בעיונינו הקודמים ניסינו להבין את משמעות פרשתנו העוסקת במחנה, בסדריו, בדגליו ולראות שהוא- מחיצה לפנים ממחיצה  - מסגרת למשכן המהלך בתוך עם ישראל. כבר הזכרנו שרבי יהודה הלוי רואה את המחנה בדומה לגוף האדם על איבריו הפנימיים והחיצוניים ואת המשכן כלב המנהיג את הגוף. וכן מדבר הוא בקשר לכך גם על נושאי המשכן לסוגיהם, ואלה דבריו בכוזרי מאמר ב, כו:

ולכולם היה צורך בנושאים ולעבודות אלה בחר האלוה בבני לוי , כי הם היו הקרובים אליו, בייחוד משעת מעשה העגל, כמו  שנאמר (שמות לב, כו): "ויאספו אליו כל בני לוי". בנכבד בבני לוי באלעזר בחר האלוה לתת בידו את הדברים החשובים והעדינים ביותר, ככתוב (במדבר ד,טז) : "ופקדת אלעזר בן אהרון הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה" - כל אשר דבקה בהם האש הדקה ואור החכמה והדעת , ואף אור הנבואה - על ידי האורים והתומים.

ובידי הנכבדה במשפחות הלווים אחרי אלעזר, הלוא היא משפחת בני כהת, מסר את נשיאת הכלים הפנימיים של המשכן : הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש אשר ישרתו בהם, ועליה נאמר (במדבר ז,ט) : "כי עבודת הקדש עליהם, בכתף ישאו".

מעתה נפנה לפסוקים האחרונים של פרשתנו הכוללים אזהרה מיוחדת- מוזרה- למשפחת הקהתי, נושאי "איברים הפנימיים": הארון והמזבח, השולחן והמנורה:

ד  י"ח   אל תכריתו את-שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים.

ד   י"ט     וזאת עשו להם וחיו ולא ימתו בגישתם את קדש הקודשים

            אהרון ובניו יבאו ושמו אותם איש איש על- עבודתו ואל- משאו.

ד    כ'   ולא יבאו לראות כבלע את-הקדש ומתו.

"פסוק כ' קשה קודם כל מבחינה לשונית. מהו הביטוי המוזר " ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ?

רשב"ם מפרשו מלשון הריסה וסתירה, וכן דבריו (ד,כ) :

"כבלע את הקודש": כשסותרין את ההיכל - נגלה (=הארון), ואם יראו ימותו, כמו שמצינו באנשי בית שמש, כי ראו בארון ה'.

"כבלע" : כמו (איכה ב,ב) : "בלע ה' , לא חמל": וכמו (ישעיה ג, יב) : "עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו": (וכמו) (איכה ב,ה) : "היה כאויב,בלע ישראל, בלע כל ארמנותיה": (ישעיה ט,טו): "ויהיו מאשרי העם הזה מתעים ומאושריו מבולעים". וכן כתב למעלה, שמשעה שהיו מתחילין לפרק את המשכן, היו מתרחקים בני קהת, כדכתיב(ד,ה-טו) :"ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך...ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו".

ואולם על אף ראיותיו המרובות מספרי נביאים וכתובים לחזק דעתו ש"כבלע" במקומנו מלשון הריסה הוא, אין דברים נראים. כי אין פירוק המשכן לחלקיו על מנת לשאתו למקום אחר - פעולה הנעשית בסדר ובמחשבה ומתוך זהירות - דומה לפעולת הריסה וחורבן כהוראת "בלע" בכל המקומות שהזכירם הרשב"ם. ולכן נראים דברי רש"י (ד,כ):

"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש": לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכיסו אותו במכסה פלוני, ובילוע שלו הוא כיסויו.

לפי רש"י הפירוש איפוא: אל יראו את הכלים לפני שנבלעו לתוך נרתיקם.

ואולם הקושי הענייני עולה על הקושי הלשוני בפסוקים אלה : למה הוזהרו בני לוי אזהרה חמורה כלכך בפני ראיית הכלים לפני העברתם ממקום למקום? מהו החטא הגדול אשר יש לחשוש מפניו ואשר כה גדול ונורא עונשו?!

לשם הבנת אזהרה זו נסתכל תחילה במצוות העשיה הקודמת לה:

ד     יט      אהרון ובניו יבאו ושמו אותם (= את הלויים נושאי  הכלים) איש איש על עבודתו ואל משאו.

הוראה זו מה טעמה? מה חשיבות הפעולה הארגונית הזאת? ץ.שובה פשוטה ,כמעט טכנית,נותן לשאלתנו ר' עובדיה ספורנו (דתיח):

"אל תכריתו": אל תניחו את המשאות באופן שיזכה בהם כל הקודם , כי בזה האופן יקרה שידחפו זה את זה ויחללו את הקודש, וזה יהיה סיבה להכריתם, כמו שסיפרו ז"ל (בפרק ב דיומא) שקרה בתרומת הדשן.

אומנם ברומזו לדברי הגמרא האלה כבר חרג ספורנו בהרבה מכוונת פירושו.שהרי לא על חוסר סדר, חוסר ארגון והכנות הכרוכות בחוסר חלוקת תפקידים קובלת הגמרא, לא על כך היא מזדעזעת - והדבר בולט ביותר בהעמדת דברי ר' צדוק מול דברי האב - אלא על כך שהופכים אמצעים - דיני טהרה, סדרי עבודת הקורבנות - לעיקר, ואת המטרה- התעלות האדם, זיכוכו, טוהרתו- לטפל. והיא סכנת כל הדורות ובכל הזמנים.

ספורנו כאמור מסביר הוראה זו כהוראה טכנית בלבד אשר חשובה מאד כפי שמראה הסיפור הנורא והמזעזע שבגמרא, אך האומנם ניתנות בתורה הוראות שאין משמעותן אלא מניעת חוסר סדר, דוחק,בילבול,ושמירה על "הסדר הטוב"? חכמינו מצאו טעם עמוק יותר להוראה חמורה זו הפותחת במילים "אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי".

שתי דיעות מנוגדות נאמרו בזה במדרש במדבר רבה ה,א:

אמר ר' אלעזר בן פדת בשם ר' יוסי בן זמרא: מתוך שהייתה האש יוצאת ושפה(=מוחצת) בטועני הארון היו מתמעטין (=מרוב קדושתו של ארון ניזוקין). והיו כל אחד ואחד רצין (=מן הארון), זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן, והיה הארון כאילו מתבזה, והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם ושוב היו מתכלין. אמר הקדוש ברוך הוא למשה : מה אני הורג בני קהת, אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו הרי כעס עליהם ! אמר להם הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרון : עשו להם תקנה לבני קהת, כדי שלא ייכרתו מן העולם, שלא יהו מניחין (הארון) ובורחין - "אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי" ,אלא "אהרון ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו" , כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא.

ר' שמואל בר נחמן אמר: חס ושלום לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ומנורה,אלא אף על פי שמתמעטין היו נותנין נפשם על הארון.ואםכן למה היה מזהיר עליהם: "אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי"? אלא מפני שהיו יודעין שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר : אני טוען כאן! וזה מריב ואומר: אני טוען כאן! ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש(=בשאר כלים), והייתה השכינה פוגעת בהם, אמר האלוהים למשה: עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם... אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה. עשה להם משה תקנה, אלא שהיו מריבין זה כנגד זה. זה אומר: אני טוען בארון, וזה אומר: לאו,אלא אני טוען! ולא היה יודע אחד מה הוא קבוע לו, מהו משאו.אמר הקדוש ברוך הוא : והיו אהרון ןבניו נכנסין ונותנים לכל אחד ואחד טענו, שנאמר: "אהרון ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו".

שתי ההשקפות שונות.שתיים הן הגישות אשר אותן מבקרים חז"ל. ר' אלעזר בן פדת רואה את הפגם, את הסכנה אשר יש ללחום בה, בכך שיברחו הלווים מן הארון, שירוצו בתפקיד הקל, בתפקיד המחייב פחות, בתפקיד אשר דרישתו מן האדם קטנה, אשר קדושתו פחותה - הלוא היא הבריחה מן האחריות ומכובד האחריות: זה רץ לשולחן וזה למנורה וזה למזבחות - והארון מתבזה. לפיכך יש להתקין תקנה שכל אחד מן הלווים יעשה את עבודתו כמצווה על ידי אהרון ובניו. ואולם ר' שמואל בר נחמן רואה את הסכנה בגישה המנוגדת לראשונה - ואף היא פסולה: "היו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולן רצין אל הארון ליטול שכר". הנה לדעתו אין הם בורחים מן הארון "חס ושלום" , תפקיד קדוש ונורא זה לשאת את הארון בלבד אינו מפחידם, להפך: אך בורחים הם מן התפקיד הקטן, האפור, בזים הם לקטנות - ומי יעשה את הקטנות,אם כל אחד ואחד רק לתפקיד הרם והנישא ישא עניו ? מי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות? - לפיכך :איש איש על עבודתו ואל משאו" , כל אחד ימלא את תפקידו המיוחד , באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו.

עוד על פרשת במדבר