• מלווים 12 אלף ילדים והוריהם מדי שנה. איפרגן ואסייה

    מלווים 12 אלף ילדים והוריהם מדי שנה. איפרגן ואסייה

    דודי סאלם, הסוכנות היהודית ©
Jewish Social Action

"כשראיתי את הילד מחייך, זה היה שווה הכל"

כבר 12 שנה תוכנית "פותחים עתיד" מסייעת לרבבות ילדים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל באמצעות ליווי משמעותי. אז איך נראים רגעי האושר והמשבר, על מה מדברים באמצע הלילה ואיך מחוללים שינוי אצל ילדים שאיש לא נתן להם סיכוי כתב: יונתן מנדל צילום : דודי סאלם


הרושם הראשוני שמשאירה אסתר אסייה, בת 40 מצפון הארץ, לא מסגיר את סיפור חייה המטלטל – או את העוצמות האדירות שיש בה כיום. במבט ראשון היא נראית שברירית אבל המציאות הפוכה לחלוטין, ולמרות שחייה היו יכולים להתדרדר בקלות, היא בחרה בדרך אחרת.

את אסייה אנחנו פוגשים בשעת ערב מאוחרת באחוזת אוהלו מול חופי הכנרת, בסיומו של אחד משלושת ימי ההכשרה הארוכים שנועדו לתת לה כלים מקצועיים לתת מענה לכל אותם ילדים ומשפחות אותם היא מלווה במסירות. "התחלתי את העלייה שלי לישראל בגיל 6 וסיימתי אותה בגיל 12", היא משחזרת. "יצאתי עם המשפחה המורחבת שלי למסע לישראל דרך סודן. המסע הראשון כשל ונכנסתי בגיל 6 לכלא לכמה חודשים. 4 שנים אחר כך, סבתא שלי החליטה שהיא מגשימה חלום ואנחנו שוב יוצאים לדרך – רק שהם גרמו לי לחשוב שאנחנו יוצאים היום ומחר כבר מגיעים לארץ. במקום זה, במשך שנה וחצי הייתי במחנה פליטים בסודן. רק אחרי שמשפחה אחרת החליטה לאמץ אותי, עליתי איתם ב-1990 לישראל והשארתי את המשפחה שלי מאחור".

אלא שגם בארץ המובטחת המסע של אסייה לא הסתיים. "נקלטתי בפנימייה בצפון הארץ, עברתי בין מסגרות שונות ולא היה לי קשר בכלל עם ההורים שלי. הגעתי לכאן ילדה מאוד מצולקת, מאוד פגיעה. היו לי קשיי  הסתגלות קשים והפכתי לילדה אילמת. אמנם חייתי ונשמתי, אבל בפנים הייתי מתה. בהמשך המשפחה שלי עלתה לישראל במבצע שלמה, והמפגש הראשוני איתם היה מאוד טעון וקשה. היה לי כעס גדול עליהם. אבא שלי הסתכל לי בעיניים ואמר לי שהוא כבר לא מזהה אותי, שאני לא אותו אדם. אמרתי לו שאחרי מה שעברתי, אני לא יכולה להיות אותו אדם".

אני אף פעם לא מוותרת. אסייה
אני אף פעם לא מוותרת". אסייה . צילום: דוד סאלם

"אני רואה בילדים את עצמי"

תוכנית "פותחים עתיד" של הסוכנות היהודית חוגגת 12 שנות פעילות. היא פעילה ב-36 יישובים ומגזרים שונים בישראל ומלווה מדי שנה 12 אלף ילדים והוריהם מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית במדינה. הרעיון מאחורי התוכנית פשוט: כדי לתת לילד תקווה לעתיד טוב יותר – צריך ללוות אותו יד-ביד, לתת לו את הכלים להצליח וללמד אותו איך להשתמש בכלים האלה, בליווי סביבה תומכת. כל אחד מ-300 נאמני התוכנית, שמפוזרים בכל רחבי הארץ, מלווה 16 ילדים ומשפחות למשך שלוש שנים.

אסתר אסייה, נאמנה ממגדל העמק, יושבת איתנו לשיחה אחרי יום של הרצאות וסדנאות, במהלכו נפגשים הנאמנים מכל רחבי הארץ, חולקים חוויות ורעיונות וגם מחליפים ביניהם עצות. "בשמונה השנים שבהן אני עובדת בתוכנית פגשתי לא-פעם ילדים שראיתי בהם את עצמי", היא מספרת בהתרגשות. "להם אני תמיד אומרת שיסתכלו לי בעיניים. אם אני – בתור ילדה – הצלחתי לשנות הרבה דברים בחיים שלי רק בכוח רצון, אז כל אחד מסוגל. רק תהיו איתי ותנו לי לעזור לכם. העבודה עם הילדים זו חוויה מתקנת גם בשבילי".

תני דוגמה לילד שעבדת אתו.

"עזרתי לילד ממשפחה אתיופית שאמו לקתה בדיכאון מאוד קשה. נפגשתי עם משפחה לא-מתפקדת של 7 ילדים ואם חד-הורית. הילד הגיע לבית-הספר עם בגדים שלא תאמו את העונה, השיניים שלו היו שחורות והדימוי העצמי שלו נפגע. הלימודים כמובן לא העסיקו אותו בכלל, והבנתי שכדי לעזור לילד אני צריכה קודם כל להרים את האימא. לשים לה מראה מול הפנים ולהבהיר לה שהיא צריכה לקבל עזרה אחרת הילד ייצא מהבית. בהתחלה היא נפגעה ממני. לא הבינה איך אני – שמגיעה מהתרבות שלה – מדברת אליה ככה. לשמחתי בסופו של דבר היא נרתמה לתהליך, שבסופו ראיתי את הילד מחייך. זה היה שווה הכול".

כל ילד הוא כמו הילד שלי. איפרגן

"אני זו שזכיתי"

נאמנה נוספת – עם חוויות מעוררות השראה לא פחות – היא מירב איפרגן, תושבת דימונה. לגדל שלושה ילדים זה לא קל, בטח כשאחת מהן בעלת צרכים מיוחדים ואת עובדת במשרה מלאה. אבל איפרגן ובני משפחתה החליטו שהם לא מחפשים חיים קלים, ואימצו תינוק בן חודש לאומנה. "עשינו ישיבה משפחתית בערב שבת והחלטנו שאנחנו רוצים לעשות משהו טוב למען אחרים. זה היה חלום אישי ואחרי שנים של עבודה ב'פותחים עתיד' אי-אפשר שלא לקבל השראה מהאנשים ומהשותפות. הלב שלך גדל ואתה מבין שתמיד יש בו עוד מקום לנתינה משמעותית, זכינו לצרף אלינו את התינוק היקר הזה ולהיות עבורו חוף מבטחים", מספרת מירב בעיניים נוצצות. "כשאנשים אומרים לי 'וואו', אני עונה להם שהם לא מבינים שאני זו שצריכה להגיד תודה כי אני זו שזכיתי".

כשמדברים עם איפרגן, אי-אפשר להישאר אדישים. ההתלהבות ושמחת החיים שלה מדבקות. "הילדים שאנחנו קולטים מגיעים ממגוון אוכלוסיות ועם מגוון אתגרים", היא משתפת. "אנחנו קודם כל מדברים איתם – ולא מעל לראשם – על השינוי שהם רוצים לחולל בחייהם. הכול מתוך המקום החזק שלהם. אני מאמינה שבכל אחד יש את היכולת והפוטנציאל, ואנחנו רק עוזרים להוציא הכול החוצה".

יש גם רגעים קשים?

"ברור. ילד אמר לי השבוע 'הלוואי שאלוהים ימחק אותי מהעולם'. זו אמירה אובדנית ונוראית, אבל בגלל שאני מבינה את המציאות שהוא חי בה אמרתי לו שלא רק שאלוהים לא רוצה למחוק אותו מהעולם, אלא אלוהים מתכנן עבורו עוד כל-כך הרבה דברים טובים, ושהוא עוד יהיה זה שילמד ילדים אחרים בעתיד. הוא הקשיב לי ולא האמין, אבל אני מאמינה שהדברים שלי חלחלו ויצופו בכל פעם כשהוא ירגיש ככה שוב. זו אחת המשימות שלנו".

"הכרתי ילדה שעברה חיים קשים מאוד מאז שהיא נולדה", ממשיכה איפרגן. "לפעמים אנחנו נמצאים במקום שיש בו הרבה אנשים אבל אנחנו מרגישים בודדים, וזה היה המצב אצלה. היא הפכה לילדה שרוצה רק לרצות אחרים והתמסרה גם בגופה. עברנו איתה תהליך פרטני וקבוצתי, בסיוע אנשי מקצוע, והחזרנו לה את האמון באנשים. ברגע משבר אחד נסעתי בערב שבת מדימונה לבאר-שבע כדי לחפש אותה בתחנת אוטובוס כשהיא איימה להתאבד. היא מאוד יקרה ללבי והיה לי קשה לשחרר אותה הלאה. היא עדיין ילדה בסיכון, אבל נתתי לה את ארגז הכלים להמשך החיים".

 

המטרה: לחזק את הביטחון העצמי של הילד. דנאור, איפרגן ואסייה
המטרה: לחזק את הביטחון העצמי של הילד. דנאור, איפרגן ואסייה 

"כשסוגרים לי דלת, אני באה דרך החלון"

מי שיזמה את תוכנית "פותחים עתיד" ומלווה אותו מיומו הראשון (בשנת 2006) היא הסוכנות היהודית, שבנוסף לעידוד העלייה לישראל עוסקת לא-מעט במיזמים חברתיים בישראל. "לתוכנית יש כמה מטרות", מספרת דנאור חטמי בן שושן, הממונה על פיתוח המשאבים בתוכנית. "לחזק את הביטחון העצמי של הילד, לפתח את היכולות והכישרונות שלו, להנגיש לו ולמשפחה שלו את השירותים החברתיים שמגיעים להם והם לא תמיד מודעים אליהם, ולחזק את היכולות ההוריות ואת התא המשפחתי. כל הנאמנים עובדים במשרה מלאה ועוברים הכשרה ייחודית. בבוקר הם נמצאים במסגרת בית-הספר, אחר הצהריים הם מגיעים לבתים של הילדים, לחוגים ולפעילויות החברתיות שלהם".

"אני אף פעם לא מוותרת", מסכמת אסייה בנחרצות. "כשסוגרים לי דלת, אני באה דרך החלון. אם ילד לא רוצה אותי, אני מנסה להבין מה בי לא בסדר מבחינתו, מה מרתיע אותו. אני רוצה להוכיח לו שאפשר, ותמיד אפשר. אין כישלונות כי אני יודעת שאני חייבת. בעיניי כל ילד או ילדה הם אסתר הקטנה".

ואיפרגן מוסיפה: "כל ילד הוא כמו הילד שלי. קוראים לתפקיד הזה 'נאמנה', כי אני נאמנה קודם כל לשינוי שאני מנסה לחולל. אני לא באה סתם ליום עבודה, יש לי מחויבות לחיים של אנשים".


 

19 דצמ' 2018 / 11 Tevet 5779 0
  •   הדפסה  
נתן רועי

נתן רועי נולד ביפו להורים שעלו ב"עליית גומולקה"; בעל השכלה וניסיון של למעלה משלושים וחמש שנות כתיבה תחקיר ועריכה עיתונאית הן בעיתונות הכתובה, בטלוויזיה הישראלית וברדיו (גל"צ); פרסם בישראל 18 ספרים בתחומי צבא ובטחון והחברה הישראלית; מרצה בנושאי תקשורת והיסטוריה הן ברמה אקדמית והן בפני קהל;מחבר תכניות חינוכיות הן בתחום ידיעת ארץ ישראל והן בתחום ההיסטוריה של ישראל; נמנה על צוות ההקמה של "תגלית" ומחבר תכנית היסוד של "תגלית" ב 1995; בעל שלושה תארים : משפטן Llb , היסטוריה ופילוסופיה,תואר ראשון ותואר שני Summa cum Laude; זכה בפרס של תנועת "סובלנות" (1987 ) בראשות נשיא המדינה אפרים קציר ומיכל זמורה-כהן על מאבקו העיתונאי למען חסידי אומות העולם בישראל ומתן מעמד מיוחד להם ולבני משפחותיהם במוסדות המדינה; זכה בפרס של מכון שכטר ( JTS ) בירושלים על הישגיו בלימודי התואר השני בהיסטוריה ופילוסופיה ובמלגה מטעם המכון בסיום לימודיו. נשוי באושר ואב לחמישה ילדים.