ג  ל  י  ו  נ  ו ת      ל  ע  י  ו  ן      ב  פ  ר  ש ת     ה  ש  ב  ו  ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  -  ש נ ת   ה ע ש ר י ם    ו  ש ש

    פרק ב     קרבן  מנחה

א. שאלה כללית:

כל המנחות עשרון (או כמה עשרונים) ולא פחות מעשרון.
(ראה רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה ד-ה)

מפרשים רבים מוצאים טעם למידה זו על פי המסופר בשמות טז !

1. מצא מה טעם למידה זו ?

x2. יש אומרים שעל פי מידה זו אפשר להבין גם טעם המנחות בכלל, מהו ?

ב. ויקרא פרק ב פסוק א: וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:

מדרש רבה ויקרא פרשה ג פסקה א

נפש כי תקריב מנחה לה': ר' יצחק פתח (קהלת ד, ו): 'טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח', טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם אלא 'ורעות רוח' – רעותֵיה (רצונו) דמיתקרי: בר הילכן (שיתקרא בר-הלכות);  …
טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהן, ממי שהולך ולווה ברבית, במתלא אמרין (פתגם אומר) דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה (הלווה ברבית מאבד שלו ושאינו שלו) אלא 'ורעות רוח' - רעותיה דמתקרי פרגמטיוטא (רצונו שיתקרא סוחר).

טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו, ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן צדקה משל אחרים, במתלא אמרין: "גייפא בחזורין ומפלגא לבישיא (מנאפת בתפוחים ומחלקת לחולים), אלא 'ורעות רוח' רעותיה דמתקרי: בר מִצְוָתָא (רצונו שיתקרא: בעל מצוות).

מדרש רבה ויקרא פרשה ג פסקה א

ד"א "טוב מלא כף נחת", זה קומץ מנחת נדבה של עני, 'ממלוא חפנים עמל ורעות רוח', זו קטורת סמים דקה של צבור, שזו טעונה כפרה (נוסח אחר: שזו באה כפרה) וזו אינה טעונה כפרה.

רש"י ויקרא פרק ב פסוק א:

ונפש כי תקריב: לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו. (תנחומא)

1. הסבר את דברי המדרש המודגשים.

2. מה הרעיון המשותף לכל הדוגמאות המובאות במדרש ?

3. האם הרעיון בדברי תנחומא המובאים ברש"י ובדברי ויקרא רבה אחד הוא אם לא ?

ג. ויקרא פרק ב פסוק יד: וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:

ספרא פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא יג, ד:

ואם תקריב מנחת ביכורים לה': זו מנחת העומר (ויקרא כג, ט – יב). מניין היא באה? מן השעורים. או יכול מן החטים ? א"ר אליעזר נאמר כאן "אביב" ונאמר "אביב" במצרים, מה אביב אמור במצרים – שעורים, אף כאן שעורים.

רשב"ם ויקרא פרק ב פסוק יד: ואם תקריב: לכשתקריב מנחת העומר.

אבן עזרא ויקרא פרק ב פסוק יד: ואם תקריב מנחת בכורים: רבים אמרו שמלת "אם" חיוב, ולפי דעתי, כי אין צורך, כי החיוב הוא ראשית בכורים (ראשית הפירות שבכרו תחילה) ולא הבכורים (ולא הבאת מנחה מן הבכורים). והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה - יביא.

שד"ל פסוק יד: מנחת בכורים: לפי הפשט הוא של יחיד הבאה נדבה (כדברי ראב"ע), ואיננה של ציבור; ומילת "אם" כמשמעה.

1. מה ההבדל בין שתי הדעות הנאמרות בזה ?

x x 2. מה סימוכין אפשר למצוא בכתובים לדעת רבותינו בספרא ?

3. מה הקושי שרצה הרשב"ם ליישב ?

x 4. ר' נפתלי הירץ ויזל (הבאור) מתקיף את פירושו של ראב"ע: אל דרך זה עקלקלות, בסדר המקראות, שאם במנחת נדבה מדבר, למה נכתבה באחרונה? …
הסבר, כיצד אפשר למצוא הוכחה לדעת הספרא ממקומה של פרשתנו בתוך כל פרק המנחות ?

x 5. הסבר את דברי הספרא "מה אביב אמור במצרים שעורים" ?

x x 6. התוכל להוכיח שמנחת בכורים היא שעורים מלבד בדרך של גזרה שווה ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ " ז 

ויקרא [ תשכ"ז ]                            פרק ב                       קרבן  מנחה

בקרבן מנחה עסקנו גם הגיליון ויקרא תשי"ב. שונה המנחה מכל הקרבנות בזה שאין מקריבים בעל - חיים  כי אם מעשה מאפה.

במבוא לפירושו לפרק ב כותב ר' דוד הופמן - בחלקו בהשפעת הירש:

עמ' קד-קה: ... לאחר שכבר העירונו לעיל, כי קרבן מנחתו של הבל הביע את הרעיון, שהוא ראה את כל רכושו כקניין ה', אשר לו צריך הוא להקריב את מיטב הונו כאות הערצה, עלינו עוד להוסיף, כי ההוספות לעולה שנצטוו, המנחה על נסכיה, אף הן מתכוונות לאותו רעיון. בהעלות המקריב את העולה "כאשה ריח ניחוח" ובהביעו בזה את השאיפה להתמסר לעבודת ה', הוסיף עוד מנחה ונסכים לעדות, כי את כל הטוב שנתן לו ה', שהיה בעיקר דגן תירוש ויצהר (במדבר יח, יב) מקדיש הוא לה', באשר רוצה הוא לעבוד בהם את ה'. ערך יותר נעלה נודע למנחה כשהיא הוקרבה כקרבן מיוחד בידי העני במקום העולה. הוא הקריב בזה לא רק את קניינו אלא אף את עצמו כקרבן: "מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו" ... אמנם חסר במנחת העני היין, גם השמן בא בצמצום (רק  לוג אחד, ואילו מנחת נסכים שלושה לוגין) אך לעומת זאת הוא מביא לבונה, סימן שהוא שבע רצון בהנהגתו והשגחתו של ה' ושמח בחלקו.

רעיון אחרון זה קיבל כאמור מהירש המפרט כאן את הסמליות שבקמח - מזונו העיקרי של האדם, של השמן הנוסף לקמח המשמש להעשיר מזונו של האדם ("שמנה לחמו" בראשית מט, כ; "שמן חלקו" חבקוק א, טז) ושל הלבונה המוסיפה את ריח הניחוח, את ההנאה הנפשית "אשר בוודאי אינה תוצאה אוטומטית ממזון ומנוחיות, אלא הינה ברכה נוספת".

לא כל המנחות - היינו קרבנות שאינן של בעלי חיים, נמנו בפרקנו זה ור' נפתלי הירץ ויזל בביאור לויקרא (פירוש מפורט ומדויק ביותר) מסביר לנו סידור זה:

... והסתכל עוד בחכמת הכתוב, שזכר בפרשה זאת לבד המנחות הדומות זו לזו במתן שמן ולבונה וקמיצה ושיריים, והן חמש מיני מנחות האמורות כאן שבכללן מנחת העומר, וכל האחרות אינן שווים להם, כי מנחת חוטא עני ומנחת קנאות אין בהם שמן ולבונה, ולחם הפנים ושתי הלחם אין מהם קומץ למזבח, ומנחת חביתין ומנחת חינוך אין בהם שיריים, שכולן למזבח.

לשאלה ג: הקושי אשר בו נתקלו המפרשים כולם הוא במילת "אם", שהיא בדרך כלל מילת התנאי והאפשרות, ואיך תתכן לפני מצווה מפורשת. ועיין בשמות סוף פרשת יתרו ד"ה ואם מזבח אבנים, שאמנם מונה ר' ישמעאל "אם" שלנו בין השלושה שהם אינם תלויים. אך עדיין יקשה, למה בחרה התורה במילה שהיא תנאי. (ועיין לשאלה זו גם גיליון משפטים תש"ח).

הראב"ע אשר עקרונית טוען תמיד שבענייני הלכהאינו זז מפירושי חז"ל (וכן הוא נוהג ברוב המקומות ומתנגד למי שמפרש נגד ההלכה, ולפעמים אף מתנגד בחריפות ועיין שמות יג, ט ד"ה והיה לך לאות על ידך; וכן שמות כג, ב ד"ה לא תהיה אחרי רבים; ובפירושו הקצר לשמות כב, ב ד"ה ונמכר; ובויקרא כד, יט ד"ה יעשה לו; וביתר חריפות בשמות כא, כד ד"ה עין; ועיין שמות כג, יט ד"ה ראשית) מפרש במקומנו נגד ההלכה *). וכבר מצינו כמוהו בשמות יב, טו. (ועיין בגיליוננו לפרשת החודש ויקרא תשכ"ד וביחוד בעלון ההדרכה, ששם מובא ויכוח בין חכמים בשאלה, אם ידע הראב"ע תורה שבעל-פה, אם במודע או בטעות פירש אלא כפי ההלכה.)

ואולם המלבי"ם בפירושו לויקרא לה, יד מוכיח על פי כללי הלשון שאין פירושו של הראב"ע כאן כפשוטו של מקרא. ועיין דבריו שהובאו בגיליון ויקרא תשי"ב.

          נחמה ליבוביץ

*) ראב"ע יסוד מורא  השער הששי: יש מצוות מבוארות ויש מצוות שלא ידענו פירושם באמת רק מפי הקדושים המעתיקים שקבלו בן מאביו ותלמיד מרבו ולולא הקבלה יוכל אדם לפרש אותם פירוש אחר. ויש מצוות קבלנום מהם ואין זכר להם בתורה, וכלל אומר לך לולא אנשי כנסת הגדולה ואנשי המשנה והתלמוד כבר אבדה תורת אלוקינו ונשכח זכרה ח"ו, כי אלה העמידו כל דבר על בוריו ובארו לנו המצוות באר היטב וכל המשפטים כאשר קבלום. ויש שימציאו עדות ברורה מן התורה ויש דרך דרש ויש דרך אסמכתא בעלמא, ומי שיש לו לב יוכל להכיר, מתי אומרים דרש ומתי אומרים פשט, כי אין כל דבריהם על דרך אחד, והשם שנתן להם חכמה הוא יתן משכורתם שלמה.

ומדבריו אלה גם משתמע שלא תמיד יפרש את הכתובים בהתאם לדברי חז"ל, כי בפירושו אינו מתכוון לבאר המצווה אלא לבאר את הכתוב לפשוטו.

כבר נגענו בשאלה זו של יחס פרשנינו בפירושיהם לפשוטו של מקרא גם נגד ההלכה בגיליון משפטים השנה וביחוד בעלון ההדרכה. ועיין שם בהערה ד.

הערה ד משם:

****) ונוכל להוסיף על כך גם פירוש רש"י לפסוק כ בפרשתנו, שעליו אומר הרמב"ן שלא פירש בהתאם להלכה, ובכמה מקומות ברבנו יוסף בכור שור - מבעלי התוספות, אשר בוודאי לא יחשדו בו, שלא ידע תורה שבע"פ.