בעיוננו הקודם עקבנו אחרי בלעם בעלותו בדרגות מקוסם לנביא "שומע אמרי אל", וראינו כיצד משתקפים השינויים ברוחו ובנפשו של בלעם בהכנות השונות הנעשות לפני אשר יפתח פיו במשל. ראינהו תחילה בנוקטו אמצעים מגיים, כדי להוריד עליו את השפע האלוהי, ראינוהו כמי שרוצה, כדברי הרמב"ן לא "לקרבה אל האלוהים" כי אם "להדביק אליו את הרצון האלוהי". ורק לאחר משל ראשון ושני, אשר בהם הושם "דבר ה' בפיו" ? בעל כורחו- וכמאמר חז"ל "כחכה, המושמת בפי הדג להוליכו אל אשר אין הוא רוצה ללכת, רק לאחר זה בפעם השלישית ראינוהן מוותר על כל קסמיו ואמצעיו המגיים אשר נואש מהם, אלא:

כד א        וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את- ישראל
               ולא- הלך כפעם בפעם לקראת נחשים
               וישת אל- המדבר פניו.
כד א        וישא בלעם את- עיניו
               וירא את- ישראל שכן לשבטיו
               ותהי עליו רוח אלהים.

וככה פירשו הרשב"ם (כד,א):

"ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים": לנסות ממקום למקום אולי יוכל לקללם, אלא מעתה נתכוון לברכם בלב שלם. ומתוך כך כתוב : "ותהי עליו רוח אלהים" כאן, שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה ודרך חיבה.

ואולם הפעם נבדוק את האיש ואת שיחו לא לפי הכנותיו כי אם לפי עצם דבריו. נשווה את שלושת משליו הראשונים:

מבחינה פורמלית יתברר לנו שהמשל הראשון אינו אלא בעיקרו פתיחה ומבוא לכל אשר יבוא. האיש הנדרש כאן למלא תפקיד מתייצב ומסביר מהו התפקיד הנדרש ממנו על ידי מלך בשר ודם, ומהו התפקיד אשר הוטל עליו מלמעלה על ידי מלך מלכי המלכים. אבל לא רק היד הגדולה אשר שמה "דבר בפיו" מונעת אותו מלקלל ומלהשביע את רצון מזמינו ?שולחו, אלא גם מראה עיניו, העם המתגלה לו "מראש צורים" ו"מגבעות" מכריח את רוחו המתפעלת להכיר ביחידותם. ויושם לב ש"ראש צורים" ו"גבעות" נתפש על ידי רבותינו כסמל תחילתם ועיקרם מזמן היותם לעם. וכן דברי רש"י (כג, ט)

: "כי מראש צורים אראנו": אני מסתכל בראשיהם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואימהות.

במשל השני נשמעה תשובתו לטענותיו ולתביעותיו של שולחו-מזמינו:

כג יא     מה עשית לי?
             לקב איבי לקחתיך והנה ברכת ברך!

בחריפות פונה הוא אל זה המתיימר לתת לו תפקידים ועתה (כג, יח) לא יקראנו עוד מלך, כאשר בראשונה, ולא מצטט עוד דבריו, אלא רק בשמו כאחד האדם יקראנו. ואותו, את האיש הקטן המתהפך ברציותיו והשבוי בידי כזביו, מעמיד הוא מול שולחו האמיתי, אשר אין לפניו כזב ולא יתייצבו לפני "כל פועלי און", הוא אשר בעמו ועל עמו לא יפעלו נחש וקסם, הוא המלך האמיתי, המלווה בתרועת מלך את עמו.

ואולם במשל השלישי לא יישמע עוד הד של פולמוס, בלק נעלם לגמרי ועמם טענותיו דרישותיו ומזימותיו. בלי כל פנייה לבלק ובלי כל קשר אליו פותח המשל, ורק בסיומו נאמר פסוק החורץ דרך אגב גם משפטו של זה שהזמינו לארר את ישראל והוא אומר זאת בשתי מלים: "אורריך- ארור".

אין במשל דברי הצטדקות ולא דברי פולמוס, כי אם דברי נבואה. עולים הם על שני הקודמים גם בעושר לשוני, גם במעוף הדמיון וגם בהיקף הזמן. מבחינה לשונית נשים לב שאין במשל הראשון כל דימויים, בשני יש דימויים מעולם החי והשלישי עשיר הוא בדימויים, תחילה מעולם הצומח ואחר כך מעולם החי. מבחינת הזמן מתייחס המשל הראשון רק להווה הבלתי אמצעי, לדור המדבר אשר לפניו, השני לעתיד הקרוב- לדור כובשי הארץ, השלישי לעתיד הרחוק, לתקופה בה תמו ונשלמו כיבושים ומלחמות, בה ישכב הארי על רבצו ואין מחריד.

נעיין מקרוב במשל השלישי: תחילתו חיים אידיאליים בארץ- "מה טובו אהליך": על פי המדרש "טוב" זה הוא הטוב המוסרי.

רש"י (ד, ה)

: "מה טובו אוהליך": על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה.

לדעת רש"י משבח כאן בלעם- הבא מאמונת פעור, מאלילות של תועבות מיניות , של פריצת גדרים והוללות- את התום והצניעות והטוהר המיני המתגלה לו כסגולת אומה זו. אך לפי הפשט, "טוב" הוראתו שלימות בכל המובנים, היופי, החן, התום והטוהר.

אם נסתכל בפסוקים כד, ו- ז, נראה, שהמלה "מים" (וכן המושגים השורים במים) חוזרת ונשנית. אין מושג אחר במקרא כולו הניתן כל כך לשמש סמל ולעורר אסוציאציות של שפע, של מקור החיים, של כל מה שעשוי לרענן, לרוות ולהחיות. ולמים- קשורה הצמחייה קשר בלתי אמצעי. הפסוק פותח במים בלבד, כאילו הם כשלעצמם, עוד בלי קשר למה ולמי שנהנה מהם, כבר ברכה בהם, "כנחלים נטיו", ואליהם מצטרפים הגנות- "כגנות עלי נהר".

נזכור שסמל החיים הטופים והישרים, האושר האמיתי הוא עולם הצומח בתוך מים רבים

תהלים

א ג והיה כעץ שתול על פלגי מים.

ירמיה

יז ח     והיה כעץ שתול על- מים
ועל יובל ישלח שרשיו.          

ישעיה

נח יא    והיית כגן רוה
וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו.           

וחזק עוד יותר בירמיהו והנמשל בצדו:

ירמיה

לא יא     והיתה נפשם כגן רוה
ולא- יוסיפו לדאבה עוד.             

מתלווה לצמחייה עלי מים עכשו גם הריח הטוב: "כאהלים נטע ה'".

ומתלוית לזה האסוציאציה של הבריאה:

בראשית

ב ח     ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם
ב ט    ויצמח ה' אלהים - - - כל ? עץ נחמד למראה ב י ונהר יצא מעדן להשקות את- הגן.

אם כן --- זכרון עולם שכולו טוב: "גן עדן".

וכסיום של חלק זה הדן בצמחייה- עולם של שפע. לא שפע עירוני, לא ארמונות והיכלות, בתי מחסה בנויים לתפארת, וגם לא שפע תועלתי של שדות וכרמים, של גפן זית ורימון, כי אם שפע של צומח על מים רבים, לכאורה בלתי תועלתי- שפע של גן הה' בכל יופיו וליבובו. ואולם מכאן עוברת הברכה אל טוב אחר. אל טוב שדור היוצא משיעבוד מצרים, דור המדבר ההולך לבוש לו את ארצו, שואף אליו, (ומה מובנת שאיפה זו לעם החוזר ממדבר עמים אל ארץ כמהת מים ומוקפת אוייבים. אשר אין בלבו חלום גדול מאשר (כד, ז): "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים")" הלוא היא שאיפה להתגברות על כל אוייביו מסביב, למען יוכל לנוח "תחת גפנו ותחת תאנתו".

ויקר כו ו   ונתתי שלום בארץ ושכבתם- אין מחריד.       

והוא הוא שיא מאוייו של האדם והאומות מאז ועד היום הזה והוא המוגדר במגילת האו"ם כאחת מארבע החירויות. כ"חירות מן הפחד", ואולם גם בזה ? במשל (במדבר כד, ): "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו"- בבטחון בפני פחד פתאום אין המשל מסתיים, כי אם בברכה שלימה לכל מי שיברך אותנו:

כד ט  מברכיך ברוך וארריך ארור כהבטחת ה' את אברהם:        

יב ג   ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה.        

מלים אלה אשר הועמדו בראש תולדותינו, ואשר חזר עליהם (אם כי לא בלשון גוף ראשון, כדבר מי שהברכות שלו, כי אם בבינוני פעול כפי מה שיאות למי שהוא שלוחו) כאן מי שנתעלה להיות נביא באותו רגע, על סף כניסתנו לארץ, עליהם חזר אחד מאחרוני הנביאים בחוזרנו שנית לארץ, ופרשם במלים הבאות:

זכריה

ח יג    והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם והייתם ברכה אל- תיראו תחזקנה ידיכם.