אחד הזרמים המרכזיים בראשית דרכה של התנועה הציונית, היה זרם הציונות הדתית. שורשיה של הציונות הדתית כבר בראשית המאה ה-19, בתקופה שקדמה לתנועת חיבת ציון. בין מובילי התנועה הבולטים של אותם ימים ניתן למנות את הרבנים יהודה אלקלעי, צבי קלישר, שמואל מוהליבר ונפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב).

בבסיס הרעיון של הציונות הדתית עמד השילוב שבין דת ישראל ללאומיות היהודית. שאיפתה הייתה להחזיר לעם ישראל את חירותו המדינית ובמקביל גם את קיום מצוות התורה כתנאי לקיום חיים עצמאיים בארץ ישראל.

בשנים שאחר כך, התעורר בתנועה הציונית ויכוח חריף בשאלת הזיקה שבין הדת לתרבות. הנושא העסיק את צירי הקונגרס הציוני למן ההתכנסות הראשונה בבזל בשנת 1897 ועד הקונגרס החמישי בשנת 1901. הדיונים נסבו סביב שאלת הגדרת המושג "תרבות יהודית", ובקרב החוגים הדתיים התעורר חשש מפני התגברות מגמות אנטי דתיות בתוך התנועה הציונית. אנשי הציונות הדתית ובראשם הרב יצחק יעקב ריינס, סברו שהתנועה הציונית צריכה להתמקד בפעילות מדינית בלבד ולהימנע מעיסוק בשאלת התרבות, אך במהלך הקונגרס החמישי התקבלה בניגוד לדעתם החלטה הרואה בפעולה התרבותית חלק מהתוכנית הציונית בכללה. בתגובה להחלטה הקימו הרב ריינס וההיסטוריון זאב יעבץ, בשנת 1902 את תנועת "המזרחי". מצע התנועה שנוסח בוועידה הראשונה של "המזרחי" שהתקיימה בווילנה ב-1904, קובע כי שמירת השבת והשיבה לארץ ישראל מהווים בסיס עיקרי לדרכה של התנועה.

העמקת התפיסה התרבותית חילונית של התנועה הציונית, הביאה בשנת 1912 לפרישה של חלק מאנשי הציונות הדתית שהתחברו עם גופים חרדים בהם גם "אגודת ישראל".