מעיונים של נחמה ליבוביץ
ויכתוב משה את מוצאיהם דבר בלעם ועונשו
א טז הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר- מעל בה' על- דבר פעור. עד הנה לא שמענו שכל אותו מעשה שעליו קראנו בסוף פרשת בלק )כה, א- ט( ועמדנו עליו בעיוננו לפרשת פינחס "בקנאו את קנאתי", שאותו מעשה "בדבר בלעם" נעשה, היינו שהוא היה היוזם והוא הוא שהשיא עצה זו לבלק ולגדולי מואב. ראינו גם את אשר עשו ישראל: כה א ויחל העם לזנות אל- בנות מואב. ראינו שם את חרון אף ה' בישראל, על המעשה אשר עשו. שמענו בתחילת פרשת פינחס כיצד נצטוו ישראל לצרור את המדינים "על דבר פעור", אבל לא הוזכר לא כאן ולא כאן חלקו של בלעם בכל אלה. שד"ל מסביר (לא, טז):
אך גם לפי דברי שד"ל אלה עדיין הקושיה במקומה עומדת, למה לא הזכירה התורה את חלקו של בלעם ואת הסתתו בדברה על נכלי מדין? דרך זו של התורה להביא את המוקדם במאוחר יותר, כבר הרגישו בם חז"ל (ירושלמי" ראש השנה פרק, הלכה ה): "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר". נביא בזה עוד שני מקומות מרבים, שבהם הולכת התורה בדרך זו. האחד: בראשית לא, לו- מב, והשני שמואל א כח, ג. במקום הראשון שומעים אנו את יעקב אבינו המספר את אשר עבד את לבן במסירות ובנאמנות, בין ביום בין בלילה, ואת אשר ניצלו לבן, הרבה להונותו, רימהו, התל בו, החליף משכורתו עשרה מונים. אך אימתי ובאיזו הזדמנות יסופר הדבר? לא בפרק כט, גם לא בפרק ל, בדבר הכתוב על חיי יעקב וכאשר הדביקהו לבן וכאשר היה ביניהם ויכוח דברים וכאשר חרה אף יעקב, אז ורק אז יתפרץ ויגיד ללבן- וגם לנו לקוראים ראשונה- את כל המוצאות אותו. וכן הוא גם בחלומות גם באורים גם בנביאים", בפרק זה אשר בו פונה שאול אל בעלת האוב, רק שם נודע לנו בראשונה (כח, ג): "ושאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ". ולא סופר לנו הדבר בכתוב עד הנה ולא דובר בכלל על מלחמת שאול באובות ובידעונים. כבר העיר הרמב"ן בפרשו תופעה ספרותית זזו לראשונה בבראשית לא, ז:
וכן נותן לנו הרמב"ן (בראשית מב, כא) כלל לגבי תופעה ספרותית זו:
אבל הלוא אין הסבר זה מתאים כלל ליישוב השאלה ועדיין יש להסביר למה קיצרה התורה במקום א' והאריכה במקום ב'? ויש מקומות שבהם יסביר הרמב"ם עצמו גם את סיבת התופעה. בשני המקומות שהביאונו לעיל לא יקשה עלינו הדבר. במקרה של עבודת יעקב וניצולו בידי לבן- הנה שתק הכתוב והבליג כל זמן היות יעקב בבית חמיו, כשם ששתק יעקב עצמו ושם לפיו מחסום. ורק בסוף עשרים השנים, יתפרץ יעקב ויטיח בפני מעבידו כל אשר הסתיר בחובו. ואילו כבר סופר לנו הדבר לפני כן בדין וחשבון ניטרלי מצד הכתוב- האם היו דברים אלה של יעקב נוגעים כל כך ללבנו? הלוא לא היו כל כך חדשים בעינינו. וכן בשאול: אילו סיפר לנו הכתוב את מלחמתו באובות בזמן היותו מלך ביופיו ומושל ביראת אלוהים- הן לא היה בזה מן המפתיע ואף לא מן המיוחד. אם הלך בדרכי ה' וקיים מצוותיו- הן גם מלחמה זו אחת ממצוות התורה היא. אך אם נודע הדבר לנו עתה, ברגע אשר ילך שאול עצמו לדרוש באבות, הן נוכל רק עתה להבין ולהרגיש עד כמה ישח האדם וישפל האיש. ואחרי אשר שמנו מעייננו בשני מקומות אחרים ואחרי אשר הבינונו את סיבת קיצור הדברים במקום אחד ואריכותם במקום שני, נשוב עתה אל פסוקנו ואל שאלתנו: למה לא גילתה לנו התורה את רוע מעללי בלעם עצמו- הסתתו בפרשת בלק לפני אשר תספר על חטאם של ישראל אשר נלכדו בשחיתותיו? נראה שלקח גדול ומוסר השכל רצתה התורה ללמדנו על ידי כך. אם כי הייתה היוזמה-של בלעם והוא שיעץ לשלוח את בנות מדיין למחנה ישראל כדי לפגוע בבבת עינם, בטוהר חיי המין, אם כי המסית והמדיח בלעם הוא: אך האשמים- ישראל. כה א ויחל העם לזנות. לא סיפרה התורה שם אלא את חטאם של ישראל ואת עונשם. כי אחריות המעשה של עושהו והאחריות אישית היא. ואין המוסת פטור הימנו מפני שהסיתו המסית. "דברי הרב ודברי התלמיד- דברי מי שומעים?,(קידושין מב, ע"א). ואולם המסית אינו פטור מעונש, ולכן בפרשה אשר בה מסופר על עונשו של בלעם: לא ח ואת בלעם בן- בעור הרגו בחרב. שם מסופר על חטאו של בלעם: לא טז הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר- מעל בה' על- דבר פעור... |