מסורב עלייה ופעיל למען יהודי ברית-המועצות

ארץ לידה: ברית-המועצות

שנת לידה: 1958

שנת עלייה:1987

סיפורי האישי

בגיל ארבע קרו לי שני דברים חשובים: אבא לקח אותי בפעם הראשונה ל"באניה" (סאונה ברוסית. מקום בילוי מקובל בקרב הגברים בברית-המועצות), וסבתא לקחה אותי בפעם הראשונה לבית הכנסת.
אני זוכר את לילות סדר הפסח שהיו עורכים סביי וסבתותיי, ואת ניסיונותיהם ללמד אותי יידיש. אימא וסבתא דיברו ביניהן יידיש כל הזמן. כשהייתי בן שש הוכיתי קשה בפעם הראשונה בגלל היותי יהודי.
בפברואר 79' הגשתי בקשה לצאת את ברית-המועצות (לארצות-הברית, לא לישראל) ובמאי 80' קיבלתי את סירובי הראשון. בקשָתי אז הייתה להגירה אבל בזמן שהמתנתי לתשובה קרו לי כמה דברים: פגשתי את יולי אדלשטיין, שהכניס אותי למעגל חבריו, וקראתי את הספר "אקסודוס", שעזר לי להבין שאין כל סיבה לעזוב את ברית-המועצות רק כדי לחיות יותר טוב. בברית המועצות היו לי דירה טובה וחיים טובים.
מהרגע שקיבלתי את הסירוב, כל חיי השתנו. לא יכולתי לסיים את לימודיי באוניברסיטה מפני שגורשתי, והתחלתי לעבוד בכל מיני עבודות כפיים – מסידור סחורה בחנות ועד לתיקון מקררים.
היות שלימודיי נפסקו קיבלתי צו גיוס, אבל לא צייתי לו. הסיבה לכך הייתה העובדה שעל כל מי ששירת בצבא נאסר לצאת מברית-המועצות במשך חמש שנים לאחר שחרורו, וזה נראה לי אז תקופה ארוכה. בתקופה הזאת פגשתי מסורב עלייה, שאיתו ניהלתי ויכוח אידיאולוגי על הדרך הטובה היותר להימנע מהשירות הצבאי: ללכת לכלא, או להישלח לבית חולים פסיכיאטרי? בסופו של דבר, שנינו הגענו למקום שבו צידד כל אחד מאיתנו: הוא – לכלא, ואני – לבית חולים פסיכיאטרי. למרבה האירוניה, נפגשנו מאוחר יותר בזמן הטירונות בצה"ל, במִתקן "אדם".
בפעם הראשונה שהגיעו מהצבא לחפש אותי לאחר שלא התייצבתי, ארזתי תיק ועברתי לגור לתקופה מסוימת אצל חברים. כשהגיעו שוב, החלטתי לטעון לאי-שפיות. אמי סיפרה שניסיתי להתאבד, ואושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי למשך חודש וחצי.

על פעילותי

אחרי ששוחררתי הצטרפתי לחבר'ה שהעלו "פוּרימשְפּיל" – הצגות של סיפור מגילת אסתר מעורב בהווי של אז. הופענו כל שנה בפני כאלף איש בדירות פרטיות. בפעם הראשונה שבה הופענו היו כ-400 צופים דחוסים בתוך דירה קטנה עד אפס מקום, וה"במה" הייתה דלת שהוצאה מצירֶיה. היינו עשרה שחקנים בתפקידים שונים. תמיד הייתי מגלם את תפקיד המן, ואחותי אירנה – את אסתר. מובן שבמאים מקצועיים סירבו לעבוד איתנו, הן מפני שהיינו שחקנים חובבים והן מפני שפשוט לא הבינו איך מופע כזה יכול להתרחש בדירה כל-כך קטנה. מעולם לא היה קהל טוב יותר. הם קיבלו אותנו וליוו אותנו בתשואות.
בשנת 83' הצגנו מופע בריגה לכבוד חנוכה. לפי התכנית, היינו אמורים להופיע בבית קפה שהמארגנים שכרו מראש, אבל כשש שעות לפני המופע הגיעו מכבי האש ואסרו עלינו לקיים אותו שם. כך שבסופו של דבר, המופע התקיים בדירה של אחד האנשים.
בהמשך התחלתי ללמוד עברית וגם יהדות. השיעורים התקיימו בדירות של אנשים שונים וגם בדירה שלי, והמורה היה יולי אדלשטיין. נטלתי גם חלק בהכנת ספרי הלימוד, אותם צילמתי והפצתי.
בתחילת שנות השמונים חבריי ואני יזמנו תכתובת עם הרשויות בנושא מתן היתר לעזוב את ברית-המועצות ולעלות לישראל. הגענו אפילו עד לסובייט הראשון, כלומר המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, ליאוניד איליץ' ברז'נייב. השקענו מאמצים רבים בכתיבת המכתבים ובניסוחם. שנים מספר לאחר נפילת ברית-המועצות הזדמן לי לדבר עם עובדי OVIR (מחלקת הוויזות של משרד הפנים) שהיו ממונים על ההגירה: מהם הבנתי שמכתבינו לא שינו דבר, וההחלטה מי ייצא ומי לא בכלל לא הייתה בידם.
בשנת 82' פחדתי שגם אני אגיע לכלא, מפני שסומנתי על-ידי הקג"ב. הם היו מגיעים אליי הביתה לעתים תכופות ומזמינים אותי לחקירות שוב ושוב. הקג"ב לא אהב את הפורימשפיל ולחץ עליי להפסיק לעסוק בפעילותי. הסתובבתי תמיד עם בגדים להחלפה ועם סבון, למקרה שיעצרו אותי, אבל מעולם לא נאסרתי. אני רואה את עצמי כגיבור. אני מכיר אנשים שישבו עשרים שנה במחנות בגלל עיסוקם בפעילות ציונית, והיו לי חברים שהגיעו למחנות ולכלא, כמו יולי אדלשטיין וסשה חלמנסקי. הם באמת גיבורים.
בשנות השמונים עבדתי כפורק סחורה בחנות. ביום הראשון לעבודתי הזמינו אותי שאר העובדים, שהיו אלכוהוליסטים גמורים, לשתות איתם, ואני עניתי: "אני לא יכול, אני יהודי ואסור לי לשתות את היין שלכם". תגובתם הייתה מעניינת. אחד מהם קפץ ואמר: "ארוץ ואקנה וודקה!"
מהרגע הזה לא הייתי צריך להסביר את עצמי לאף אחד. אפילו כאשר עובדים מחנויות אחרות היו נטפלים אליי, חבריי לעבודה היו נלחמים עבורי. גיליתי שברגע שבו אתה מפסיק להתחפש למישהו אחר ומתנהג כעצמך, מכבדים אותך הרבה יותר.
פעם קיבלתי חולצה נפלאה בצבעים של תכלת ולבן, מלפנים היה מגן דוד ומעל היה כתוב: "I Love Israel because it's ישראל". הסתובבתי איתה מדי פעם. פעם אחת נסעתי איתה במטרו יום אחד ומיד כל האזור סביבי התרוקן מאנשים... עמדתי שם לבד כמו מלך. בפעם אחרת החלטתי ללבוש אותה למופע בינלאומי. ניגש אליי אדם והזהיר אותי: "שתי אפשרויות עומדות בפניך – או שאני לוקח אותך איתי, או שאתה לובש מעיל". אני חייב להודות שלבשתי את המעיל.
בשנת 87' ארגנו הפגנה עם השלטים "שלח את עמי". זו הייתה כבר תקופה יותר ליברלית, ואף שדחפו אותנו פה ושם, אף אחד לא נכלא. הייתה לנו חוויה נעימה לעמוד שם עם שלטים בעברית.

יחסה של משפחתי לפעילותי

לא קיבלתי מהוריי דבר מלבד תמיכה, אהבה והבנה בנוגע למאבק שלי. את אבא אפילו פיטרו מהמפעל שבו עבד במשך 33 שנה, מפני שהגשתי מסמכים לצאת את ברית-המועצות, והוא המשיך לתמוך בי מכל הלב.

הציונות בשבילי

אני חושב שיהודים צריכים לחיות בישראל. לפי דעתי, אין כאן בכלל מקום לוויכוח. האפשרות להישאר יהודי בחו"ל שואפת לאפס, ואבותיי לא חיו חיים כה קשים כדי שבסופו של דבר נכדיי יהיו גויים.

אירועים היסטוריים שהשפיעו עליי

מובן שהשפיעו עליי המלחמות ומבצע אנטבה, אבל במיוחד זכור לי פיצוץ הכור האטומי בעיראק. אז הרגשתי מאוד גאה בעם שלי!

ארגון "נתיב"

הייתי ברשימת מסורבי העלייה ולכן הגיעו אליי אנשים מ"נתיב". הם תמיד מאוד דאגו איך ניפגש ושאלו אותי "איך תזהה אותנו?" השאלה הזאת מאוד שעשעה אותי, מפני שהיה קשה שלא לזהות אותם, חוץ מהבגדים השונים והמראה האירופי: רק אצלם הגרביים היו תמיד בצבע הנעליים...

לסיכום

תקופת המאבק למען יהודי ברית-המועצות הייתה חלק מעניין מאוד בחיים שלי, ואיני מצטער כלל שהייתה.