ב- 8 בדצמבר 1941 מרצח גסטאפו נאצי שהיה תלמידו לשעבר של שמעון דובנוב לקח את המלומד בן ה- 18  מביתו והרגו. בכך הוא סיים את חייו של מלומד מבריק .
נולד במסיטלב ,רוסיה. קיבל חינוך תורני ורכש את השכלתו הכללית בכוחות עצמו עד שהגיע למדרגת אחד מגדולי המלומדים של דורו. עקה היותו יהודי הוא לא קיבל
מישרת הוראה באוניברסיטה ולכן הוא העביר את חייו בלימוד ,כתיבה ובהוראת סטודנטים יהודים צעירים היסטוריה ותרבות.

דובנוב כתב בתחילה מחקרים על חיי היהודים ברוסיה ופולין. עבודתו העיקרית עסקה בהיסטוריה הכללית של העם היהודי. "דברי ימי העם היהודי " יצא בעשרה כרכים בין השנים ל- 1923 1929 תחילה בשפה הגרמנית ולאחר מכן ברוסית ובעברית. ספרים אלו נחשבים חשובים וכחובת קריאה לסטודנטים להיסטוריה יהודית גם היום. אולם שמעון דובנוב עסק לא רק בעברו של העם היהודי אלא גם בעתידו.

התיזה העיקרית של דובנוב אומרת שהמסתורין של העם היהודי הם בכך שהוא הצליח היכן שעמים רבים לפניו שהיו במצבו, גלות מארצם, נכשלו. לדעתו של דובנוב הצלחת
העם היהודי לשרוד בגולה הייתה תלויה ביכולתם לפתח עצמאות אוטונומית של קיום חברתי ומערכת חוקים שהפרידה בינם ובין העמים אשר בתוכם הם חיו. מעת לעת קהילה
יהודית אחרת הייתה מהווה מקור סמכות לשאר הקהילות וכך בעצם הם שמרו על מעין רבונות תרבותית. היהודים בעצם גבשו לעצמם אומה ללא ארץ, בכל מקום בו הם חיו
הם שמרו על שפתם תרבותם ואמונתם.

דובנוב האמין שהשרדותם של היהודים בעתיד תהיה תלויה בכח רצונם וביכולתם ליצור מרכז רוחני הוא לא הסכים עם הציונים שהאמינו שחיי היהודים בכלות נידונו לכליה וכשלון ושהתקווה היחידה לעם החלש והמפוזר היא חיים חדשים בארץ ישראל. הוא טען שהבסיס של החיים הלאומים זה התרבות והרוח " העם היהודי הוא עם שכל העולם הוא ביתו ". רעיון זה השפיע על יהודים רבים וגרם להם להעריך את האיכות המיוחדת של הרוח היהודית ואת תפקידה המיוחד בשימור העם היהודי כאומה לאורך שנותיו בגלות.