אחד מהאושיות והיסודות בהשקפה היהודית הוא שהאדם מגיע אל סיפוקו ואושרו בחייו לא ברדיפה מתמדת להשגת תענוגות חומריים אלא בשימוש מאוזן ביסודות הטבע-אם האדם אינו מפריז בהם- בכמות או באורך הזמן-סופו להגיע לאושר ולספוק האמיתי. הרי דרך הטבע היא שכל דבר אהוב ככל שיהיה החביבות מתמעטת וההתלהבות מצטננת לאחר שגרה מתמדת עד שמואסים בו.

כך גם בחיי האישות והאהבה .שגרת החיים עלולה לצנן את היחסים התקינים בין בני הזוג. וכדי להבטיח התמדה שלחיי אושר בנישואין באים חוקי הטהרה לאזן את התשוקה ולהפיח בין בני הזוג תחושה של התחדשות מידי חודש בחודשו בקביעת ימים שבהם עליהם להימנע מקיום יחסי אישות. לו חיי הפרישות היו נובעים רק מהסכמה בין בני הזוג ולא ממצווה אלוקים היה חשד שמא התמעטה אהבתו של אחד מבני הזוג והיה נגרם מתח בחיי הנישואין. לכן באה הקביעה האלוקים ומשפיעה מכוחה 

הרב על האמונה ועל ההסכמה המוחלטת שביניהם.