ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  -  ש נ ת   ה ע ש ר י ם   ו ש ל ש

    פרק   ד 

א. במדבר פרק ד פסוק א: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

 פסוק ב: נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי למשפחתם לבית אבתם:

אברבנאל: עמ' יג: … ולפי שהיה קהת נושא כלי הקודש וקודש הקדשים אמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי ר"ל שינשאם ויכבדם כי נהם כהנים ומהם לויים והם נושאים כלי הקודש ולכן יפרסם שהם מעולים וחשובים מכל שאר בני לוי וזהו אמרו מתוך בני לוי שינטלם וינשאם בכבוד יותר מכולם. אבל אחר זה בסדר נשא זכר הכתוב מספרם מבן שלושים שנה ועד בן חמישים שנה. ובעבור המספר ההוא אמר נשא את ראש.

X מה היאהתמיהה בפסוקים שרצה ליישב  ?

ב. שאלות בראב"ע:

1. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ב: נשא את ראש בני קהת: בתחילה בעבור משה ואהרן. מה קשה לו ?

 2. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ג: מבן שלשים שנה: קרוב מארבעה שבועות בן חמשים שבעה שבועות, כי אז יחסר כח הגוף.

א. מה פירוש המילה "שבועות" כאן ?

X  ב. כיצד מתיישבת על ידי דבריו אלה הסתירה בין פסוקנו לבין ח, כד ? (ועיין רש"י שם !)

3. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ג : מלאכה באהל מועד: מלאכת המשא.

X X למה לו לומר זאת, הלא הדבר נאמר בפירוש בפסוק טו ? מה תמיהה יישב על ידי כך ?

4. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ו: ונתנו עליו: על המסך ויש אומרים כי ישוב עליו אל מלת את שהוא את פרכת וכמוהו ותצפנו.

א.      למה לא הסתפק בפירושו הראשון, מה ראה צורך להוסיף עוד את פירושו השני ?

x ב. מהי ראייתו מיהושע ב, ו. במה דומה הפסוק ההוא לפסוקנו ?

5. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ו: מלמעלה: יש אומרים: על כסוי עור תחש. והנכון בעיני, שפירושו: וכבר פרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך. ואם לדרך כבוד, יתכן גם הראשון. ועור תחש מפני הגשם והאבק.

x א. מה קשה לו ?

ב. מה ההבדל בין שני פירושיו ? (בין ה"יש אומרים" ובין "הנכון בעיני".)

ג. למה לא נראה לו הפירוש הראשון ?

ד. השווה לפירושו גם את דבריו בבראשית כד, יד ד"ה אותה הוכחת. שמות יט, ג ד"ה ויקרא אליו ה'. מה המשותף בדרך פירושו למקומנו ולשני המקומות ההם ?

6. אבן עזרא: במדבר פרק ד פסוק ו: ושמו בדיו: הנה יסירום עד שיכסו הארון. ויש אומרים: שמו בדיו על כתפות הנושאים.

x א. מה קשה לו ?

ב. מה ההבדל בין שני פירושיו ?

7. אבן עזרא: במדבר פרק ד פסוק יג: ודשנו: הסרת הדשן מעל המזבח.

x א. מה קשה לו ? (השווה תהלים כג,ה !)

8. אבן עזרא: במדבר פרק ד פסוק טו: משא בני קהת באהל מועד: כי האהל והמשכן הם לא ישאוהו.

x x א. מה קשה לו ?

x ב. מה ההבדל בין "האהל" לבין "המשכן" ?

x ג. אל מי מוסבת מילת "הם" ?

9. אבן עזרא: במדבר פרק ד פסוק יט: וחיו: יוסיפו חיים. ולא ימותו: בכרת והטעם כי אם ישמרו יקבלו שכר ואם לא יענשו כי יתכן שלא יענשו על כן ולא ימותו.

א. מה קשה לו בפסוקנו ?

x x  ב. השווה דבריו לפירושו בשמות כא, יא ד"ה ואם :… ואמר הגאון, מה טעם לומר "אין כסף" אחר שאמר "חינם" ? והוא השיב: כי אם חלתה בביתו והוציא עליה ברפואות, לא תפרע לו כלום. ולפי דעתי אין צורך, כי הוא תוספת ביאור כדרך: "כי מת אתה ולא חיה". (מלכים-ב כ, א).

מה ההבדל העקרוני בין פירושו למקומנו ובין פירושו שם במלכים ?מהי סיבת השוני הזה ?

ג. במדבר פרק ד פסוק יח: אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים:

ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף: ואמר אל תכריתו, כי אם לא יהיו שומרים את הקודשים מנגוע בם ואף מראות בהם – יהיו הקהתי נכרתים, וכאילו אהרן ובניו יכריתום. ובזה ייוחס הפועל לפעול בכוונה שנית ובמה שבמקרה, 

וכבר קדם ה במקומות רבים.

1.

x x2. הסבר את המילים המסומנות – המודגשות ?

x x3. תן דוגמא אחת מן "המקומות הרבים" שבהם נמצאת אותה תופעה ?

ד. מתוך דברי האגדה: במדבר פרק ד פסוק יח: אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים:

יט: וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו:

כ: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו:

דרש רבה במדבר פרשה ה: ... שאמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא ...(מרוב קדושתו של ארון היו ניזוקין) והיו כל אחד  ואחד רצין (=מן הארון) זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את  המזבחות ובורחים מן הארון, מפני שהיה מזיקן והיה הארון כאילו מתבזה, והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם ... .

אמר לו  הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת, כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהיו מניחין הארון ובורחין. אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, אלא יבוא אהרן ובניו ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא... .

מדרש רבה במדבר פרשה ה: ... רבי שמואל בר נחמן אמר: חס ושלום, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ומנורה. אלא אע"פ שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי ?

אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען הארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: "אני טוען כאן", וזה מריב ואומר: "אני טוען כאן" ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש (בשאר כלים) ...

אמר אלקים למשה: עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם, אל  תכריתו וגו' אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה, עשה להם משה תקנה אלא שהיו מריבין זה כנגד זה.  זה אומר: "אני טוען בארון", וזה אומר: "לאו, אלא אני טוען"; ולא היה אחד יודע מהו קבוע לו, מהו משאו. אמר  הקב"ה: יהיו אהרן ובניו נכנסין ונותנים לכל אחד ואחד טיעונו, שנאמר: "ואהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו":

1.       האם מסכים המדרש בפירושו ל"אל תכריתו" עם הפירוש שניתן לו לעיל בשאלה ג ?

xx2. שתי סכנות שונות רואים החכמים הנ"ל האורבות לבני קהת, אם לא יהא הסדר קבוע לעבודתם. אלו הן הסכנות? במה עלולים הם להיכשל ?   מה מסומל בהן ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג י ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ " ג 

במדבר [ תשכ"ד ]                                פרק   ד 

הפרשה כולה פרט לפסוקיה האחרונים עוסקת בעניינים של סדרי מחנה, במפקדים, בדגלים, בחלוקת העבודה, במספרים. מה שקוראים תלמידים "פרשה בלתי מעניינת". ולכאורה אין בה "רעיונות". ואולם הפסוקים האחרונים מפתיעים, יש בהם משהו מן הסוד, מן האי-רציונלי, מהו החטא הגדול אשר ממנו מוזהרים כאן, מפני מה יש לחשוש ?

(גם מבחינה לשונית פסוקים אלה קשים, ובצדם זה של הפסוקים עסקנו בגיליון במדבר תשי"ט, עיין שם.)

בשאלתנו האחרונה שבגליוננו השנה הבאנו את דעת שני החכמים הרואים את החטא כפגיעה לא רק בסדרי העבודה כי אם גם כפגיעה בעמדה הנפשית הנכונה כלפי עצם העבודה וחשיבותה. שתיים הן  הגישות אשר אותן מבקרים החכמים.

ר' אליעזר בן פדת רואה בהם את הפגם, את הסכנה שיש לקדמה על ידי תקנה זו, בכך שעלולים בני קהת, לברוח מן הארון, ולבחור להם תפקיד קל, "פשוט", פחות מחייב, תפקיד הדורש מן האדם פחות זהירות ומסירות, מפני שקדושתו קטנה יותר, כלומר הסכנה היא: הרצון להשתמט מן האחריות ומכובד האחריות, זה ירוץ לשולחן וזה למנורה – והארון ישאר בלי נושאים ומתבזה.

ואילו ר' שמואל בר' נחמן רואה את הסכנה בגישה מנוגדת לראשונה – ואף היא פסולה. "היו מניחים את הארון ואת השולחן ואת המזבחות וכולם רצים אל הארון, ליטול שכר" – מהו זה ? לדעתו אין לחשוש שמא יברחו מן הארון,  "חס ושלום – לא היו בני קהת מניחין את הארון" , ותפקיד גדול וקדוש ונורא זה לא יפחידם.

ומפני מה יש לחשוש ? שמא יברחו מן התפקיד הקטן, האפור, אשר אין בו הוד קדושה, ואינו הראשון במעלה וכבוד, החשש הוא שיהיו בזים לקטנות, ומי יעשה את הקטנות, אם ישא כל אחד ואחד עיניו רק לתפקיד הגדול והרם ?  ומי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות ?!

לפיכך קבעה התורה: "איש איש על עבודתו ואל משאו". ימלא כל אחד את תפקידו המיועד לו, באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו. האחריות ל"איש איש על עבודתו ואל משאו" מוטלת על אהרון ובניו לפיכך "אל תכריתו".

לדברי אבן כספי בשאלה ג נביא בזה את דבריו לשמות יד, ו ד"ה ויאסור את רכבו:

כל המפרשים העמיקו בזה לומר "בציווי". וכן (מלכים-א ו, יד): "ויבן שלמה את הבית" וזה אם שיהיה אמת או לא אמת, רצוני, שלא יצווה האדון או זולתו על זה, הנה יצדק לומר כל תואר

על הפועֵל הרחוק כמו על הקרוב, כי פרעה הוא האוסר הנכבד בשווה עם העבד, וכן שלמה הוא הבונה כמו האומן עצמו – השכיר, אין הבדל, ואין העברה או השאלה בזה כלל, וזה באיזה צד שיהיה סיבה פועלת, אם בציווי אם בזולת זה.

ת  ש  ו ב  ו  ת         ל  ג  ל  י  ו  נ  ו  ת      ל  ע  י  ו  ן       ב  פ  ר  ש  ת    ה  ש  ב  ו  ע 

ע  ר  ו  כ  ו  ת     ב  י  ד  י     י  צ  ח  ק       ר  י  י  נ  ר    

במדבר  [ תשכ"ד ]                                פרק   ד 

1.       כי היה לו להזכיר תחילה את בני גרשון שהיה הבכור. והשיב בעבור כבוד משה שהיו גם כן מקהת.

ועוד: אם הי"ת צווה למשה נשא את ראש בני קהת למה לא מנה ולא זכר אותם הכתוב כאן, כמה מהם מבן שלושים שנה ועד בן חמשים כאשר ציווה אותו, ולבד זכר הכתוב העבודה אשר יעבדו בנסוע המשכן ובתחנותו = בחנייתו ולא זכר מספרם. ותשובתו היא ש"נשא" אינו דווקא ספירה אלא לרומם ולתת כבוד.

2.       א. כל שבוע הוא שבע שנים. וארבעה שבועות הוא 28 שנה , ועוגל ל- 30 , חמישים הוא שבעה שבועות=49 ועוגל ל- 50 .

          ב. כאן ציווה ה' למנותם מבן שלושים שנה לעבוד ולמשא לשאת את המשכן, וכמו שנאמר במסכת אבות "בן שלושים לכח". ושם ציווה על עבודת משמרת המשכן שתהיה חמש שנים לפני כן שכשאינו ראוי למשא יהיה ראוי לשמירת המשכן ולעבודה בו. וראה בראב"ע בפרק ח פסוק כד.

3.       שלא נפרש לעשות מלאכה בתוך אהל מועד פנימה, אלא מלאכה הקשורה לאהל מועד.

א. בפירוש הראשון "עליו" מתייחס ל"המסך" הסומך של הפרוכת - המתאר את הפרוכת, והיה צריך להתייחס לעצם – לפרוכת (שהיא נקיבה ואז היה לו לכתוב עליה) ולא לתוארו. על כן בא הפירוש השני. והפירוש השני אינו מניח את  דעתו כי עור התחש הושם על הפרוכת אשר תחתיה נמצא הארון אך לא על הארון ישירות ועל כן לא נחה דעתו גם בפירוש השני.

ב. כיוון שעליו לפי פירושו מתייחס ל- "את פרוכת המסך ול- את ארון העדות" היה לו לומר עליהם לכן מביא ראיה מיהושע שרחב הצפינה את שני המרגלים וכתוב "ותצפינו" ולא ותצפינם בלשון רבים, והכוונה שם, שהצפינה כל אחד ואחד וכן יפרש כאן.

4.                     א. בכל הכלים היה הכיסוי עור תחש עליון, ראה פסוק ח, פסוק י, פסוק יא … תמה

הראב"ע האם כאן כיסוי עור תחש הוא העליון ובגד התכלת העשוי מצמר - מתחתיו; או שכדי לציין ולסמן שכאן הארון ולכבודו, פרש את התכלת מלמעלה, שיהיה ניכר בכיסוי תכלת ונמצא תכלת שמים ותכלת על הארון מלמעלה זה לעומת זה.

ב. האם וי"ו של "ופרשו" בא לציין עבר מוקדם (PAST-PERFECT  ראה להלן תשובה ד) או וי"ו ההיפוך מעבר לעתיד.

                        ג. אם כפירוש הראשון, שבגד התכלת נמצא מתחת לעור תחש, מה כבוד יש בכיסוי זה, שאינו נראה. (שהרי הוא מוסתר מתחת לעור תחש.)

                        ד. המשותף לדרך פירושו, שאותם פסוקים בהם מוצא הראב"ע קושי של מוקדם ומאוחר הוא פותר את הבעיה על נקלה שהוי"ו שלפני הפועל היא במשמעות של עבר מוקדם (PAST-PERFECT ). (כבר עמדנו בתשובותינו על תופעה זו של עבר מוקדם, שבמקרים מסוימים מקובלת על רש"י וראה גיליון תולדות תשט"ז) ושם הוסבר: לשאלה א – 3.

א/ 3. מפני שלא נאמר: ויתן יעקב לעשו, אלא: "ויעקב נתן ..." (לכן הנתינה של נזיד העדשים היתה לפני מכירת הבכורה) מבחינה דקדוקית הצורה "ופלוני עשה" במקום "ויעש פלוני" פרושה בהרבה מקרים עבר מוקדם (plusquamperfect). לכן נפרש את סדר המאורעות שבכתוב: "וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב" אחרי שקיבל לחם ונזיד עדשים, למרות שרק אחרי זה כתוב "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים", הנתינה היתה לפני "וישבע לו וימכור". הצורה הדקדוקית של "ויעקב נתן" מוכיחה זאת. והשווה: בראשית כא, א: וה' פקד את שרה"; בראשית לא, לד: "ורחל לקחה"; בראשית ד, א: "והאדם ידע  את חוה אשתו" עיין שם ברש"י.

הצורה התחבירית "ופלוני עשה" בתחילת המשפט - במקום: "ויעש פלוני" פירושה בהרבה מקרים עבר מוקדם, (plusquamperfect). כמו: בראשית לא, לד: "ורחל לקחה": עוד לפני שלבן יצא מאהל לאה ונכנס לאהל רחל. או, "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א) שפקדה קודם שריפא את אבימלך. (ראה רש"י שם). וכן בבראשית ד, א "והאדם ידע את חוה אשתו" קודם שחטא ונטרד מגן עדן, עיין רש"י שם. אף כאן "ויעקב נתן" עוד קודם שמכר לו עשו את הבכורה.

6.                            א. הרי נאמר (שמות כה, טו) "לא יסורו", שבדי הארון היו תמיד בטבעות הארון ולא הוצאו משם ומכאן נראה שהוציאו את הבדים ? ראב"ע בפירושו הקצר שם מפרש לא יסור – רק כבלע הקדש. רש"י: לא סרו ממנו לעולם

   ב. ההבדל הוא אם יש כאן משפט קצר או לא. לפירוש הראשון – לא, לשני – כן ויהיה "ושמו בדיו" היכן ? על כתפות הנושאים.

7.                            א. הפועל ל"דשן" משמעו גם כן כנאמר בתהלים כג, ה: "דשנת בשמן ראשי" אך אין אפשרות לפרש את פסוקנו במשמעות זו. על כן מסביר ראב"ע שמשעות לדשן כאן – הסרת האפר כמו לשרש, (להעמיק שורש או להוציא שורש). עיין רש"י שמות כז, ג ד"ה לדשנו. ויפה ביטויו של רש"י שם: "מילה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה". ועוד נאמר על תופעה זו - כי הוראת פיעל לפעמים היפך הפעולה.

8.                  א. בי"ת של "באהל" ניתן להתפרש: בתוך האהל או באהל עצמו כמו במשא בני גרשון פרק ד  פסוק כח ! (והרי את האהל עצמו נשאו בני גרשון ! ) על כן פירש את אשר פירש.

                   ב. אהל – יריעות המשכן, מכסהו, ומסך פתח אהל מועד, וקלעי החצר ומסך פתח שער החצר מיתריהם וכל כלי עבודתם שזו עבודת בני גרשון (כח). ועבודת בני מררי שנשאו את קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו ועמודי החצר ואדניהם ויתדותם ומיתריהם (לג).

                    ג. בני גרשון ובני מררי הדואגים לנשיאת האהל והמשכן והם נישאים על העגלות ולא ישאו אותו בכתף.

9.               א. קשה לו כפל הלשון וחיו – ולא ימותו, היינו הך. ב. מה הפירוש "וחיו" האם לפני כן מתו, שצריכים לקום לתחיה ?

ב. מכיון שצריך לפרש וחיו שיאריכו חיים, אם כן "ולא ימותו" אינו המקבילה, כי המקבילה תהיה – לא תאריכו ימים. במלכים המקבילה של תמות היא לא תחיה ויכולה להתפרש כחיזוק.

                  ג.      1. וכי משה ואהרון עומדים להכרית את שבט הקהתי ?!

         2. פעולת ההכרתה תיוחס לגורם הפעולה, אפילו אם בוצעה בעקיפין ובאקראי.

כגון: "אני יוסף אשר מכרתם אותי … לפי הפירוש, שלא האחים מכרו את יוסף אלא המדיינים הוציאוהו מן הבור בלי ידיעת האחים. יוחסה המכירה לאחים בהיותם הגורמים בעקיפין ולא המוכרים בפועל.

        3. בראשית מו, כז: ויאסור יוסף מרכבתו, לפי דעת הראב"ע (בניגוד לרש"י) שמות יד, ו      : ויאסור רכבו  , לפי דעת ראב"ע.

     או שמואל-ב יב         : את אוריה הרגת בחרב.

ד.                1. בשניהם "אל תכריתו" אל תהיו הגורמים בעקיפין – על ידי  אי עשייה מצדכם, על ידי חוסר ארגון מצדכם, שהם יכרתו.

2. בשני המקרים שיקולו של האדם הוא: מה יותר טוב בשבילי. בדברי ר' אלעזר בן פדת הוא מחליט שכדאי לו יותר להסתלק מנשיאת הארון כדי לא להסתבך בסכנה. בדברי ר' שמואל בר נחמן הוא מחליט  שכדאי לו יותר לשאת את הארון ולא את כלים  אחרים כדי להגדיל את שכרו, הוא בז לקטנות, יעשו זאת אחרים. יש הרודפים אחר התפקיד, גם אם אינם מתאמים לו; יש הבורחים מן התפקיד גם אם הם מתאימים לו.

עיין בעלון ההדרכה הסבר לשאלה זו; ובעיונים (בעברית) בספר במדבר עמ' 31 ואילך שם  פותחו עוד רעיונות בהרחבה. [באנגלית עמ' 25 ואילך, עיינו שם.] 

נ.ב. פירוש לדברי אבן כספי המובאים בעלון ההדרכה:

המפרשים פירשו את הפסוק "ויאסור את רכבו", שלא פרעה אסר אלא ציווה לאסור. כמו כן מפרשים "ויבן שלמה את הבית" שגם זה היה בציווי.

ובין שכך היה (בציווי) או שלא כך היה (אלא שאסר הוא עצמו) דהיינו, שלא ציווה פרעה או שלמה, בכל מקרה יצדק לתאר באותו פועל את העושה הישיר או הבלתי ישיר (הגורם – המצווה), כי ניתן לכנות את פרעה או שלמה כמו השכיר הבונה. ואין זה שימוש בפועל על צד ההשאלה אך ללא הצדקה, בין שיעשה ע"י עצמו או בציווי.

  נחמה ליבוביץ

ג  ל  י  ו  נ  ו ת      ל  ע  י  ו  ן      ב  פ  ר  ש ת     ה  ש  ב  ו  ע

ע ר ו כ י ם    ב י ד י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  -  ש נ ת   ה ע ש ר י ם   ו ש ל ש

במדבר  [ תשכ"ד ]                                פרק   ד 

א. במדבר פרק ד פסוק א: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר:

 פסוק ב: נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי למשפחתם לבית אבתם:

אברבנאל:עמ' יג: … ולפי שהיה קהת נושא כלי הקודש וקודש הקדשים אמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי ר"ל שינשאם ויכבדם כי נהם כהנים ומהם לויים והם נושאים כלי הקודש ולכן יפרסם שהם מעולים וחשובים מכל שאר בני לוי וזהו אמרו מתוך בני לוי שינטלם וינשאם בכבוד יותר מכולם. אבל אחר זה בסדר נשא זכר הכתוב מספרם מבן שלושים שנה ועד בן חמישים שנה. ובעבור המספר ההוא אמר נשא את ראש.

X מה היאהתמיהה בפסוקים שרצה ליישב  ?

ב. שאלות בראב"ע:

1. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ב: נשא את ראש בני קהת: בתחילה בעבור משה ואהרן. מה קשה לו ?

      2. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ג: מבן שלשים שנה: קרוב מארבעה שבועות בן חמשים שבעה שבועות, כי אז יחסר כח הגוף.

א. מה פירוש המילה "שבועות" כאן 

X  ב. כיצד מתיישבת על ידי דבריו אלה הסתירה בין פסוקנו לבין ח, כד ? (ועיין רש"י שם !)

3. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ג : מלאכה באהל מועד: מלאכת המשא.

X X למה לו לומר זאת, הלא הדבר נאמר בפירוש בפסוק טו ? מה תמיהה יישב על ידי כך ?

4. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ו: ונתנו עליו: על המסך ויש אומרים כי ישוב עליו אל מלת את שהוא את פרכת וכמוהו ותצפנו.

א.      למה לא הסתפק בפירושו הראשון, מה ראה צורך להוסיף עוד את פירושו השני ?

x ב. מהי ראייתו מיהושע ב, ו. במה דומה הפסוק ההוא לפסוקנו ?

         5. אבן עזרא במדבר פרק ד פסוק ו: מלמעלה: יש אומרים: על כסוי עור תחש. והנכון בעיני, שפירושו: וכבר פרשו בגד כליל תכלת מלמעלה לפרכת המסך. ואם לדרך כבוד, יתכן גם הראשון. ועור תחש מפני הגשם והאבק.

x א. מה קשה לו ?

                                          ב. מה ההבדל בין שני פירושיו ? (בין ה"יש אומרים" ובין "הנכון בעיני".)

ג. למה לא נראה לו הפירוש הראשון ?

ד. השווה לפירושו גם את דבריו בבראשית כד, יד ד"ה אותה הוכחת. שמות יט, ג ד"ה ויקרא אליו ה'. מה המשותף בדרך פירושו למקומנו ולשני המקומות ההם ?

6. אבן עזרא: במדבר פרק ד פסוק ו: ושמו בדיו: הנה יסירום עד שיכסו הארון. ויש אומרים: שמו בדיו על כתפות הנושאים.

x א. מה קשה לו ?

ב.      מה ההבדל בין שני פירושיו ?

7. אבן עזרא: במדבר פרק ד פסוק יג: ודשנו: הסרת הדשן מעל המזבח.

x א. מה קשה לו ? (השווה תהלים כג,ה !)

8. אבן עזרא:  במדבר פרק ד פסוק טו: משא בני קהת באהל מועד: כי האהל והמשכן הם לא ישאוהו.

x x א. מה קשה לו ?

x ב. מה ההבדל בין "האהל" לבין "המשכן" 

x ג. אל מי מוסבת מילת "הם" ?

9. אבן עזרא: במדבר פרק ד פסוק יט: וחיו: יוסיפו חיים. ולא ימותו: בכרת והטעם כי אם ישמרו יקבלו שכר ואם לא יענשו כי יתכן שלא יענשו על כן ולא ימותו.

א. מה קשה לו בפסוקנו 

x x    ב. השווה דבריו לפירושו בשמות כא, יא ד"ה ואם :… ואמר הגאון, מה טעם לומר "אין כסף" אחר שאמר "חינם" ? והוא השיב: כי אם חלתה בביתו והוציא עליה ברפואות, לא תפרע לו כלום.

ולפי דעתי אין צורך, כי הוא תוספת ביאור כדרך: "כי מת אתה ולא חיה". (מלכים-ב כ, א). מה ההבדל העקרוני בין פירושו למקומנו ובין פירושו שם במלכים ?

מהי סיבת השוני הזה ?

                                                ג. במדבר פרק ד פסוק יח: אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים:

ר' יוסף אבן כספי, משנה כסף: ואמר אל תכריתו, כי אם לא יהיו שומרים את הקודשים מנגוע בם ואף מראות בהם – יהיו הקהתי נכרתים, וכאילו אהרן ובניו יכריתום. ובזה ייוחס הפועל לפעול בכוונה שנית ובמה שבמקרה, וכבר קדם ה במקומות רבים.

                          1.

x x2. הסבר את המילים המסומנות – המודגשות ?

x x3. תן דוגמא אחת מן "המקומות הרבים" שבהם נמצאת אותה תופעה ?

ד. מתוך דברי האגדה:

 במדבר פרק ד פסוק יח: אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים:

   יט: וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגשתם את קדש הקדשים אהרן ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על עבדתו ואל משאו:

כ: ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו:

מדרש רבה במדבר פרשה ה: ... שאמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא ...(מרוב קדושתו של ארון היו ניזוקין) והיו כל אחד  ואחד רצין (=מן הארון) זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את  המזבחות ובורחים מן הארון, מפני שהיה מזיקן והיה הארון כאילו מתבזה, והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם ... .

אמר לו  הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת, כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהיו מניחין הארון ובורחין. אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, אלא יבוא אהרן ובניו ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא... .

מדרש רבה במדבר פרשה ה: ... רבי שמואל בר נחמןאמר: חס ושלום, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ומנורה. אלא אע"פ שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון. ואם כן למה היה מזהיר עליהם: אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי ?

אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען הארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: "אני טוען כאן", וזה מריב ואומר: "אני טוען כאן" ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש (בשאר כלים) ...

אמר אלקים למשה: עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם, אל  תכריתו וגו' אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה, עשה להם משה תקנה אלא שהיו מריבין זה כנגד זה.  זה אומר: "אני טוען בארון", וזה אומר: "לאו, אלא אני טוען"; ולא היה אחד יודע מהו קבוע לו, מהו משאו. אמר  הקב"ה: יהיו אהרן ובניו נכנסין ונותנים לכל אחד ואחד טיעונו, שנאמר: "ואהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו":

1.       האם מסכים המדרש בפירושו ל"אל תכריתו" עם הפירוש שניתן לו לעיל בשאלה ג ?

xx2. שתי סכנות שונות רואים החכמים הנ"ל האורבות לבני קהת, אם לא יהא הסדר קבוע לעבודתם. אלו הן הסכנות? במה עלולים הם להיכשל ?   מה מסומל בהן ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx  קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג י ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש כ " ג 

במדבר [ תשכ"ד ]                                פרק   ד

הפרשה כולה פרט לפסוקיה האחרונים עוסקת בעניינים של סדרי מחנה, במפקדים, בדגלים, בחלוקת העבודה, במספרים. מה שקוראים תלמידים "פרשה בלתי מעניינת". ולכאורה אין בה "רעיונות". ואולם הפסוקים האחרונים מפתיעים, יש בהם משהו מן הסוד, מן האי-רציונלי, מהו החטא הגדול אשר ממנו מוזהרים כאן, מפני מה יש לחשוש ?

(גם מבחינה לשונית פסוקים אלה קשים, ובצדם זה של הפסוקים עסקנו בגיליון במדבר תשי"ט, עיין שם.)

בשאלתנו האחרונה שבגליוננו השנה הבאנו את דעת שני החכמים הרואים את החטא כפגיעה לא רק בסדרי העבודה כי אם גם כפגיעה בעמדה הנפשית הנכונה כלפי עצם העבודה וחשיבותה. שתיים הן  הגישות אשר אותן מבקרים החכמים.

ר' אליעזר בן פדת רואה בהם את הפגם, את הסכנה שיש לקדמה על ידי תקנה זו, בכך שעלולים בני קהת, לברוח מן הארון, ולבחור להם תפקיד קל, "פשוט", פחות מחייב, תפקיד הדורש מן האדם פחות זהירות ומסירות, מפני שקדושתו קטנה יותר, כלומר הסכנה היא: הרצון להשתמט מן האחריות ומכובד האחריות, זה ירוץ לשולחן וזה למנורה – והארון ישאר בלי נושאים ומתבזה.

ואילו ר' שמואל בר' נחמן רואה את הסכנה בגישה מנוגדת לראשונה – ואף היא פסולה. "היו מניחים את הארון ואת השולחן ואת המזבחות וכולם רצים אל הארון, ליטול שכר" – מהו זה ? לדעתו אין לחשוש שמא יברחו מן הארון,  "חס ושלום – לא היו בני קהת מניחין את הארון" , ותפקיד גדול וקדוש ונורא זה לא יפחידם.

ומפני מה יש לחשוש ? שמא יברחו מן התפקיד הקטן, האפור, אשר אין בו הוד קדושה, ואינו הראשון במעלה וכבוד, החשש הוא שיהיו בזים לקטנות, ומי יעשה את הקטנות, אם ישא כל אחד ואחד עיניו רק לתפקיד הגדול והרם ?  ומי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות ?!

לפיכך קבעה התורה: "איש איש על עבודתו ואל משאו". ימלא כל אחד את תפקידו המיועד לו, באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו.האחריות ל"איש איש על עבודתו ואל משאו" מוטלת על אהרון ובניו לפיכך "אל תכריתו".

לדברי אבן כספי בשאלה ג נביא בזה את דבריו לשמות יד, ו ד"ה ויאסור את רכבו:

כל המפרשים העמיקו בזה לומר "בציווי". וכן (מלכים-א ו, יד): "ויבן שלמה את הבית" וזה אם שיהיה אמת או לא אמת, רצוני, שלא יצווה האדון או זולתו על זה, הנה יצדק לומר כל תואר על הפועֵל הרחוק כמו על הקרוב, כי פרעה הוא האוסר הנכבד בשווה עם העבד, וכן שלמה הוא הבונה כמו האומן עצמו – השכיר, אין הבדל, ואין העברה או השאלה בזה כלל, וזה באיזה צד שיהיה סיבה פועלת, אם בציווי אם בזולת זה.

   נחמה ליבוביץ

ת  ש  ו ב  ו  ת         ל  ג  ל  י  ו  נ  ו  ת      ל  ע  י  ו  ן       ב  פ  ר  ש  ת    ה  ש  ב  ו  ע 

ע  ר  ו  כ  ו  ת     ב  י  ד  י     י  צ  ח  ק       ר  י  י  נ  ר    

במדבר  [ תשכ"ד ]                                פרק   ד 

1.       כי היה לו להזכיר תחילה את בני גרשון שהיה הבכור. והשיב בעבור כבוד משה שהיו גם כן מקהת.

ועוד: אם הי"ת צווה למשה נשא את ראש בני קהת למה לא מנה ולא זכר אותם הכתוב כאן, כמה מהם מבן שלושים שנה ועד בן חמשים כאשר ציווה אותו, ולבד זכר הכתוב העבודה אשר יעבדו בנסוע המשכן ובתחנותו = בחנייתו ולא זכר מספרם. ותשובתו היא ש"נשא" אינו דווקא ספירה אלא לרומם ולתת כבוד.

2.       א. כל שבוע הוא שבע שנים. וארבעה שבועות הוא 28 שנה , ועוגל ל- 30 , חמישים הוא שבעה שבועות=49 ועוגל ל- 50 .

 ב. כאן ציווה ה' למנותם מבן שלושים שנה לעבוד ולמשא לשאת את המשכן, וכמו שנאמר במסכת אבות "בן שלושים לכח". ושם ציווה על עבודת משמרת המשכן שתהיה חמש שנים לפני כן שכשאינו ראוי למשא יהיה ראוי לשמירת המשכן ולעבודה בו. וראה בראב"ע בפרק ח פסוק כד.

3.       שלא נפרש לעשות מלאכה בתוך אהל מועד פנימה, אלא מלאכה הקשורה לאהל מועד.

4. א. בפירוש הראשון "עליו" מתייחס ל"המסך" הסומך של הפרוכת - המתאר את הפרוכת, והיה צריך להתייחס לעצם – לפרוכת (שהיא נקיבה ואז היה לו לכתוב עליה) ולא לתוארו. על כן בא הפירוש השני. והפירוש השני אינו מניח את  דעתו כי עור התחש הושם על הפרוכת אשר תחתיה נמצא הארון אך לא על הארון ישירות ועל כן לא נחה דעתו גם בפירוש השני.

ב. כיוון שעליו לפי פירושו מתייחס ל- "את פרוכת המסך ול- את ארון העדות" היה לו לומר עליהם לכן מביא ראיה מיהושע שרחב הצפינה את שני המרגלים וכתוב "ותצפינו" ולא ותצפינם בלשון רבים, והכוונה שם, שהצפינה כל אחד ואחד וכן יפרש כאן.

5.         א. בכל הכלים היה הכיסוי עור תחש עליון, ראה פסוק ח, פסוק י, פסוק יא … תמה

הראב"ע האם כאן כיסוי עור תחש הוא העליון ובגד התכלת העשוי מצמר - מתחתיו; או שכדי לציין ולסמן שכאן הארון ולכבודו, פרש את התכלת מלמעלה, שיהיה ניכר בכיסוי תכלת ונמצא תכלת שמים ותכלת על הארון מלמעלה זה לעומת זה.

ב. האם וי"ו של "ופרשו" בא לציין עבר מוקדם (PAST-PERFECT  ראה להלן תשובה ד) או וי"ו ההיפוך מעבר לעתיד.

ג. אם כפירוש הראשון, שבגד התכלת נמצא מתחת לעור תחש, מה כבוד יש בכיסוי זה, שאינו נראה. (שהרי הוא מוסתר מתחת לעור תחש.)

ד. המשותף לדרך פירושו, שאותם פסוקים בהם מוצא הראב"ע קושי של מוקדם ומאוחר הוא פותר את הבעיה על נקלה שהוי"ו שלפני הפועל היא במשמעות של עבר מוקדם (PAST-PERFECT ). (כבר עמדנו בתשובותינו על תופעה זו של עבר מוקדם, שבמקרים מסוימים מקובלת על רש"י וראה גיליון תולדות תשט"ז) ושם הוסבר: לשאלה א – 3.

א/ 3. מפני שלא נאמר: ויתן יעקב לעשו, אלא: "ויעקב נתן ..." (לכן הנתינה של נזיד העדשים היתה לפני מכירת הבכורה) מבחינה דקדוקית הצורה "ופלוני עשה" במקום "ויעש פלוני" פרושה בהרבה מקרים עבר מוקדם (plusquamperfect). לכן נפרש את סדר המאורעות שבכתוב: "וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב" אחרי שקיבל לחם ונזיד עדשים, למרות שרק אחרי זה כתוב "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים", הנתינה היתה לפני "וישבע לו וימכור". הצורה הדקדוקית של "ויעקב נתן" מוכיחה זאת. והשווה: בראשית כא, א: וה' פקד את שרה"; בראשית לא, לד: "ורחל לקחה"; בראשית ד, א: "והאדם ידע  את חוה אשתו" עיין שם ברש"י.

הצורה התחבירית "ופלוני עשה" בתחילת המשפט - במקום: "ויעש פלוני" פירושה בהרבה מקרים עבר מוקדם, (plusquamperfect). כמו: בראשית לא, לד: "ורחל לקחה": עוד לפני שלבן יצא מאהל לאה ונכנס לאהל רחל. או, "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א) שפקדה קודם שריפא את אבימלך. (ראה רש"י שם). וכן בבראשית ד, א "והאדם ידע את חוה אשתו" קודם שחטא ונטרד מגן עדן, עיין רש"י שם. אף כאן "ויעקב נתן" עוד קודם שמכר לו עשו את הבכורה.

6.                            א. הרי נאמר (שמות כה, טו) "לא יסורו", שבדי הארון היו תמיד בטבעות הארון ולא הוצאו משם ומכאן נראה שהוציאו את הבדים ?!

ראב"ע בפירושו הקצר שם מפרש לא יסור – רק כבלע הקדש. רש"י: לא סרו ממנו לעולם.

ב. ההבדל הוא אם יש כאן משפט קצר או לא. לפירוש הראשון – לא, לשני – כן ויהיה "ושמו בדיו" היכן ? על כתפות הנושאים.

7.                            א. הפועל ל"דשן" משמעו גם כן כנאמר בתהלים כג, ה: "דשנת בשמן ראשי" אך אין אפשרות לפרש את פסוקנו במשמעות זו. על כן מסביר ראב"ע שמשעות לדשן כאן – הסרת האפר כמו לשרש, (להעמיק שורש או להוציא שורש). עיין רש"י שמות כז, ג ד"ה לדשנו. ויפה ביטויו של רש"י שם: "מילה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה".

ועוד נאמר על תופעה זו - כי הוראת פיעל לפעמים היפך הפעולה.

8.                  א. בי"ת של "באהל" ניתן להתפרש: בתוך האהל או באהל עצמו כמו במשא בני גרשון פרק ד

 פסוק כח ! (והרי את האהל עצמו נשאו בני גרשון ! ) על כן פירש את אשר פירש.

ב. אהל – יריעות המשכן, מכסהו, ומסך פתח אהל מועד, וקלעי החצר ומסך פתח שער החצר מיתריהם וכל כלי עבודתם שזו עבודת בני גרשון (כח). ועבודת בני מררי שנשאו את קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו ועמודי החצר ואדניהם ויתדותם ומיתריהם (לג).

ג. בני גרשון ובני מררי הדואגים לנשיאת האהל והמשכן והם נישאים על העגלות ולא ישאו אותו בכתף.

9.         א. א. קשה לו כפל הלשון וחיו – ולא ימותו, היינו הך. ב. מה הפירוש "וחיו" האם לפני כן מתו, שצריכים לקום לתחיה ?!

ב. מכיון שצריך לפרש וחיו שיאריכו חיים, אם כן "ולא ימותו" אינו המקבילה, כי המקבילה תהיה- לא תאריכו ימים. במלכים המקבילה של תמות היא לא תחיה ויכולה להתפרש כחיזוק.

ג.         1. וכי משה ואהרון עומדים להכרית את שבט הקהתי ?!

            2. פעולת ההכרתה תיוחס לגורם הפעולה, אפילו אם בוצעה בעקיפין ובאקראי.

כגון: "אני יוסף אשר מכרתם אותי … לפי הפירוש, שלא האחים מכרו את יוסף אלא המדיינים הוציאוהו מן הבור בלי ידיעת האחים. יוחסה המכירה לאחים בהיותם הגורמים בעקיפין ולא המוכרים בפועל.

             3. בראשית מו, כז: ויאסור יוסף מרכבתו, לפי דעת הראב"ע (בניגוד לרש"י)

שמות יד, ו      : ויאסור רכבו  , לפי דעת ראב"ע.

או שמואל-ב יב         : את אוריה הרגת בחרב.

ד.         1. בשניהם "אל תכריתו" אל תהיו הגורמים בעקיפין – על ידי  אי עשייה מצדכם, על ידיחוסר ארגון מצדכם, שהם יכרתו.

2. בשני המקרים שיקולו של האדם הוא: מה יותר טוב בשבילי. בדברי ר' אלעזר בן פדת הוא מחליט שכדאי לו יותר להסתלק מנשיאת הארון כדי לא להסתבך בסכנה. בדברי ר' שמואל בר נחמן הוא מחליט  שכדאי לו יותר לשאת את הארון ולא את כלים  אחרים כדי להגדיל את שכרו, הוא בז לקטנות, יעשו זאת אחרים.יש הרודפים אחר התפקיד, גם אם אינם מתאמים לו; יש הבורחים מן התפקיד גם אם הם מתאימים לו.

עיין בעלון ההדרכה הסבר לשאלה זו; ובעיונים (בעברית) בספר במדבר עמ' 31 ואילך שם  פותחו עוד רעיונות בהרחבה. [באנגלית עמ' 25 ואילך, עיינו שם.]

נ.ב. פירוש לדברי אבן כספי המובאים בעלון ההדרכה:

המפרשים פירשו את הפסוק "ויאסור את רכבו", שלא פרעה אסר אלא ציווה לאסור. כמו כן מפרשים "ויבן שלמה את הבית" שגם זה היה בציווי.

ובין שכך היה (בציווי) או שלא כך היה (אלא שאסר הוא עצמו) דהיינו, שלא ציווה פרעה או שלמה, בכל מקרה יצדק לתאר באותו פועל את העושה הישיר או הבלתי ישיר (הגורם – המצווה), כי ניתן לכנות את פרעה או שלמה כמו השכיר הבונה. ואין זה שימוש בפועל על צד ההשאלה אך ללא הצדקה, בין שיעשה ע"י עצמו או בציווי.

מ