הבטמו, חניך כיתה י"ב בכפר הנוער "בן יקיר", לא שער, בעת שביקר, לפני כמה חודשים, את סבו בכפרו באתיופיה, שהסבא יעלה לישראל ויגיע לחגוג איתו את סיום בית הספר התיכון.
במרכז הכנסים של הכפר החוגג, בו התקיים טקס סיום מחזור אלף של 23 חניכי שכבת י"ב (אריות הדקל), ישב הבטמו, סבו, ובני המשפחה. בקהל ישבו בנוסף לחניכים בני המשפחה, מורים, מדריכים, חברים ושותפים לדרך.
על מסך האולם הוקרנו, בזו אחר זו, תמונות של כפירים (צעירים) ואריות (בוגרים) : תמונה של ילד צעיר בתחילת דרכו בכפר ותמונה של הנער שבגר. הנוכחים באולם היו צריכים לזהות מיהו אותו כפיר שהפך במרוצת השנים לאריה.
בשבוע האחרון ניתן היה לחוש את ההתרגשות באוויר הצח של כפר הנוער "בן יקיר". כולם המתינו לאירוע הגדול - טקס סיום מחזור א' של שכבת י"ב (אריות הדקל).
ההתרגשות עלתה לשיא כשהועלתה הצגת הסיום לבימת הכפר ואל הבימה עלו הבוגרים כשחקנים.
אחד הבוגרים, נ, הופיע בתפקיד עצמו. הוא הציג ילד שלא האמין בעצמו והיה זקוק למבוגר אחד שיאמין בו. הבוגרים גוללו את התהליך שהם עברו בפנימייה, מרגע שיחת ההכרות וראיון הקבלה, דרך הלילה הראשון בפנימייה, ללא ההורים והמשפחה, הגעגועים ודרכי ההתמודדות. בסצינה כנה, אמיצה, ומרגשת עד דמעות, המדמה את הלילה הראשון בחדרי הפנימיה, ישב נ' על המיטה ובכה. חבר פונה אליו ממיטתו ומנסה לתמוך בו באמרו: "כולנו היינו במקום שלך. ההתחלה היא תמיד קשה". נ' שואל אותו : "מה עושים עם הבעאסה והגעגועים? איך מתמודדים?" והתשובה מגיעה מהמיטה השכנה: "תתמקד בדברים שאתה אוהב לעשות כאן. יש פה הרבה פעילויות – יש משק חי, מוסיקה, ספורט (ריצה אופניים כדורגל). עין לא נותרה יבשה.
להצגה היה סוף טוב: נ' סיים את לימודיו עם תעודת בגרות בגיאוגרפיה, תעודת טכנאי סמארטפון והוא ממשיך ללימודים במכינה.
טקס חלוקת התעודות כלל תעודות הצטיינות לחניכים שהצטיינו, מעמד שהסב גאווה לחניכים שעבדו קשה על מנת לקבל את התעודות, גאווה להורים, למורים ולמדריכים ולמעשה לכל עובדי הכפר, לתורמים ולמתנדבים, לכולם חלק בהצלחה של הנערים.
היה, כמובן, מרגש מאד לשמוע את הבוגרים מודים לצוותים, שהובילו אותם להצלחות ולהישגים שהוקרנו ברקע.
חניך אחד ציין שלולא הצוות הטיפולי הוא לא היה חווה את ההצלחות שחווה; היה מי שציין שהמדריכים בפנימייה הם אלו שלא ויתרו עליו ולא ויתרו לו והיו שציינו את המורים שהתעקשו ודחפו להשגת המטרות.
הייתה התרגשות גדולה, שמחה מהולה בעצב, קצת דמעות, הרבה חיבוקים והוקרת תודה, גאווה ובעיקר תחושת סיפוק של משפחה אחת גדולה.
הערב המשיך בסעודה חגיגית בחדר האוכל, מה שאפשר לנוכחים לשוחח, להעלות זיכרונות וחוויות משותפות. בכל רגע, נכנסה הפתעה אחרת לחדר האוכל. רגע אחד זהו חייל, אח של אחד הבוגרים, שהינו בוגר של הכפר בעצמו. ברגע אחר, זהו מנטור של אחד הבוגרים שהגיע לכבד את החניך אותו הוא מלווה. גם מורים ומדריכים משנים קודמות חזרו לכפר לקחת חלק באירוע המרגש.
השותפים לדרך לא שערו כמה יתרגשו ומי שנכח בטקס חש, בעוצמה כי הוא חלק בשותפות (בין אם בהתנדבות, בין אם בתרומה), וראה ממש לנגד עיניו את הפירות שהשותפות מניבה.
החלק האחרון של הטקס, התקיים ברחבת הדשא המרכזית של הכפר.
תחילה נשא דברים מוטי אדואן, מנהל הכפר. אחריו נאם יו"ר הכפר בני לוין (שהתעקש שלא נקרא לו "מר"), מפקד גף "פלדה כחולה" רס"ן אבי הרוש, מפקח משרד החינוך יוסי בר כוכבא, עובדי הכפר, דניאל ממסיימי י"ב עם בגרות מלאה (שכבר מנוסה בנאומים לאחר שנאם מול ביבי נתניהו בכנס של קרן היסוד בחגיגות ה-70) וממיטה, אמא של בנימין שסיים גם הוא עם בגרות מלאה.
בתום ההצגה, עלו כל הבוגרים שלנו על הבמה, עטופים טליתות ושרו "מודה אני" כאשר ברקע התנגנה מצגת תודות עמוסת שמות.
אוסיף בנימה אישית, שברגע הזה הלב שלי התרחב ושמחתי על הזכות שנפלה בחלקי להיות מוקפת בנתינה ובאנשים טובים.
0
