לימדונו רבותינו במסכת שבת קלב, ע"א שמילה דוחה את השבת:

"ביום"-אפילו בשבת.

רש"י שם: מדלא כתיב: בשמיני ימול (אלא: "וביום השמיני ימול").

והנה למשמעות מצוות המילה חשובים דברי הגמרא, יומא פה, ע"א, בוויכוח שבין תנאים בשאלה: מניין שלפיקוח נפש דוחה שבת?

וכבר היה רבי ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ור' ישמעאל בנו של ר' אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפיקוח נפש
שדוחה את השבת?

וענו תשובות שונות עד אשר:

נענה רבי אלעזר ואמר: ומה מילה שהיא אחד ממאתיים וארבעים ושמונה אברים שבאדם דוחה את השבת - קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת.

והנה לכאורה תמוה הוא מאוד, כיצד בכלל נשאלה שאלה כזו, וכיצד באים לענות עליה בנימוקים פורמאליים. וכבר הקשה הפירוש של רבי יהודה אריה ממודינה על "עין יעקב" המכונה "הבונה" על דבריהם:

דמלתא דפשיטא לכל נראה שמפקחין פיקוח נפש בשבת, כי ה' יתברך אמר על תורתו (דברים ל,כ): "כי הוא חייך ואורך ימיך" למען תחייה, ואי אפשר שתביא מוות בקיומה. ועוד דמשנה ערוכה היא (יומא פג, ע"א): "כל ספק נפשות דוחה את השבת". ומה זו שאלה לחכמים אלה: "מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת?" כאילו כל דבר זר לסברה שצריך ראיה מן הכתוב.

ומיישב "הבונה" את תמיהתו באומרו:

מאחר שרבים מעמי הארץ סוברים, שכמו שאמרו בדבר עבודה זרה "ייהרג ולא יעבור", כך שכן יהיה אשר יהיה ישר בעיני אלוהים גם בשאר מצווה ומצווה להסתכן או למות לשמור מצוותיו, וכל שכן שלא להציל החיים, לכן אצטריך תנא לאשמיען, שכל ספק נפשות דוחה את השבת.

ולפי שמצוות שבת הוכפלה מכל זולתה והחמירה בה ביותר ונאמר בה סתם (שמות לא, יד): "מחלליה מות יומת", לכן שאלו לחכמים ההם: מניין שפיקוח נפש דוחה שבת? שיורו להם מן הכתוב ראיה כנגד מה שכתוב מיתה למחלל שבת.

והנה יוכיח צדקת דבריו אלה - שאין ראיות פורמאליות מקל וחומר ומדיוקי פסוקים. אלא לשכך את האוזן - גם בזה שהאחרון מן המשיבים לשאלה שם בגמרא - שמואל -אינו מביא ראיה פורמאלית מן הכתוב, כי אם את עצם טעמו של דבר, שהתורה היא לעושיה ולא ממות, והוא אמרו:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הוואי התם, הווה אמינא דידי אדיפא מדידהו (ויקרא י"ח, ה): "וחי בהם" ולא שימות בהם, אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא.

בזה יובן היטב מה הוא בכלל עניין חיפוש ראיה מן הכתוב לכלל גדול זה של פיקוח נפש דוחה שבת, שאינו זקוק כלל לראיה מפסוק מסוים, מאחר שהתורה כולה מעידה עליו. אבל עדיין יש להבין את דבריו של ר' אלעזר.

מהיא ראייתו של רבי אלעזר מילה שדוחה שבת? מה קל וחמר הוא זה: אם מצוות מילה בזמנה - שהיא בוודאי חוק ולא נדע סודו - דוחה שבת ואינה ואינה נדחית מפני השבת, מה מסקנה יש להוציא מכאן לגבי פיקוח נפש שיהא דוחה שבת? והלוא לכאורה מילה היא דרישה מן האדם, ופיקוח נפש נתינה לאדם, זו הבאת קרבן וזו קבלת עזרה, זו מכניסה את האדם לתוך סיכון וזו חולצת אותו מסיכון: ואם מילה דוחה שבת, הרי עול מצווה דוחה עול מצווה אחרת, ואילו אם פיקוח נפש דוחה שבת, לכאורה יש בזה ויתור על עול מצווה. ואיך נלמד זו מזו בדרך של קל וחומר? אל כל זה הוא רק למראית עין, וכל מהלך מחשבה זה בנוי על תפישה בלתי נכונה של מצוות המילה.

אולם אם נבין את מצוות המילה כתיקון הנימול על ידי הפיכתו לבן בריתו של הקדוש ברוך -הוא - יובן קל וחומר זה יפה.

"פיקוח נפש" חולץ את האדם מן המוות הגופני, מאפשר לו חיים של (תהלים צ, י): "שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה" אשר נועדו לו עלי אדמות למען עבוד בהם את ה', כי החיים הם מקום הגשמה לתורה ומצוות. מצוות המילה היא המתקנת אותו ומאפשרת לו דבקות בה' על ידי היכנסו בברית עמו, שבלעדיו אין החיים חיים. ורמז לכך רש"י בהוסיפו על דברי הגמרא: "ומה מילה שהיא אחד מ-רמ"ח אברים שבאדם דוחה שבת" רק מילה אחת בלבד והיא מילת "תיקון": "ומה מילה שהיא תיקון אחד מאבריו של אדם".

לפי זה לא רצה ר' אלעזר ללמדנו דחיית שבת מפני פיקוח נפש, נראית בהקלה בדין, מדחיית שבת מפני מילה שהיא החמרה בדין, כי אין לראות דחיית שבת מפני פיקוח נפש כהסרת עול מעלינו ואילו דחיית שבת מפני מילה כהטלת עול חמור יותר עלינו -כפי שנראה הדבר בסקירה ראשונה: אלא שניהם קבלת עול ומרות הם, המילה אות לכניסה בבריתו של הקב"ה ולקבלת עולו, ופיקוח נפש אמצעי להתמיד בבריתו ולקבל עולו בחיים שהוחזרו והושארו לו למטרה זו.

 שאלות לעיון ולהעמקה
 

1. המלבי"ם מעיר על פליאה של "וביום השמיני ימול" (יב, ג).

כל מביו בלשון יודע שהו"ו בא תמיד לחבר עניין אל עניין ומאמר אל מאמר, וכל מקום שבא חיבור הו"ו יש לעניינים המחוברים איזה קשר וצרוף, כמו ציוויים מדובקים זה לזה. וכדומה. אבל במקום שהעניינים בלתי מחוברים לא יבוא ו"ו החיבור. (וכן במדבר כ"ט לה דכתיב: "וביום השמיני עצרת תהיה בלי ו"ו מופרד בפני עצמו, ותחילה אמר (פסוקים יז,כ,כג):וביום השני", וביום השלישי", וביום הרביעי", הם מחוברים).

ועתה, מה שאמר וביום השמיני ימול" אינו כהלכה (לכאורה) כי פה דיבר מטומאת היולדת שטמאה שבעה ימים, ושלושים ושלושה יום תשב בדמי טהרה. ומה שאמר "וביום השמיני ימול" מדבר בנולד, והיה ראוי לבוא בלא ו"ו ככל מאמר מוסגר, שעניין אחר הבא בתוך הסיפור יבוא תמיד מופרד, בלא ו"ו.

התוכל להסביר למה בכל זאת בא כאן הו"ו "במאמר המוסגר", ומה תפקידו?

2. "וביום השמיני ימול" (יב, ג)

 ירושלמי קדושין א' הלכה ז:

 מכאן שהאב מצווה על בנו למולו.

ראב"ע:

"ימול": מבניין נפעל כמו (תהלים קא, ז): "לא יכון". ויהיה מגזרת "מולים היו" (יהושע ה.ה) ויתכן להיותו חסר נו"ן מגזרת "ונמלתם" (בראשית י"ז, י"א), כמו "איש כי ידור נדר" (במדבר ל, ג) ויחסר המל, כמו אביו או בית דין.

א. מה ההבדל הדקדוקי בין שני פרושי ראב"ע (במונחי דקדוק שלנו)?

ב. לפי איזה משני פירושיו הבינה הגמרא את צורת המילה "ימול"?

3. "כלי יקר":

"אדם כי יהיה בעוד בשרו" (י"ג, ב): סמך פרשת נגעים לפרשה הקודמת המדברת במילה, לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים, כי בכל מקום המצווה המוקדמת דוחה את המאוחרת, כמובא בפרשת ויקהל (רש"י שמות לה, ב ד"ה "ששת ימים"): "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת".

הסבר, כיצד אין סתירה לכלל הזה ממה שנאמר בסמיכות שבין כיבוד אב לשמירת שבת בפרשת קדושים (ויקרא יט, ג):

רש"י

"ואת שבתותי תשמרו": סמך שבת למורא אב לומר: אף-על-פי שהזהרתיך על מורא אב ואם, אם יאמר לך: חלל את השבת - אל תשמע לו.

והלוא מכאן נראה לכאורה כאילו מוקדם נדחה מפני המאוחר ולא שמוקדם דוחה מאוחר? לשם פתרון השאלה קרא את פסוק יט, ג כולו וכן את רש"י שם.

עוד על פרשת תזריע