פעיל למען יהודי ברית-המועצות

ארץ לידה: ברית-המועצות

שנת לידה: 1965

שנת עלייה: 1990

הסיפור האישי

גדלתי במשפחה מתבוללת. הוריי לא הרבו לדבר על היהדות, ורק סבא וסבתא שלי דיברו יידיש. באיזה מקום ידעתי שאני יהודי אבל לא חשבתי על זה הרבה, עד שנתקלתי באנטישמיות בבית ספר חדש אליו עברתי. ניגש אליי ילד ואמר לי שכל היהודים הם קמצנים – עובדה שאפילו את המצות שלהם הם עושים רק ממים ומקמח.
לדעתי מעניינת פה דווקא התגובה שלי לאותו ילד: אמרתי לו שלא! יהודים מוסיפים למצה סוכר, וביצים ועוד דברים – וזאת כמובן מתוך הבורות שלי אז....

כשהייתי בן שמונה פרצה מלחמת יום-כיפור בישראל. אני זוכר כיצד סבא שלי ישב רכון ליד מכשיר הרדיו הגדול והישן והקשיב יום ולילה לחדשות על גורלה של ישראל.
אבא שלי היה רופא קרדיולוג ומנהל מחלקה בבית חולים. יום אחד הגיע אליו מסורב עלייה בשם מישה זריצקי, שסבל מהתקף לב. הם התחברו זה עם זה וגם אני התיידדתי עם ילדיו.
אני זוכר שקיבלתי את הספר "אקסודוס" וקראתי את כל 700 העמודים בו בתוך יומיים. הספר השפיע עליי מאוד. בתקופת לימודיי בתיכון התחלתי ללכת לבית הכנסת, ובשנה הראשונה באוניברסיטה השתתפתי גם בשיעורי עברית אצל סשה חולמיאנסקי, אצלו למדתי עד שנאסר, בשנת 1984. במקביל השתתפתי גם בשיעורי יהדות והיסטוריה ובעצמי התחלתי ללמד עברית.
זכורה לי הרצאה אחת שהלכתי אליה בשנת 1983 בנושא פוגרומים. לאחר חמש הדקות הראשונות נשמעו דפיקות בדלת. מישהו התבדח ואמר שהנה הגיעו מחוללי הפוגרום. ובאמת, בדלת עמדו שוטרים וסוכני קג"ב ולקחו את כולנו לתחנה המשטרה.
סשה שמר על קשר עם יהודים ברחבי ברית-המועצות. הביא ספרים, לימד עברית. דב קונטורר, זאב גייזל, מיכאל וולקוב ואני התחברנו למפעל זה, והמשכנו גם לאחר שסשה נאסר. התחלנו לנסוע, לערים שונות, שם חילקנו ספרים וארגנו שיעורי עברית. בהתחלה לימד דב, ואחר-כך מיכאל ואני. הספרים הוכנו מתמונות שפיתחנו מתצלומים.
היינו זקוקים לכסף כדי לעסוק בפעילותנו וקיבלנו אותו מתיירים יהודים שהגיעו מחו"ל. מובן שלא היה אפשר לקחת מהם דולרים ולכן הם היו מביאים איתם מצלמות יקרות מאוד שאותן מכרנו והשתמשנו בכסף זה כדי לקנות נייר ואביזרים אחרים לצילום.
זכורה לי נסיעה אחת שלי לפנזה, שאליה הגעתי ברכבת. זה היה חורף. הייתי צריך להגיע לדירה של פעיל עלייה בשם מישה גינזבורג ולמסור לו ספרים וכתבי עת. כשירדתי מהתחנה לפתע נקרעה הרצועה במזוודתי וזו נפלה ברעש עצום על הרצפה. מיותר לציין שהמזוודה הייתה מלאה עד אפס מקום בכתבי עת ובספרים בנושאי יהדות ולימוד עברית. ירדתי על ברכיי בניסיון לתקן את הרצועה ופתאום שמתי לב שרוכן מעליי שוטר. הוא העביר את מבטו המחשיד מהמזוודה אליי ובחזרה. הבנתי שהוא רוצה מאוד לראות את תוכנה הכבד. הוא דרש לראות מסמכים מזהים וידעתי שאם לא אסיח את דעתו הוא יכריח אותי לפתוח את המזוודה ואז אהיה בצרות. החלטתי לנסות להתחבר איתו, ובעודי מראה לו את המסמכים פתחתי עמו בשיחה. השוטר, הסתבר, דווקא שמח לדבר איתי וכך הצלחתי להסיח את דעתו ולהינצל.
בשנת 1987 סיימתי את לימודיי באוניברסיטה וקיבלתי הזמנה מישראל. הודעתי למקום עבודתי המיועד (שהיה בעל סיווג בטחוני המונע יציאה לחו"ל כפי שהיה נהוג אז) שאני מתכנן לנסוע לישראל ולכן לא הועסקתי. עם זאת, האבטלה הייתה אסורה ומי שלא עבד הורשע לפלילי. כיוון שכך, עבדתי בתור מסיק תנורים עם דב קונטורר עד עלייתי לישראל בשנת 1990.

לחץ מארצות הברית

בשנת 1988 שכרנו בית ליד מוסקבה שבו רצינו לערוך סמינר של עברית ויהדות. ממש לפני תחילתו הגיעה בעלת הבית מלווה בשוטרים בכוונה להחזיר לנו את כספנו ודרשה שנפנה את המקום. הבנו שלחצו עליה בקג"ב לא לאפשר לנו לקיים את הסמינר. סירבנו להתפנות והכרזנו שהחוזה לא הופר על-ידינו ולכן אין לה שום עילה לדרוש מאיתנו דבר כזה. באותה העת מזכיר ארצות-הברית ביקר בברית-המועצות, והצלחנו ליצור איתו קשר דרך הערוצים שלנו. המזכיר שמע את הסיפור וביקש מהרשויות לאפשר לנו לקיים את הסמינר ללא הפרעה.

ישראל במאבק

בשנות השמונים הייתי נוכח ביריד ספרים שבו היו גם נציגים מישראל. הישראלים רצו מאוד למסור לנו את הספרים אבל הדבר נאסר, ולכן עמדו שם סוכני קג"ב ששמו עין על הדוכן הישראלי כדי למנוע כל מגע או מסירה של ספר. לכן, מדי פעם היו הנציגים מסתירים את המבקרים היהודים מעיני הקג"ב, ואנו היינו תוחבים את הספרים לתוך המכנסיים או אל מתחת לחולצה ומתגנבים משם.

תגובת המשפחה

בהתחלה הוריי לא ידעו הרבה על פעילותי כי לא רציתי להדאיג אותם. לאחר מכן, כשגילו שאני משתתף במאבק, הם לא הפריעו לי אך דאגו לי מאוד. בשנת 1988, כשכבר היה ברור שאחותי ואני מתכוננים לנסוע לישראל, הם התחילו ללמוד עברית, ובשנת 1993 הם הצטרפו אלינו ועלו לארץ.

מה הם הדברים שהשפיעו על גיבוש הציונות שלך?

התהליך לא התרחש בבת-אחת. בהתחלה הבנתי שאני יהודי, אחר כך גיליתי שהדבר חשוב לי והבנתי שאני מוכן לפעול למען המטרה ואף לסכן את עצמי.

הציונות בשבילך

העובדה שאדם הוא יהודי חשובה בצורה קיומית ומבדילה אותנו משאר העמים. לדעתי יש שתי דרכים לשימור היהדות. הדרך הראשונה היא לקיים חברה דתית סגורה, דרך שהוכיחה את עצמה במשך אלפי שנים ואין שום סיבה שלא תמשיך להצליח עוד אלפי שנים. הדרך השנייה, המיועדת למי שמעוניין להיות בקשר עם העולם החיצון ולהישאר יהודי, היא לחיות בישראל.