בעקבות הפרעות ביהודי דרום רוסיה בשנים 1882-1881 ("סופות בנגב"), התארגנו צעירים יהודים בעיר חרקוב לאגודה שנקראה בראשית דרכה בשם: "דאבי"ו", ראשי תיבות של הפסוק "דבר אל בני ישראל ויסעו" מתוך ספר שמות י"ד, ט"ו. כעבור זמן קצר שונה השם מטעמי נוחות ל"ביל"ו", ראשי תיבות של הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" המופיע בישעיהו ב' ה'. האגודה קמה בדגש על הגשמה עצמית וחבריה שמו להם למטרה עלייה לארץ ישראל על מנת להתיישב בה, לקיים אורח חיים חקלאי ולהחיות את השפה העברית.
בימיה הראשונים מנתה האגודה כ-500 חבריaם וחברות, בהם סטודנטים ומשכילים רבים. חלק מחבריה היה בעלי נטייה לתנועות סוציאליסטיות ובהשפעת תפיסת עולם זאת, התכוונו חברי התנועה לייסד בארץ ישראל מושבות שיהיו מושתתות על בסיס שיתופי.
בקיץ 1882 עלתה קבוצה ראשונה של אנשי ביל"ו לארץ ישראל וקבוצה שנייה של 34 צעירים וצעירות עלתה רק כעבור שנתיים. שתי הקבוצות נכללות במסגרת "העלייה הראשונה".
העיכוב במימוש רעיון העלייה נבע ממחלוקות שהתעוררו בתוך התנועה בין מצדדי ההגשמה המיידית, ובין אלה שקראו לקבל צ'ארטר משלטונות תורכיה למעשה ההתיישבות בארץ ישראל.
הוויכוח פגע בתוכניות האגודה ובסופו של דבר נעצרה עלייתם של אנשי ביל"ו לארץ. שתי הקבוצות שהגיעו לחופי יפו, עשו את חודשיהם הראשונים במקווה ישראל. חלקם נשארו במקום ושאר חברי הקבוצה עברו לראשון לציון. כמה מהם עברו לירושלים וייסדו בה את ארגון "שיבת החרש והמסגר" ואחרים פנו בשנת 1885 לייסד את מושבת הביל"ויים גדרה על אדמה שנקנתה עבורם על ידי אגודת חובבי ציון.
שנותיהם הראשונות בארץ היו קשות וקיומם היה בדוחק רב. הם עבדו בעבודות חקלאיות שונות, אך בסופו של דבר הם לא הצליחו להביא בעקבותיהם את שאר חברי התנועה. רק כעבור מספר שנים (1904) התחדשה תנועת העלייה לארץ ישראל במסגרת "העלייה השנייה".

הקודם הבא