופעמים שנמלט מצרה וזובח זבחי תודה להודות לה' כי גמל עליו. ועל ידי שמודה לאלוהיו ומכיר בטובו, מושך על עצמו חסד עליון וישמור אותו ה' ויהיה כל ה' לו שלום; לא כאותם שוכחי אלוה האומרים (דברים ח' יז'): ",כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" או כאומרים (שמואל א' ו', ט'): "מקרה הוא היה לנו", כי יהיו "כים נגרש, אין שלום יאמר ה' לרשעים".

ואולם תאור זה עדיין אינו כולל כל מקרה שהובאו בו שלמים, כגון זה שמסופר עליו בספר שופטים במלחמת השבטים עם בנימין:

שופטים כ': כו' ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבואו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ה' ויצומו ביום ההוא עד הערב ויעלו עולות ושלמים לפני ה'.

ולכן הרחיב ר' דויד צבי הופמן את פירוש המושג שלמים, אם כי בסופו הוא מקבל את דעת ר' נפתלי הירץ ויזל, ואלה דבריו ספרו "ויקרא", כרך א' עמ' קטז':

אולם יותר מכל מסתברת דעת חכמינו כי שלמים נגזרת מן או שלם. זה היה מציין את מצבו של המקריב, שהוא נמצא או במצב שלם לגמרי, ומכיר שהוא השיג את זה רק ע"י דבקותו בה' ונותן מבע להכרתו זו ע"י שלמים; או שהוא מבקש להשיג מצב של שלימות וישע, מכיוון שנמצא במצב של ייאוש ושואף שיהיה ה' בעזרו ויקיים אותו שלם; הוא מביע בשלמים שלו , כי הוא מבקש את שלומו רק בדבקות בה'.

אך אם יקבלו את הדעה כי שלמים נגזר מן "שלום" היו צריכים לבאר כמו רש"י ואחרים: שלמים- "שיש בהם שלום למזבח לכוהנים ולבעלים". וכך היה השם מתאים ביותר, כי קורבן זה הוא סעודה משותפת למזבח, לכוהנים, לבעלים. הסעודה הזאת נקראת "סעודת שלום"- זבח שלמים. היא מתארת את ההרמוניה בין המקריב ובין ה' ועבדיו.

שלושה מינים נמנים על סוג זה של קורבנות: התודה, הנדר, הנדבה. ופותחת התורה בקורבן התודה.

• ז' יא' וזאת תורת זבח השלמים---
• ז' יב' אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות---

יושם לב לכך, שפעמיים מופיעה מילת "תודה" בפסוק זה. האם הוראה אחת למילה? מאחר שכל קורבן תודה אינו נקרא "תודה" אלא זבח תודה, הרי ברור ש"תודה" במקום הראשון של הפסוק אינו הקורבן כי אם הבעת ההודיה. ואמרו רבותינו (על פי מזמור קז' בתהילים) בברכות נד' עב':

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכים להודות: יורדי הים, הולכי מדברות, מי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.

יורדי הים מנלן? דכתיב (תהילים קז', כג'-לא'):"יורדי הים באוניות....המה ראו מעשי ה'....ויעמד רוח סערה....יעלו שמים ירדו תהומות", ואומר- "יחוגו וינועו כשכור", ואומר: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם".... ואומר: "וישמחו כי ישתקו....", ואומר : "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

הולכי מדבר מנלן? דכתיב (תהילים שם, ד-'ח'): "תעו במדבר....רעבים גם צמאים....ויצעקו אל ה'....וידריכם בדרך ישרה....יודו לה' חסדו....".

מי שהיה חולה ונתרפא מנלן? דכתיב (תהילים שם,יז'-כא'): "אוילים מדרך פשעם.... כל אוכל תתעב נפשם....ויזעקו לה'....ישלח דברו וירפאם....יודו לה' חסדו....". מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא מנלן? דכתיב (תהילים שם,י-טו'): "יושבי חשך וצלמות....כי המרו אמרי אל....ויכנע בעמל לבם....ויזעקו אל ה'....יוציאם מחשך וצלמות....יודו לה' חסדו....".

רש"י כדרכו קיצר והביא דברי הגמרא בלשון זו:

"אם על תורה יקריבנו": אם על דבר הודאה, על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהן צריכין להודות, שכתוב בהן: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה" (תהילים קז', כא'-כב')- אם על אחת מאלה נדר, שלמים הללו- שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה.

ויושם לב שגם הגמרא וגם רש"י אינם אומרים בלשון הרגילה בדינים שהם חייבים להודות, אלא אומרים שאלה "צריכין להודות". ומיישב תמיהה זו ר' יאשיה בר יוסף פינטו (הרי"ף על עין יעקב) בזה, שלא רק התורה חייבה אותם להודות, אלא צריכים הם, שירגישו בעצמם צורך נפשי להודות לה' על חסדו.

ארבעה סוגים אלה המוזכרים במזמור קז' מחויבים להקריב קורבן תודה ולברך ברכת הגומל בהתאם לפסוק החוזר ארבע פעמים במזמור:

יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

אבל כבר פסקו הפוסקים, שלא רק ארבעה אלא כל מי שהיה בסכנה וניצול חייב לברך ברכת תודה. הכרה בחסדי הבורא המתחדשים עימו יום יום היא העמדה הנפשית הראויה ליצור כלפי יוצרו.

בסוף פרשת בוא מדבר הרמב"ן על החשיבות לזכור את נס יציאת מצרים, ולספר בו, ושם יסביר באריכות, שבזכרנו את דבד יציאת מצרים אנו מעידים "שיש אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול.... והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה". ובנתינת תודה לה' אשר בראנו רואה הוא תכלית האדם בכלל:

וכוונת כל המצוות שנאמין באלוהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה.... שידע האדם ויודע לאלוהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים וזהו, שיהיה לבני האדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו.

ולבל נטעה לחשוב שאותו רגש של הודיה ואותה הבעת תודה מקומה רק במקרה של הצלה נפלאה, של מקרה בולט וחורג מחיי יום יום, כאותם ארבעה שצריכין להודות, אלא נדע שהודיה לבורא היא חובת אדם ליוצרו יום יום, מוסיף הרמב"ן את דבריו אלה, שהם בעלי חשיבות עקרונית:

מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה הנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד.

ומעתה נבין את דברי המדרש של העתיד לבוא כדברי ויקרא רבה ט' ,ב' :

כל הקורבנות בטלין וקורבן תודה אינו בטל.

שאלות לעיון ולהעמקה

(1) אם על תודה (ז' יב').

"הכתב והקבלה":

לפי דעת שד"ל לשון הודאה שבלשון חכמים שבפירושו "החזקת טובה" אינה ההוראה העצמית, אומנם נמשך הוא בצד מה מעניין "הודה" שבלשון המקרא, כי זו לשונו בעצם וראשונה "הכנעה, , כי שורשו "ידה"-נתינת יד הכנעת עצמו לרצון אחרים, כמו (איכה ה', ו'): "מצרים נתנו יד...." וכניעה המכוונת במילת "תודה" היא מפני הכרת מעלת האדון עליו, לא מיראה ולא מתוחלת. (ובזה נבין תפילת שלמה (מלכים א' ח', לג'): "בהנגף עמך ישראל לפני אויב.... ושבו אליך והודו את שמך" כלומר הכנעה הצריכה לתשובה)....

וכן זבח תודה הוא קורבן שאדם מביא להראות הכנעתו לפניו יתברך. לפיכך אחר שהזכיר אסף (תהילים נ', ח'-יג'), כי אין חפץ לה' בעולות וזבחים, כי לו חיתו יער, אמר (נ' יד'): "זבח לאלוהים תודה ושלם לעליון נדרך", כלומר אע"פ שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, אשר הן כליל לגבוה כדמות מתנה ולא למתנותינו הוא צריך, הנה חפץ הוא בשלמים הנאכלים לבעלים, והם משני מינים:

ראשית: אם לתודה להראות הכנעתו על כלל אשר הטיב עמנו לשעבר; ושנית; ואם לנדר ולנדבה להתחנן ליבו על העתיד, והוסיף ואמר (שם נ', טו'): "וקראני ביום צרה- כנגד הנדרים; "אחלצך ותכבדני"- כנגד התודה.

עיין בתהילים מזמור נ' והסבר האם פרש "הכתב והקבלה" כאן את פסוק יד' כפשוטו אם לא?.

(2) עיין בדברי רש"י לפסוק יב': "אם על תודה יקריבנו" (שהובאו לעיל). השווה דבריו לתהילים קז'. שים לב כי אותם "ארבעה שצריכים להודות" (לשון הגמרא) מופיעים בסדר שונה בתהילים וברש"י . השווה:

[א] התוכל למצוא סיבה למה שינה רש"י את הסדר?

[ב] למה באו ברש"י שלושת הראשונים בלשון רבים והאחרון בלשון יחיד?

(3) עיין שוב בדברי רש"י ז' יב', ד"ה ",אם על תודה",.

אם רצה רש"י לפרש באילו הזדמנויות יקריבהו- למה לא התחיל דבריו במילים: על נס שנעשה לו,, ומה ראה להקדים ",,אם על דבר הודאה"....?

(עיין רש"י תהילים ק' ד"ה "מזמור לתודה":: ",להודיה, לאמרו על זבח תודה").

(4) היטיבה ברצונך את ציון תבנה את חומות ירושלים. אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל (תהילים נא', כ',כא').

ראב"ע שם: "זבחי צדק", הם שלמים; "עולה",, היא עולת תמיד ומוספים.

למה לא הוזכרו בפסוק גם חטאת ואשם?

(5) אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות ומצות....(ז' יב').

פעמיים הוזכרה מלת "על" בפסוק: האם אחת הוראתה בשתי הפעמים או שתיים הוראותיה- ומה הן?

עוד על פרשת צו