מי שצופה באיש, בשכונת המגורים הירושלמית שבה הוא מתגורר עם רעייתו גנת, לא יכול לשער שמאחורי החזות הרגילה מסתתר גיבור אמיתי, יהודי אתיופי שמדינת ישראל בכלל ועם ישראל בפרט חב לו על פעלו להצלת יהודי אתיופיה.
אברהם קהתי נולד בשנת 1938 בכפר אמבוור שבאתיופיה. אביו קהת- איש חינוך הקים את בית הספר הראשון בכפר, שבו שימש בתחילה כמורה. אברהם עצמו למד בבית הספר שיסד אביו.
היהודים בכפר, ובכפרים האחרים, היו אדוקים בשמירה על הדת היהודית ונאמנים לתורת ישראל. הכמיהה לציון הודגשה תמיד בתפילתם.הרצון העז לציון חילחל, במשך דורות אל ליבותיהם של מבוגרים וצעירים כאחד. החלום לציון הניע את המנהיג של יהודי אתיופיה במחצית השניה של המאה העשרים, יונה בוגלה, לעשות מעשה. בוגלה, פעיל חברתי מהכפר הסמוך לאמבוור, שלח מכתב לסוכנות היהודית בארץ ישראל, שבו הוא ביקש שישראל הצעירה תקלוט מספר נערים מהכפרים באתיופיה על מנת ללמדם עברית ולחזק את הקשר עם מדינת ישראל הצעירה.
וכך, בשנת 1955, מצא אברהם קהתי ביחד עם מספר צעירים מוכשרים ובולטים, בניהם בן דודו זימנה ברהנו, בקבוצה שיצאה ביוזמת הסוכנות היהודית לכפר בתיה בישראל. הייתה זו פנימיה שבה הם למדו עברית וקיבלו הכשרה והדרכה מהסוכנות כיצד ללמד ולהדק את הקשר עם מדינת ישראל.
לאחר ארבע שנים, בשנת 1959, הנערים שבו כבוגרים לאתיופיה. במשך 15 השנים שלאחר מכן הם עסקו בהפצת הבשורה שארץ ישראל (ציון וירושלים) נמצאת בהישג יד. הם פתחו 37 בתי ספר יהודים ברחבי מחוז גונדר, לימדו עברית, הכשירו מורים נוספים, וחיזקו את הקשר עם מדינת ישראל, את הרצון, בקרב הצעירים והמבוגרים, להגיע לארץ הקודש. והמאמצים הללו הובילו לכך שהרצון של הצעירים והצעירות לעלות הלך והתעצם.
השלטון הנוכחי באותה תקופה לא התנגד לפעילות זו ואפילו נתן הסכמתו לעליה של חמישים משפחות לישראל. לפני מימוש הסכמה זו, בשנת 1974, אירעה מהפכה באתיופיה ולשלטון עלה הדיקטטור מנגיסטו היילה מאריים. לאחר התבססות השלטון החדש פנה יונה בוגלה למנגיסטו היילה מאריים וביקש לממש את ההסכמות שנתנו על ידי הקיסר היילה סלאסי להעלות חמישים משפחות לישראל.מנגיסטו הסכים אך ביקש שהדבר יעשה בחשאיות כדי לא לפגוע בקשריו ויחסיו הטובים עם מדינות מוסלמיות שכנות.
סגירת השעריםבעקבות ההסכמה של מנגיסטו היילה מאריים עלו לישראל שלוש המשפחות הראשונות.
סיפור עלייתן התפרסם בתקשורת הישראלית ומנגיסטו ספג ביקורת קשה מהמדינות השכנות. בעקבות כך עצר מנגיסטו את עלייתן של שאר המשפחות ומדיניותו כלפי העלייה והיהודים השתנתה. העלייה נאסרה, הפעילים מצאו עצמם נרדפים ע"י השלטון ופעילותם ירדה למחתרת.
בתקופה רגישה זו הגיעו לאתיופיה קבוצות של תיירים מאמריקה וישראל. מתוך סקרנות והתעניינות בקהילה היהודית באתיופיה הם נפגשו עם היהודים. ביקורים אלו יצרו חשדנות גוברת מצד השלטון שסבר שהקהילה היהודית, ובעיקר הפעילים, משתפים פעולה עם האמריקאים נגד השלטון. חשדנות זו הובילה להטלת הגבלות ואיסורים על הקהילה לרבות איסור לימוד עברית. הרדיפות מצד השלטון גברו.
המצב הוביל לכך שהפעילים, ובהם זימנה ברהנו, הבינו שצריך לזרז את העלייה.
הניסיון הראשון שהועלה על ידי זימנה לצאת דרך קניה כשל והקבוצה, שמנתה 15 צעירים, נתפסה בדרך לקניה ונעצרה. הם שוחררו על ידי זימנה.
הניסיון השני הועלה ע"י ד"ר גבריאל ברקאי, שהגיע לאתיופיה מאוחר יותר, כדי לנהל מרפאות בכפרים באזור גונדאר. ברקאי נפגש עם אברהם קהתי והציע שהעלייה תתבצע דרך סודן,שם ימתינו אנשי הסוכנות שיקבלו את העולים. הוא ביקש מאברהם שידאג למורי דרך. אברהם מצא שני יוצאי צבא שהכירו את הדרכים והוא הפגיש אותם עם ד"ר גבריאל ברקאי. הם סיכמו את פרטי המסע והתשלום הנדרש לכך.
וכך, בתחילה, נשלחה משפחה אחת עם מורי הדרך, כדי לוודא שהמסע אפשרי. לאחר שהמסע הצליח, והמדריכים חזרו, ד"ר גבריאל ברקאי החליט להפיץ את השמועה בקרב הקהילה, שאפשר להגיע לישראל דרך סודן. כך התגבשה קבוצה נוספת של 50 נערים, שיצאה לכיוון סודן. הם נתפסו בדרך ונלקחו למעצר והשלטונות הוציאו צו גירוש לד"ר גבריאל ברקאי שנאלץ לשוב לישראל.
אברהם קהתי יורד למחתרתלפני שד"ר גבריאל ברקאי יצא מאתיופיה הוא ביקש מאברהם קהתי להמשיך ולנסות להגיע לסודן בקבוצות עצמאיות ומשם תדאג הסוכנות להעלותם לישראל,וכך החלו קבוצות עצמאיות להתגבש עם מורי דרך ולצאת למסע לסודן חלקם הקטן נתפס וחלקם הגדול הצליח להגיע לסודן.
השלטון באתיופיה שידע על הפעילות החל לחפש את האחראים לתוכנית העלייה. השמות היו ידועים והוצא נגדם צו מעצר. מרבית הפעילים נתפסו ועונו בכלא ,ואברהם קהתי נאלץ להימלט מביתו.
גנט קהתי רעייתו של אברהם: "הסיבה שלא תפסו את אברהם הייתה, כי הוא עבר ועבד בין 37 בתי ספר, והם לא ידעו היכן הוא מצוי.הוא עבד עבור הסוכנות ועבור "אורט" והייתה לו עבודה רבה שלא איפשרה לסוכני הממסד לתפוס אותו".
לפני שנמלט מן הבית קהתי הסתייע בכהן דת יהודי שסייע בידו להמשיך את גל העלייה."לי לא היה אכפת שחיפשו אחרי אבל חששתי מהצרות והרדיפות אחר המשפחה שלי. והם אכן התעללו במשפחה".
"הם חיפשו אותי מתחת למיטה בביתי, כי חשבו שאני מגיע לישון בבית. הם רצו לתפוס אותי, כי ידעו שאני פועל לחילוץ יהודים. יצאתי מידיהם בנס ממש. ברחתי מן הבית ליער והכלב המשפחתי הנאמן ליווה אותי".
"אני אמרתי לכלב :אתה כאן ואני כאן אבל המשפחה לבד. חזור אליהם ואמור להם שאני בסדר. והכלב שב לביתנו אחרי שהבין מה שאמרתי וכשהגיע נבח ואני שמעתי אותו וידעתי שהוא שומר על המשפחה, שמנתה שמונה ילדים שלי ושל גנת, שחששו והתגעגעו אלי מאוד".
"אחד מבני, שהתגעגע אלי מאוד החל לנגן מנגינות געגועים לאבא, מנגינות שיועדו לי. והמדהים בכל הסיפור שהוא לא למד לנגן והפך להיות נגן בשל הגעגוע שחש.היום,בני סלומון קהתי,הוא מוסיקאי יהודי ממוצא אתיופי, שידוע בקהילה ומזמינים אותו לנגן".
ההתגייסות לעבודה ב"מוסד"בעקבות פעילותו זו הוא חבר לשליחי "המוסד".
"העבודה עם "המוסד"— הדרך לסודן- הייתה מסוכנת מאוד. מצאתי מורה דרך מקומי שלקח אותי חצי מהדרך תמורת כסף.הייתי ללא פרנסה כי היא נשללה ממני לאחר שמנגיסטו עלה לשלטון,נותרתי ללא כסף,והייתי צריך לממן את ההליכה שלי לסודן .כל אדם שסייע לי רצה כסף,ואני הייתי מטופל בשמונה ילדים,אשתי לא יכלה לעבוד כבעבר אבל היא המשיכה להתפרנס כשעבדה בעל הזדמנות שנקרתה לה.היא הייתה אחות ונאלצה לעבוד ,אף שאנו דתיים,בשבתות,ומצבנו היה קשה מאוד.אבל לא וויתרנו".
"ההליכה לסודן הייתה קשה ביותר .החשש הכבד שלי היה מן הנחשים הארסיים. עד היום ,הנחשים הארסיים הללו עולים לנגד עיני.היה חשש שמורי הדרך יסבכו אותי ויכניסו אותי לתוך מלכודת של שודדי דרכים.היה לי קשה מאוד ללכת רגלי בהעדר מים.ומזלי הגדול שאחד האתיופים נתן לי חמור שיסחב את הצידה שרכשתי ואמר לי: כשתגיע לסודן שלח אלי "מלח",שהיה חסר באתיופיה.אחרי ימים של הליכה רגלית הגעתי למקום שבו התגורר שיח סודני שריחם עלי ונתן לי להחליף את התחבושות שחבשתי בהם את רגלי לאחר שהנעליים שלי נקרעו לחלוטין".
"ההליכה למחנה בפליטים בגדריף, סודן, הייתה איטית, קשה ומורטת עצבים. המקום שאליו הגעתי היה מלא בעבריינים ואני חיפשתי מקום להניח את ראשי".
"בינתיים - נודע לי – שארבעה מתוך שמונה הילדים שלי יצאו לישראל,אשתי וארבעת ילדי הקטנים חיו על הקו שבין הכפר שלנו לאדיס אבבה,ואני חייתי במחנה הפליטים בסודן".
"המפגש עם בן דודי זימנה ברהנו היה אקראי כי זימנה חי בכיסוי.וכשהגעתי למפגש שארגנו לי איתו, מבלי שידעו שאנחנו בני דודים, נפלנו זה על צווארו של זה ופרצנו בבכי. המלווים שלי היו המומים מן המפגש, כי לא ידעו שהכרתי את האיש שהיה מחלק כסף לפליטים במחנה".
"הגעתי מגדריף, ביחד עם זימנה, למפגש עם דני לימור מה"מוסד". הוא קיבל אותי בחרטום.שניהם הזמינו אותי לפגישת עבודה במלון במרכז העיר,והטילו עלי משימות עבודה : לעשות פעילות איסוף של שמות הצעירים והאנשים שנותרו בכפרים,ולהעביר את היהודים ממרכז מחנות הפליטים לנקודת האיסוף הסודית שממנה הם יצאו לאתר האיסוף לישראל דרך אתונה".
"זו הייתה עבודה מסוכנת מאוד" הוא מספר ולא מפרט.
לאחר שנה של פעילות במחנה בסודן עבר אברהם לבירה הסודאנית חרטום. שם דאג לקנות מזון לכל העולים, שהמתינו לטיסה לאתונה. את קניות המזון היה מבצע אברהם במכולות שונות, כדי לא לעורר חשד מיותר.
גנט קהתי ,אשתו של אברהם : "ידענו שאברהם היה בקשיים גדולים אבל גם אנחנו סבלנו מאוד.אני עבדתי לפרנס את המשפחה שלנו, אברהם היה ביער ובדרך לסודן,והילדים התפללו למען אביהם,בבית הכנסת ובבית.היינו נחושים להישאר בחיים למרות הקשיים הנוראים שעברנו".
"השלטונות היו מגיעים כל ערב שישי ושבת לבתינו והופכים את הבית, ומאיימים שנסגיר אותו,אפילו עצרו אותי למשך יום שלם.בעקבות הלחץ והפחד מהשלטונות לגורל משפחתי שלחתי את ארבעת ילדיי לסודאן בשלוש קבוצות שונות, שתי בנותיי הקטנות בנות העשר יצאו ברגל למסע המפרך לסודן יחד עם קבוצת נערים.דאגתי מאוד לגורלן. זו הייתה חוויה קשה עבורם. הם היו הולכות בלילה ומתחבאות ביום.בדרך הם נתפסו ע"י מורדים שהרגו את מורי הדרך שלהם,והם צעדו במשך ימים רבים ללא מים ומעט אוכל,בדרך,הסודאנים ניסו לחטוף את אחת מהן ובדרך נס ניצלה ע"י אדם מבוגר מהקבוצה. בסודן היא חלתה בדיזנטריה והיא ואחותה הושארו מאחור לבד במחנה הפליטים.במקרה עבר במקום קרוב שהכיר את המשפחה ולקח אותן תחת חסותו טיפל בהן ועזר להן להגיע לישראל,כל שעבר עלינו כרוך בניסים".
אברהם מתקשה לספר על כל הקורות אותו בסודן.
לרגע הוא נדרך ונזכר במשאית "מק" שמובילה בחשאיות עולים והוא יושב בתא הנהג כשחשש מנקר במוחו שמא יתפסו.
"אני יכול לומר שהעבודה של זימנה ושלי,וכל מי שעבד עימנו בחילוץ היהודים,הייתה עבודה מסוכנת מאוד וקשה מאוד. סודאן הייתה ועודנה מדינה עוינת ואיסוף האנשים במשאית "מק" עברה דרך מדבר נוראי לעבר נקודת איסוף חשאית".
"הנסיעה הייתה דרך מסלול קבוע וישר : כביש מסוכן מאוד שחלף על פני גשר צר מאוד שהיינו צריכים לעוברו במהירות כדי לא להיתפס ע"י חיילים סודאנים" הוא מסביר.
"אני זוכר שהגעתי למחנה האיסוף וישבה שם אישה קשישה ותינוקת ינקה מהשדיים החרבות שלה ובכתה מאוד. שאלתי אותה מדוע הילדה בוכה והיא סיפרה שאמה מתה בסודן ואין לה חלב לתת לה, כי היא הסבתה שלה.ספרתי את זה לזימנה והוא הורה לרכוש עבור התינוקת,מדי שבוע,אבקת חלב.כך עשינו.התינוקת הזו חיה בישראל,אני מעריך" הוא מספר.
"ואני בוודאי זוכר את המקרה של הילד שהיה עם גידול בלשונו והעליתי אותו לעלייה לישראל, אף שהתנגדו מאד שאכניס אותו לתור,והוא הגיע לישראל,נותח ויצא מכלל סכנה.שנים לאחר מכן,הוא פגש אותי,והודה לי על שהצלתי את חייו. יש לעיתים קורת רוח ונחת שמחפה על הסבל הרב שסבלתי,אני ומשפחתי".
"היו רגעים של חרדה עצומה. כמו המקרה שסיפרתי לזימנה על אנשים שנתקעו במדבר.הוא נסע לשם,שילם למי ששילם,וחילץ אותם.היה שם ילד קטן שחבורה של חוטפים מקומיים לא התירה לשחררו כי הוא היה רועה צאן וזימנה נאלץ לרכוש אותו מידי שוביו.הוא נלקח מן השובים והגיע לאדיס אבבה ומשם הגיע לישראל בדרך לא דרך הודות לפעילותו של זימנה".
מגיעים לישראל – "אני יודע שללא סיוע של יהודי אתיופיה, כמוני וכמו זימנה ברהנו ,אי אפשר היה לחלץ את היהודים מאתיופיה ומסודאן. אני יודע שאם לא היינו פועלים,בעבור "המוסד" והסוכנות היהודית,היו מתים הרבה יותר אנשים. תאר לך שהייתה משפחה שנפטרה מצמא בהעדר מים,ואחרים נטרפו ע"י חיות ומתו ממחלות" הוא מספר.
אברהם קהתי,בנו של אלקה קהת לוי, מורה לעברית וציוני נלהב,עלה לישראל,התאחד עם משפחתו המשיך את עבודתו בסוכנות היהודית עד גיל פרישה,ומעולם לא הוכר כאסיר ציון או קיבל פרס על עבודתו. הוא גאה בתואר שהוענק לאביו ועליו נכתב : " על מאמצך במאבק למען זכויותיהם של יהודי אתיופיה בתקופה בה היה חשש לחייהם ולדתם באתיופיה".
0
