מאת: דוד מנדלסון
עברית: איילת סקסטיין

חלק ממערכת שהקים חבר הלאומים במטרה להפקיד את ניהולם של "עמים שאינם
מסוגלים עדיין לעמוד בכוחות עצמם" בידי "אומות מתקדמות". על אומות אלה -
שהיו בעיקר המעצמות בעלות הברית - הוטל להעביר את הסמכויות, בבוא העת,
לידי האוכלוסיה המקומית. בתולדות ימי פלשתינה-א"י, תקופת המנדט היא
התקופה שבין 1920 ל-1948. ב-1922 הוצא עבר הירדן המזרחי מתחומי המנדט.

כבר ב-1902 היה ברור להרצל*, לוויצמן* ולאחרים, שבריטניה תהיה המעצמה
בעלת מרב הסיכויים - והמוטיבציה - לשלוט בשטחה של ארץ ישראל אחרי
האימפריה העותומנית. אולם העברת השליטה התרחשה רק כתוצאה ממלחמת העולם
הראשונה, שממנה יצאה בריטניה כשידה על העליונה.

התקופה החלה באווירה של רצון טוב, אך התדרדרה לעבר סיום צורמני. ההסלמה
בהתנגדות הערבית והתסכול הגובר של התנועה הציונית, שקצרה ידה מלמלא את
ייעודה ולהציל את יהדות אירופה מהשמדה במהלך השואה*, הם שהביאו להידרדרות
ביחסים. התהליך התבטא במסמכים החיצוניים, בוועדות החקירה המלכותיות*
ובספרים הלבנים* המתוארים להלן.

התקופה שלפני המנדט

1915-1916

מכתבי חוסין-מקמהון

סדרת מכתבים שהחליפו ביניהם סר הנרי מקמהון, הנציב העליון הבריטי במצרים,
והשריף חוסין ממכה, במהלך 1916-1915. מקמהון הציע לשריף, שבתמורה למרד נגד
הכוחות התורכים, יפעלו הבריטים למען עצמאות לאומית לחבלי הארץ הדוברים
ערבית.

שתי נקודות חשובות היו בהתכתבות:

לא הייתה הסכמה מפורטת על הגבולות המדוייקים של המדינה הערבית העתידית,
משום שבריטניה חששה פן תפגע באינטרסים של בעלת בריתה, צרפת.

פלשתינה, היא ארץ ישראל, לא הוזכרה בתכתובת בשמה, ושאלת הכללתה בשטח
הערבי עדיין מעוררת מידת מה של מחלוקת בין ההיסטוריונים.

1916

הסכם סייקס-פיקו:

הסכם סודי בין ממשלת בריטניה לממשלת צרפת, שפרטיו סוכמו במאי 1916,
ועניינו חלוקת שטחי האימפריה העותומנית בין מעצמות הברית. רוסיה הייתה גם
היא צד בדיונים והסכימה לתנאים. בשלב מאוחר יותר נתנו גם האיטלקים את
ברכתם להסכם. לפי תנאי ההסכם, ניתנה בידי צרפת שליטה ישירה בחלק הארי של
הגליל, ואילו בריטניה קיבלה שליטה בחלק הקטן שסביב מפרץ חיפה-עכו. יתרת
ארץ ישראל - למעט באר שבע והנגב - היו אמורים להישאר תחת ממשל בינלאומי.

1917

הצהרת בלפור:

הצהרה רשמית, במכתב מיום 2 בנובמבר 1917, שנשלח מאת הלורד ארתור בלפור,
שר החוץ הבריטי, ללורד ליונל וולטר רוטשילד. בהצהרה מובעת תמיכה "בייסוד
בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". ממשלת בריטניה התחייבה "להתאמץ במיטב
כחותיה כדי להקל את השגתה של מטרה זאת".

רוב ההיסטוריונים מסכימים שהצהרת בלפור נועדה לקדם את האינטרס הצבאי
והאסטרטגי של בריטניה באזור, ובמיוחד לחלץ את בריטניה מהסכם סייקס-פיקו*.
האישיות הציונית הבכירה שהייתה מעורבת במשא ומתן עם הבריטים הייתה הד"ר
חיים ויצמן*.

מסמך המנדט שאושרר בחבר הלאומים 1992-ב כלל את נוסח הצהרת בלפור ככתבו
וכלשונו.

1918-20

ממשל צבאי בריטי בארץ ישראל:

בעקבות כיבוש ארץ ישראל וחבלי הארץ הסמוכים לה בידי בריטניה, כוננה
בריטניה ממשל צבאי הידוע בשם "ממשל בשטח אויב כבוש" ( Enemy Occupied
O.E.T.A. - Administration yrotirreT).

למרות הצהרת בלפור מנובמבר 1917, המשיכו הבריטים להחיל על ארץ ישראל את
החוק העותומני. רק לאחר ועידת השלום בפאריס (1919) וועידת סן-רמו 1920)
שבהן הוחלט עקרונית שארץ ישראל תהפוך לשטח מנדט בריטי, החל לפעול בה
ממשל אזרחי.

1920-48

שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל:

המנדט על ארץ ישראל מטעם חבר הלאומים הוענק לבריטניה בוועידת סן-רמו בשנת
1920, אך תחומי סמכותו אושררו רק שנתיים לאחר מכן. בריטניה הייתה צריכה
להיות אחראית על יישום הצהרת בלפור* תוך משא ומתן עם "סוכנות יהודית
מתאימה... תוך מתן אפשרות לעליית יהודים... ותוך עידוד התיישבות צפופה
בארץ". המנדט שניתן גם הכיר בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ
ישראל.

נציב עליון

תואר שנשא ראש הממשל הבריטי בארץ ישראל בין יולי 1920 למאי 1948. שבעה
נציבים עליונים היו בארץ ישראל, והראשון שבהם היה סר הרברט סמואל, שהיה
יהודי וציוני . הנציבים העליונים נהנו מסמכות נרחבת ביותר, שכללה כמעט את
כל תחומי הממשל בארץ ישראל, אם כי הפוסק האחרון הייתה ממשלת בריטניה.

הנציבים העליונים שכיהנו אחרי הרברט סמואל היו: לורד פאלמר, סר ג'ון
צ'אנסלור, ארתור ווצ'ופ, סר הארולד מקמייקל, לורד גורט, סר אלן
קאנינגהאם.

ספר לבן:

הצהרת מדיניות רשמית של ממשלת בריטניה. כל ספר לבן בעניין ארץ ישראל נקרא
בציבור על שמו של שר המושבות המכהן, ומכאן השמות "הספר הלבן של צ'רצ'יל"
(1922), "הספר הלבן של פאספילד" (1930), "הספר הלבן של מקדונלד" 1939).

1921

ועדת החקירה של הייקראפט:

במאמץ להרגיע את הרוחות בארץ ישראל בעקבות מהומות הדמים שחוללו הערבים
במאי 1921*, הקים סר הרברט סמואל את ועדת החקירה של הייקראפט. אמנם
הוועדה פסקה כי הערבים אחראים להתפרצות האלימות, אך טענה כי שורש הבעיה
טמון בדאגתם של הערבים לנוכח המחוייבות הפרו-ציונית שקיבלה עליה בריטניה.
ועדת הייקראפט הייתה חלק מתהליך שהביא לפרסום הספר הלבן של צ'רצ'יל.

1922

הספר הלבן של צ'רצ'יל:

מסמך מדיניות ובו פרשנות מחודשת של בריטניה לאחריותה להקמת בית לאומי לעם
היהודי. במסמך נאמר, שהממשלה אינה רוצה לראות את ארץ ישראל הופכת
"ליהודית כפי שאנגליה היא אנגלית", אלא לכונן בה "מרכז שהעם היהודי כולו,
על בסיס דת וגזע, יוכל להתעניין ולהתגאות בו".

הספר הלבן אישר את הזכות לעליית יהודים, אך קבע שעלייה זו לא תחרוג מכוח
הקליטה הכלכלי של הארץ. מסמך המדיניות המליץ על הקמת מועצה מחוקקת שתורכב
משנים-עשר חברים נבחרים ועשרה חברים נושאי משרות. אף על פי ששמו של
צ'רצ'יל הוא שנקשר בספר לבן זה, קיבל המסמך את תוקפו והשפעתו מן הנציב
העליון, סר הרברט סמואל.

1929-30

ועדת שאו:

ועדת חקירה שנשלחה לארץ ישראל בסוף 1929 לאחר מהומות דמים* שחוללו הערבים
באותה שנה. הוועדה פרסמה את הדוח שלה במארס 1930, אך יש לציין כי אחד
מחבריה, הלורד סנל, כתב דעת מיעוט. ההמלצות העיקריות של הוועדה היו דרישה
להצהרה מיידית על כוונותיה של בריטניה לגבי ארץ ישראל, בחינה מחודשת של
מדיניות ההגירה לארץ, חקירה מדעית של ניצול האדמה לעומת הפוטנציאל שבה
(ראו: דוח הופ-סימפסון) והבהרת יחסי ההסתדרות הציונית עם שלטון המנדט.

1930

דוח הופ-סימפסון:

מייד בעקבות המלצת ועדת שאו הוקמה בקיץ 1930 ועדה של איש אחד, שתפקידו
היה לחקור את כוח הקליטה הכלכלי של ארץ ישראל. הופ-סימפסון הוטרד במיוחד
מאפשרויות הפיתוח החקלאי בארץ ישראל. הוא הגיע למסקנה, שרכישת הקרקעות
בידי יהודים הביאה לגידול באוכלוסיית הערבים חסרי הקרקעות. לפיכך טען,
שיש להגביל את העלייה היהודית ואת רכישת הקרקעות בידי יהודים. את ההמלצות
הללו אימץ הספר הלבן של פאספילד*.

1930

הספר הלבן של פאספילד:

הצהרת מדיניות בריטית שפורסמה 21-ב באוקטובר 1930, בעקבות מהומות הדמים
שחוללו הערבים בארץ ישראל ובעקבות המלצות ועדת שאו* ודוח הופ-סימפסון*.
פאספילד קרא לחידוש המאמצים לכונן מועצה מחוקקת, ותמך בממצאי הופ-סימפסון
באשר לזמינות הקרקע ולעיבודה. בשאלה המכרעת, שאלת העלייה, לא הפגין המסמך
נדיבות כלפי הציונים. התנועה הציונית פתחה במסע הסברה גדול נגד הספר הלבן
ובאיגרת שהתפרסמה ברבים בפברואר 1931, הבטיח ראש ממשלת בריטניה, ראמזי
מקדולנד, לחיים ויצמן את ביטולו למעשה של ספר לבן זה.

1936-7

ועדת פיל:

באוגוסט 1936, לאחר פרוץ המרד הערבי*, מינתה ממשלת בריטניה ועדה מלכותית
לבדוק את בעיית ארץ ישראל. יושב ראש הוועדה היה הלורד פיל, אך החבר החשוב
ביותר בה היה פרופסור מאוקספורד, רג'ינלד קופלנד. הוועדה שמעה למעלה מ
130- עדויות מפי יהודים, ציונים, ערבים פלסטינאים וערבים אחרים. הדוח
שפרסמה ביולי 1937 קרא לחלוקה* של ארץ ישראל למדינה יהודית (לאורך חלק
משפלת החוף, וכן עמק יזרעאל ורוב שטח הגליל) ולמדינה ערבית - שתכלול את
רוב השטח הנותר כולל עבר הירדן המזרחי - וכן פרוזדור בשליטה בריטית
שישתרע מירושלים אל חוף יפו. כדי להתמודד עם האיזון העדין בין אוכלוסיית
היהודים לאוכלוסיית הערבים במדינה היהודית המוצעת, המליצה הוועדה על
חילופי אוכלוסין טרנספר).

הערבים, למעט עבדאללה מעבר הירדן המזרחי, דחו את תכנית החלוקה*, ובתנועה
הציונית נתפלגו הדעות לגביה. בקונגרס הציוני ה-20* הסמיכה התנועה את
ההנהלה לשפר את תנאי הצעת החלוקה. אולם ממשלת בריטניה זנחה את תכנית
החלוקה, כפי שניתן ללמוד מוועדת וודהד* ומן הספר הלבן של מקדונלד*.

1938

ועדת וודהד:

זו הוקמה, רשמית, כדי לבחון עד כמה מעשית התכנית לחלק את ארץ ישראל כפי
שהמליצה ועדת פיל*. אולם אין ספק כמעט שהחקירה הוזמנה בראש ובראשונה כדי
להרגיע את ההתנגדות הערבית הגוברת לשלטון הבריטי, הן בתחומי ארץ ישראל
(המרד הערבי התחדש) והן מעבר להם. בדוח שפרסמה הוועדה בסתיו 1938 נקבע
שתכנית החלוקה אינה מעשית.

1939

ועידת סנט ג'יימס:

בפברואר 1939 כינס שר המושבות הבריטי דאז, מקדונלד, ועידת שולחן עגול
בארמון סנט ג'יימס בלונדון. מטרתה הרשמית של ההתכנסות הייתה למצוא מוצא
מן המבוי הסתום ביחסים בין הערבים והיהודים, מבלי להיזקק לפתרון החלוקה.
אולם הבריטים הבינו היטב שאין כמעט תקווה לגשר על התהום העמוקה הפעורה
בין הצדדים. סירובה של המשלחת הערבית לשבת סביב שולחן אחד עם הנציגים
הציונים שימשה דוגמה ברורה לפער זה.

בראש המשלחת היהודית עמד חיים ויצמן*. המשלחת הערבית כללה נציגים מחמש
ארצות ומערביי ארץ ישראל.

כל צד השמיע את טיעוניו שלו:

המשלחת היהודית הדגישה את הצורך בהגדלת מכסות העלייה, ביותר ישובים
יהודיים ובהקמת כוח מגן חוקי. הערבים דחו את הצהרת בלפור ודרשו לאסור על
הגירת יהודים לארץ ועל רכישת קרקעות בידי יהודים. כאשר הציונים מצאו את
עצמם במבוי סתום, הכריז שר המושבות מקדונלד כי ממשלת הוד מלכותו מתכוונת
לוותר על המנדט ולכונן מדינה פלסטינית שתהיה בעלת ברית של בריטניה.

מקורות שונים מסכימים כי הוועידה הייתה, למעשה, חלק מתכנית מחושבת לאפשר
לבריטניה להציג עצמה כ"מתווך הוגן", אף על פי שכבר הייתה מחוייבת בעצם
למדיניות פיוס כלפי הערבים, לנוכח מלחמת העולם השנייה המתרגשת ובאה.
למעשה, הבריטים ידעו שהערבים יידחו את רעיון החלוקה, והיו זקוקים לפורום
שבו יתברר שתכנית זו אינה ישימה, לפני שיסתלקו ממנה רשמית.

1939

הספר הלבן של מקדונלד:

הצהרת מדיניות בריטית שפורסמה 17-ב במאי 1939. בעקבות מסקנתה של ועדת
וודהד*, כי חלוקה אינה בת-ביצוע, ובעקבות כשלון ועידת השולחן העגול
בארמון סנט ג'יימס בפברואר-מארס 1937, פורסמה מדיניות חדשה ביחס לארץ
ישראל.

הספר הלבן "של מקדונלד", הציע לכונן בתוך עשר שנים מדינה פלסטינית עם
שלטון מרכזי, שתשתרע מהים התיכון ועד נהר הירדן. הספר גם התווה תכנית
חומש להגירת שבעים וחמישה אלף יהודים לארץ (עשרת אלפים מדי שנה ועוד
עשרים וחמישה אלף פליטים), אך לא עוד לאחר מכן, אלא בהסכמת הערבים. במסמך
מדיניות נוסף ממארס 1940, תקנות העברת קרקעות, הגבילו הבריטים עוד את
מכירת הקרקעות.

התנועה הציונית ראתה בספר לבן זה "בגידה", וסברה שהוא גוזר את דינה של
האוכלוסייה היהודית להישאר במעמד של מיעוט בארץ, ואף סותם את הגולל על כל
תקווה שהיא להקים מדינה יהודית.

את פרסום הספר הלבן יש לראות בהקשרו הרחב יותר, דהיינו, הסלמת פעולות
האיבה שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. יש לזכור, על רקע זה, שהספר פורסם
למרות מצוקתם הקשה של יהודי אירופה שנמצאו תחת שלטון נאצי או תחת איום
הנאציזם. למומחי מדיניות חוץ היה ברור, שבנסיבות אלה לא כדאי לבריטניה
לפגוע בנקודות הרגישות של העולם הערבי והמוסלמי. בריטניה דבקה במדיניות
הספר הלבן עד 1947. באותה שנה, בעקבות הפניית שאלת ארץ ישראל לארגון
האומות המאוחדות והמלצת הארגון בחודש נובמבר על חלוקת הארץ, הודיעה
בריטניה על כוונתה לעזוב את ארץ ישראל.

1945-6

ועדת החקירה האנגלית-אמריקנית:

בעקבות תוצאותיה של מלחמת העולם השנייה והחוב הברור שחבה בריטניה לארצות
הברית, ששה ממשלת אטלי לשתף את ארצות הברית באחריות לשאלת ארץ ישראל.
הוקמה ועדה ובה מספר שווה של נציגים מבריטניה ומארצות הברית, ומשימתה
המוצהרת הייתה למצוא פתרון לשאלת הפליטים היהודיים תוך עיון בהקשר הרחב
יותר של סוגיית ארץ ישראל.

המלצתה העיקרית של הוועדה, כפי שפורסמה באפריל 1946, הייתה קריאה לממשלת
בריטניה להתיר מייד את עלייתם של 100,000 פליטים יהודיים לארץ ישראל.
בין הצעותיה האחרות היו ביטול תקנות העברת הקרקעות 1940-מ והחלת משטר
נאמנות על ארץ ישראל. ממשלת בריטניה דחתה את ההצעות האלה.

1946

תכנית מוריסון-גריידי:

הצעה בריטית לפתרון בעיית ארץ ישראל בדרך של הקמת פדרציה או מדינת
קנטונים. את התכנית הציעו, באוגוסט 1946, סגן ראש ממשלת בריטניה הרברט
מוריסון ושגריר ארצות הברית הנרי גריידי.

דוח זה היה הדוח שהונח בפני עצרת האו"ם 29-ב בנובמבר 1947 והתקבל כהחלטה
181. שלושים ושלוש מדינות תמכו בתכנית, שלוש-עשרה התנגדו לה ועשר נמנעו.
ברגע חריג אחד בהיסטוריה, תמכו בהצעה הן ארצות הברית והן ברית המועצות,
ואילו בריטניה נמנעה, והבטיחה רק לפנות את כוחותיה עד אוגוסט 1948.
בפועל עזבו הבריטים שלושה חודשים לפני כן, 14-ב במאי.

סיום המנדט הבריטי

על הסיבות לעזיבתם של הבריטים שוררת מחלוקת רבה בקרב ההיסטוריונים. ישנם
מי שמאמינים שהבריטים פינו את ארץ ישראל כתוצאה מהפעולות האלימות שנקטו
אחדים מהארגונים הצבאיים היהודיים או כולם. יש הטוענים ששתי פעולות שביצע
האצ"ל* - פיצוץ מלון דוד המלך (יולי 1946) ותליית שני סמלים (יולי 1947)
- הן שערערו יותר מכול את נחישותה של בריטניה להישאר באזור. אחרים לעומתם
סבורים, שהבריטים עזבו את ארץ ישראל דווקא בגלל מבצע העלייה הבלתי ליגלית
(ההעפלה) של ההגנה*, שגרם לממשלת בריטניה מבוכה רבה.

ישנם גם היסטוריונים אחרים, שגורסים כי בריטניה משכה את ידיה מארץ ישראל
כחלק משידוד מערכותיה כאימפריה, בשל המצב הכלכלי הקשה שנקלעה אליו בעקבות
המלחמה. בשנים 1945-1948 עזבה בריטניה שטחים רבים באימפריה שלה, כולל
הודו, שהייתה בעבורה "היהלום שבכתר". מצבה הכלכלי של בריטניה יצר גם תלות
בארה"ב, והדבר איפשר לזו האחרונה, שהייתה מבעלות הברית בזמן המלחמה,
להטיל את משקלה בסוגיית ארץ ישראל. בתוך כך, גייסו יהודי ארצות הברית
ביעילות רבה את השפעתם לטובת העניין הציוני: טרומן, שנכנס לתפקיד הנשיא
בעקבות מותו של רוזוולט, היה מעוניין בתמיכה ציבורית לקראת הבחירות
לקונגרס ולנשיאות כאחד - ולכן היה קשוב לשדולה היהודית.

לדף הראשי של מאבק והגנה