מטרות לימודיות:

1. בין לאומיות והתבוללות - יהודי ברית המועצות בין שתי מלחמות עולם.
2. התחזקות הרגש הלאומי בעקבות מלחמת העולם השניה והשואה.
3. יהודי ברית המועצות בשנים 1948 - 1967.
4. ההתעוררות הלאומית לאחר מלחמת ששת הימים והמאבק לעליה

מבוא - הצגת הנושא

מהפכת פברואר 1917 עוררה תקוות בקרב יהודי רוסיה. הממשלה הזמנית הוציאה פקודה
שבטלה את כל ההגבלות האזרחיות שהיו מוטלות על היהודים. לראשונה בתולדות רוסיה
זכו היהודים באמנציפציה מלאה. עד מהרה החלו היהודים להתארגן במפלגות והחיים
הפוליטיים ביישוב היהודי נעשו ערים ביותר. היהודים קיוו כי בעייתם תיפתר
במסגרת של אוטונומיה לאומית דמוקרטית והתארגנו לקראת מאבק למען אוטונומיה
ולהכרה במעמדן המיוחד כמיעוט לאומי. בקרב היהודים פעלו מספר מפלגות וכמספר
המפלגות כן היה מספר הגישות להגדרתה של האוטונומיה. מפלגת ה"בונד" (מפלגה
יהודית סוציאליסטית, שנוסדה בשנת 1897 ופעלה במחתרת. מפלגת ה"בונד" ראתה
ביידיש את שפת הפועל היהודי והתנגדה לציונות) הסתפקה באוטונומיה שתאפשר פעילות
יהודית עצמאית. מפלגות אחרות, כמו "המפלגה העממית" ו"מפלגת הפועלים היהודים
המאוחדת", דרשו אוטונומיה שתאפשר שיפוט על פי עיקרי הדת היהודית, הפעלת מוסדות
דת, סעד ועוד. הציונים "צעירי ציון" ו"פועלי ציון" תבעו, בנוסף לאוטונומיה,
גם הכרה בזכות היהודים למדינה בארץ ישראל. למרות ריבוי המפלגות, חשו רבים
צורך בהקמתו של ארגון גג לכל יהודי רוסיה. נערכו בחירות לועידת יהודי רוסיה,
אולם זו לא התכנסה. המהפכה הבולשביקית, שפרצה באוקטובר אותה שנה, מנעה את
כינוס הועידה. מנהיגי המהפכה הצהירו על גישה חדשה של השלטון הקומוניסטי,
ששמה לאל את תקוות היהודים לאוטונומיה לאומית. מדיניות המהפכה, כפי שהותוותה
על ידי לנין, גרסה כי יש לשלול לחלוטין את האנטישמיות, אך אין להרשות ליהודים
להתארגן במסגרת אוטונומית נפרדת. מאחר וליהודים אין טריטוריה משלהם, הם אינם
מהווים לאום נפרד ולכן עליהם להתבולל בעם הרוסי (לשאר הלאומים ברוסיה, לעומת
זאת, הורשה להתארגן במסגרת אוטונומית נפרדת). על גישת השלטון הקומוניסטי לבעיית
היהודים כמיעוט לאומי - הניסיונות להטמעתם בתוך העם הרוסי, תוך נקיטת אמצעי
דיכוי ורדיפות, ההתעוררות הלאומית היהודית לאחר מלחמת ששת הימים והמאבק לעליה
- נלמד בשיעור זה.

1. בין לאומיות להתבוללות - יהודי ברית המועצות בין שתי מלחמות עולם

הקומוניזם שאף לעקור כל סימן לאומי מתוך הציבור היהודי ברוסיה ולהטמיעו בתרבות
הרוסית. לשם כך הוחל בפעילות שיטתית לחיסול החברה היהודית המסורתית. ב -
1918 הוקמה במשרד הלאומים מחלקה מיוחדת - ה"יבסקציה" - שתפקידה היה לשלב את
היהודים בקומוניזם הרוסי. בצד ה"יבסקציה" המרכזית, נוסדו גם "יבסקציות" בסניפים
המקומיים של המפלגה הקומוניסטית. מיד עם היווסדן, התכנסו נציגי ה"יבסקציות"
לועידה כדי לדון בדרכים לשיבוץ הפועלים היהודים בכלכלה הסובייטית. בועידה
זו נקבע של"יבסקציות" אין כל תפקיד בטיפוח הלאומיות היהודית וכי היידיש אינה
אלא אמצעי תקשורת בין דובריה. בועידה הוחלט גם על חיסול שיטתי של הארגונים
והמוסדות הציוניים ברחבי ברית המועצות. המשטרה החשאית החלה לפעול נגד הציונים.
בשנת 1920 נאסרו הפעילים שעמדו להתכנס בועידה ציונית כל - רוסית.

אנשי ה"יבסקציה" נעזרו במוסדות השלטון הסובייטי בחיסול הקהילות היהודיות, בסגירת
בתי כנסת, ישיבות, "חדרים", בתי ספר יהודיים וספריות. במקום מוסדות התרבות
והארגונים היהודיים שדוכאו, ניסו פעילי ה"יבסקציה" ליצור תרבות יהודית קומוניסטית.
לשם כך ייסדו שלושה עיתונים יהודים ביידיש. במקביל הוקמה רשת של בתי ספר
חילוניים ביידיש והוקמו תיאטראות יידיים, שהראשי בהם היה "התאטרון היהודי
הממלכתי" במוסקבה בראשות השחקן הנודע מיכאלס. בסוף שנות ה - 20 הוחלט על חיסול
ה"יבסקציות" במוסדות המפלגה הקומוניסטית, בד בבד עם חיסול שאר הסקציות הלאומיות.
פעילי המחלקות היהודיות הוסיפו לפעול בקנה מידה מצומצם בקרב הציבור היהודי
עד שנת 1934. באמצע שנות ה - 30 הוצאו רוב מנהיגי ה"יבסקציה" להורג במסגרת
ה"טיהורים הגדולים" של סטלין.

פעילותה של ה"יבסקציה" הביאה להתפוררותה ההדרגתית של העיירה היהודית על מנהגיה
ומסורותיה. יהודי העיירה לא הורשו להשתלב במערך הכלכלי של הקומוניזם משום
שמרביתם היו חנוונים, רוכלים או בעלי מלאכה עצמאיים. הם לא השתייכו למעמד
הפועלים או האיכרים ועל כן נחשבו למתנגדי המשטר. רבים עברו לערים הגדולות,
והיו שניסו להשתלב בעבודה במפעלי התעשייה. ניסיונות ההשתלבות בחברה הרוסית
וההכרה, לפחות כלפי חוץ, ברעיונות הקומוניסטיים, הביאו בהכרח לויתור על הייחוד
היהודי ולתחילתו של תהליך התבוללות. גם התנועה הציונית לא יכלה לשמש בלם
כנגד ההתגוללות. השלטון הקומוניסטי ניהל מאבק עיקש נגדה. הוא ראה בה את
המכשול העיקרי להשתלבותם של היהודים בחברה הקומוניסטית. השלטונות לא הסתפקו
בתעמולה נגד הציונות והחלו לרדוף את חברי התנועה. רבים נאסרו ונשלחו למחנות
כפייה. היו שמתו בתנאי החיים הקשים במחנות, ואחרים הוצאו להורג ללא משפט.
כל הפעילות הציונית ירדה למחתרת, והייה כרוכה בסיכון גבוה של חיי אדם. עם
זאת מדי פעם ניסה השלטון להוכיח את דאגתו כביכול ליהודי ברה"מ ופרסם צווים
שאסרו על אנטישמיות. אולם האיסור נבע בעיקר מן החשש מפני מהומות ואי סדרים
שעלולים היו לפגוע בתכניות השיקום והפיתוח ברוסיה. פורסמו גם תכניות ליישוב
יהודים בקהילות אוטונומיות בקרים ובבירובידג'אן. לא האוטונומיה היהודית עמדה
לנגד עיניו של השלטון, אלא הרצון להקים התיישבות חקלאית באזורים מרוחקים לתועלתה
של ברית המועצות.

2. יהודי ברית המועצות בשנים 1939 - 1967

א. התחזקות הרגש הלאומי - יהודי ברה"מ בשנים 1939 - 1948
הפלישה הנאצית גיבשה את היהודים. נוצרו קשרים בין מרכזים יהודים שהניבו עיתווות,
ספריות תיאטראות ובתי ספר ביידיש. הממשל הסובייטי טיפח את הרוח הלאומית מסיבות
פוליטיות. הממשלה עודדה את יהודי ברה"מ ליצור קשרים עם יהודי המערב ובשנת
1941 הקימה את "הוועד היהודי האנטי פאשיסטי" בראשות השחקן מיכאלס. בוועד
שותפו סופרים, אנשי מדע, שחקנים ואנשי צבא. הוועד קיים כינוסים, שידר ליהדות
העולם והוציא כתב עת תעמולתי נגד הנאצים. עם זאת שמר המשטר הסובייטי על כך
שההתעוררות הלאומית לא תחרוג מן המותר. באזורים שסופחו לרוסיה חוסלו קהילות
יהודיות ועסקנים דתיים וציוניים נשלחו למחנות עבודה. "הוועד היהודי האנטי
- פאשיסטי" המשיך לפעול עד 1948.

בעקבות המלחמה החלה התעוררות לאומית יהודית. התעוררות זו נבעה מחשיפת גילויי
האנטישמיות העממית שהופיעו בתקופת הכיבוש הנאצי, בעיקר באוקראינה וברפובליקות
הבלטיות, וכן חדירתה והעמקתה של תודעה השואה בקרב הציבור היהודי. ההתעוררות
הלאומית היהודית באה לידי ביטוי בהתחדשות הזיקה אל עברו ההיסטורי של העם היהודי
במסגרת יצירותיהם הספרותיות של סופרים יהודים, ואף בניסיווות לחדשאת ההתיישבות
היהודית החקלאית בבירובידג'אן ובחצי האי קרים. בעיקר הלכה וגברה הפגנת ההזדהות
עם היישוב היהודי בא"י הנאבק על עצמאותו המדינית. הצבעתה של ברה"מ באו"ם,
בנובמבר 1947, בדבר הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, חיזקה את ליבותיהם
של יהודים רבים, שראו בעמדה זו של הסוביטים היתר רשמי לתסיסה הלאומית היהודית.
בואה של שגרירת ישראל בברה"מ, גולדה מאיר, ב - 1949, הפך למפגן הזדהות המוני
של יהודי ברית המועצות עם מדינת ישראל. בראש השנה היהודי צבאו אלפים בפתח
בית הכנסת הגדול במוסקבה וברחובות הסמוכים, מצפים לבואה של השגרירה. כשהגיעה,
היא התקבלה על ידי המון של יהודים מריעים, צוחקים ובוכים, כשהם מושיטים את
ידיהם באמרם : "גולדה שלנו". מפגן הזדהות זה נערך כאשר המסע נגד "הקוסמופוליטים"
עשה כבר את צעדיו הראשונים.

ב. השנים השחורות - יהודי ברה"מ בשנים 1948 - 1953
במרוצת 1948 השתנה יחסו של הממשל הסובייטי אל יהודי ברה"מ. השינוי נבע משתי
סיבות עיקריות:
1. לממשל הסובייטי התברר כי ישראל לא תהיה מדינה קומוניסטית.
2. "המלחמה הקרה" גרמה לכך שברה"מ תחל במסע תעמולה אנטי מערבי.
יהודים, שנעקרו ממקומות מושבם, שנפוצו על פני המדינה בעטיה של המלחמה, ביניהם
כאלה שנטמעו כליל בחברה הסובייטית, הוקעו כעקורים מכל שורש, כחסרי מולדת,
הסוגדים לצביון החיים המערבי הקפיטליסטי, והמסכנים את שלומה ושלמותה של המולדת
הסובייטית. בראשית 1948 נרצח מיכאלס, ראש "הוועד היהודי האנטי פשיסטי", במסווה
של "תאונת דרכים". זמן קצר לאחר מכן נאסרו עשרות סופרים, אמנים ועסקני התרבות
היהודים, שהואשמו, בין היתר, בשאיפה להקים רפובליקה יהודית בחצי האי קרים
" על מנת לנצלה כבסיס של אויבי ברה"מ במלחמה הבאה". לאחר ששהו מספר שנים
בבתי כלא ובמחנות ריכוז, הוצאו כמעט כולם להורג, בלילה אחד, ב - 12 באוגוסט
1952. המסע נגד "הלאומנים הבורגנים" ו"הקפיטליסטים" כאחד נתגלגל למערכה אנטי-יהודית
מובהקת, שתוצאותיה ניכרו בכל תחומי החיים. העתון האחרון ביידיש נסגר וכן
חוסל בית ההוצאה היהודי. היצירה הספרותית השתתקה, התיאטרון היהודי הממלכתי
ושרידי החינוך והתרבות היהודיים נעלמו כלר היו. הונהגו, בחשאי, מגבלות לקבלת
יהודים בענפי המשק השונים ובשירותי המדינה. התפתחות זו הגיעה לשיאה עם מאסרם
של קבוצת רופאים יהודים, בינואר 1953, שהואשמו בקשירת קשר עם "הציונות הבינלאומית"
ושירות הריגול האמריקאי, כדי לרצוח מנהיגים סובייטיים תוך ניצול זדוני של
הטיפול הרפואי בהם. באותה עת פשטה שמועה ברחבי ברה"מ כי נרקמת מזימה על ידי
סטלין להגלות אאת המוני היהודים ממרכז המדינה אל המזרח הרחוק.

ג. יהודי ברית המועצות בשנים 1953 – 1967
מות סטלין ב - 1953 הפיח תקוות חדשות בקרב יהודי ברה"מ. עלילת הרופאים בוטלה
ונחשפו מניעיה האנטישמיים. היחסים עם ישראל, שנותקו בזמן "משפט הרופאים",
חודשו. המאבק נגד "פולחון האישיות" התפתח בהדרגה. ביטויו הבולט ביותר של
מאבק זה היה הוקעת פשעי סטלין בוועידה ב - 20 של המפלגה הקומוניסטית ב - 1956.
הדה - סטליניזציה הביאה לעידן חדש לעם הסובייטי. אך היהודים, כלאום, לא זכו
להנות מפירותיו. המסע נגד הדת היהודית והתרבות היהודית בסוף שנות ה - 50
והמחצית הראשנוה של שנות השישים לא היה פחות חמור מזה שבתקופת סטלין. מאות
בתי כנסת נסגרו, נאסר על אפיית מצות ומכירתם. פורסמו כתבים אנטי - ציוניים
מובהקים, שהפיצו ארס אנטישמי. במאבק נגד "השוק השחור" בברה"מ, ערך המשטר
הסובייטי שורה של "משפטים כלכליים" כנגד הנאשמים בספסרות ובשחיתות כלכלית.
היה זה מסע אנטישמי לכל דבר. בימי כרושצ'וב קמה לתחייה עלילת הדם כאשר בדאגיסטאן
טען כתב עת קומוניסטי כי היהודים חייבים על פי מצוות דתם לשתות דם מוסלמי,
לפחות פעם אחת בשנה. מדינת ישראל הושמצה ללא הרף מעל דפי העתונות.

3. ההתעוררות הלאומית בעקבות מלחמת ששת הימים

א. מאבקה של "יהדות הדממה"
מלחמת ששת הימים הביאה להתעוררות לאומית עזה בקרב יהודי רוסיה. ההתעוררות
הלאומית באה לידי ביטוי בצורות רבות: לימוד השפה העברית, חוגי בית, שבהם נלמדו
נושאים יהודים, העברת מידע למערב אודות יהודי ברה"מ, שמירת תרבות יהודית במחנות
העבודה המרוחקים ביותר ועוד. הגילוי הבולט ביותר היה המאבק ליציאה מברה"מ
ועליה לישראל. ב - 1968 החלו יהודים פונים לרשויות המוסמכות בכדי לקבל היתר
ליציאה מהמדינה. תחילה העזו יחידים: יאשה קאזאקוב ממוסקבה, שפנה במכתב גלוי
אל שלטונות ברה"מ בתביעה להתיר את צאתו מברית המועצות למולדת עמו. "אני יהודי,
נולדתי יהודי, רצוני לחיות את חיי כיהודי", כך כתב בפנייתו אל הסובייט העליון,
במאי 1968. בוריס קוושובייבסקי מקייב טען בפנייתו כי זכותו כיהודי לחיות
במדינה יהודית כשם שזכותו של רוסי לחיות במדינה רוסית. באוגוסט 1969 פנו
18 ראשי משפחות מגרוזי בעצומה קולקטיבית אל שלטונות ברה"מ ואל ראש ממשלת ישראל.
במכתבם ביקשו החותמים לשוב למולדתם ההיסטורית - "אין בלבנו דבר נגד רוסיה,
אך מבקשים אנו לחיות את חיינו במקום בו נוכל לחיותם במלואם - והמקום הזה הוא
ירושלים. נקומה איפוא ונשוב הביתה". מיד לאחר "מכתב ה - 18" פרץ נחשול חדש
של פניות קולקטיביות מריגה, ממוסקבה, מלנינגרד וממקומות אחרים ברחבי ברה"מ.

בעקבות ההתערוות הלאומית ובקשות לעליה לישראל, רבו ההתנכלויות למי שביקש לעלות
לישראל. השלטונות הסובייטיים נקטו באמצעים שונים: פיטורים מעבודה, החרמות
והשמצות, "ביקורי בית", העמדת חלק מן המבקשים למשפט בטענה של "אי שפיות הדעת",
"בריונות" "טפילות" ועוד. קבוצת "מסורבי העליה", ה"סרובניקים" הלכה וגדלה.
ביוני 1970, נתפסה קבוצה של 11 יהודים, שניסתה לחטוף מטוס שהמריא מלנינגרד,
במטרה להגיע אתו לישראל. בחודשים הבאים נערכו מאסרים של פעילי עלייה יהודים
בשורה ארוכה של ערים. ב - 15 בדצמבר נפתח משפטם של חוטפי המטוס, שהפך למעשה,
למשפט ראווה של כל מבקשי היתרי העליה בברה"מ. המשפט עורר הד רב בברה"מ ומחוצה
לה. פסקי הדין במשפט לנינגרד היו חמורים: שניים מהנאשמים - מרק דימשיץ ואדוארד
קוזנצוב - נידונו למוות ושאר הנאשמים לתקופות מאסר של 4 עד 15 שנה. מאוחר
יותר הומתק גזר הדין של דימשיץ וקוזנצוב במאסר ממושך. "משפט לנינגרד" היה
הראשון בשורת משפטים פומביים אחרים בלנינגרד, ריגה, קישנייב ומקומות נוספים.
עמידתם הגאה של הנאשמים הוכיחה כי ההתעוררות הלאומית היהודית בברה"מ הפכה
לתנועה יהודית עממית רחבה, אשר פעיליה מוכנים ליטול על עצמם סיכונים רבים
למען הגשמת מטרתם.

ב. סיפורם של "מסורבי העליה"
"מסורבי העליה" שילמו מחיר יקר בעד רצונם לעלות: משפטים מבויימים, שנים בבתי
כלא ובמחנות כפייה, פיטורים מהעבודה ורדיפות. מספר פעילי העלייה ומסורביה
נמנה באלפים. סיפוריהם של נתן (אנטולי) שרנסקי ויולי אדלשטיין יכולים להעיד
גם על האחרים.
נתן שרנסקי (לאחר הבחירות במאי 1996 נתמנה לשר המסחר והתעשייה של מדינת ישראל).
נולד ב - 1948 בעיר דונייצק באקראינה ובגיל 22 סיים את לימודי הפיסיקה במכון
למדע במוסקבה. שלוש שנים אחר כך, בשנת 1973, הגיש בקשה לעלות לישראל. בקשתו
נדחתה מיד ללא הסבר. הוא לא ויתר והמשיך להזרים בקשות. במרס 1977 נעצר והואשם
בבגידה בברה"מ, בריגול למען ארה"ב ובחתרנות. במשפטו, שנערך ביולי 1978, הכחיש
שרנסקי את כל ההאשמות נגדו. הוא נדון ל - 13 שנות מאסר, מהן שלוש בבית כלא
ו - 10 במחנה של עבודת כפיה. שמונה וחצי שנים היה שרנסקי כלוא. חלק מהזמן
עשה בצינוק ושבת שביתות רעב. ב - 11 בפברואר 1986 הוחלף, יחד עם שלושה סוכנים
מערביים, בגשר גילינקה בברלין המערבית, בסוכנים רוסים. בנמל התעופה בן גוריון
המתינו לשרנסקי ראש הממשלה, חברי כנסת, אישי ציבור, פעילי עלייה ואלפים אחרים.
מאבקו של יולי אדלשטיין (לאחר הבחירות בישראל ,במאי 1996, נתמנה לשר הקליטה).
נמשך 10 שנים תמימות. הוא נולד ב - 1958 בעיר צ'רנוביץ. בגיל 19, בהיותו
סטודנט בקסטרמה, החל ללמוד לבד עברית באמצעות ספר לימוד עצמי. ב - 1978 עבר
ללמוד במוסקבה, שם נפגש עם פעילי עלייה מקומיים והמשיך בלימוד השפה העברית.
שנה אחר כך החל ללמד עברית. כתוצאה מהגשת בקשה לעלות לישראל נאלץ לעזוב את
האוניברסיטה ולעבוד בסבלות ובנקיון. בשנים הבאות התרחבה והעמיקה פעילותו
בהוראת עברית במקומות שונים בברה"מ. בספטמבר 1984 נאסר יולי אדלשטיין. הוא
הואשם בהחזקת סמים ש"נמצאו" בביתו. הוא הושלח לצינוק בגלל נסיון להבריח תפילין
לבית הכלא. משפטו נערך בדצמבר אותה שנה והוא נידון לשלוש שנות מאסר. במאי
1987, 4 חודשים לפני תום שלוש השנים, שוחרר. שבועות מספר לאחר השחרור קיבל
אישור לעלות לישראל, אליה הגיע ביולי 1987. מסורבי עליה ואסירי ציון נוספים
כגון יוסף מנדלביץ, יולי קושרובסקי, יוסף ביגון, ולדימיר סלפק, ולדימיר ליפשיץ,
אידה נודל ורבים אחרים שסבלו בשל מאבקם הממושך לעלות לישראל, הורשו לקראת
סוף שנות ה - 80 לעזוב.

לסיכום - האידאולוגיה של הבולשביקים לא הכירה ביהדות כבלאום. שליטי ברה"מ
שאפו להטמיע את היהודים בתוך העם הרוסי. מן היהודים נשללה כל אפשרות של חינוך
יהודי ושל חיים יהודיים ציבוריים, נאסר עליהם ללמוד עברית, נסגרו בתי כנסת
ונותק המגע עם ישראל ועם הריכוזים היהודיים בתפוצות. והנה, כאשר נדמה היה
כי מסך של דממה ירד על יהדות רוסיה וכי קולה אבד לה, שבה "יהדות הדממה" ותבעה
את זכויותיה הלאומיות. יהדות רוסיה, שהטביעה חותם עמוק ובל ימחה על תודות
עם ישראל בדורות האחרונים, שכתבה את הדפים היפים ביותר בתולדות הציונות, הוכיחה
כי המגל והפטיש לא יכלו לקצור ולשחוק את הרצון להזדהות לאומית של יהודי ברה"מ
עם בני העם היהודי באשר הם בכלל ועם מדינת ישראל בפרט.

שיעור מספר 40

יהודי ברית המועצות והלאומיות היהודית

הצעות דידקטיות
1. גישת השלטון הקומוניסטי לאנטישמיות, לאוטונומיה היהודית ולציונות -ניתוח
    טקסט +דיון
    הפעילות תתקיים בתום הפרק הראשון של השיעור (בין לאומיות והתבוללות - יהודי
    ברה"מ בין שתי מלחמות עולם)

מהלך הפעילות:

1. התלמידים יקראו שני קטעי מקורות. בעזרת המשימות הנלוות אליהם ינתחו התלמידים
    את הסיבות להתנגדות השלטון הקומוניסטי לאנטישמיות, לאוטונומיה היהודית ולציונות
   (ראה נספחים מס' 1 ו 2).
מקור מספר 1 - על התנגדות השלטון הקומוניסטי לאנטישמיות ולאוטונומיה היהודית
(נספח מס' 1), מתוך פקודה בחתימת לנין, שפורסמה ביולי 1918 בעתון "איזבסטיה":
הן האנטישמיות והן האוטונומיה התקשרו בעיני השלטון הרוסי עם לאומיות. על
פי התפיסה המרקסיסטית, שעליה נשען השלטון הקומוניסטי, ההשתייכות המעמדית של
הפרט מבטלת את השתייכותו הלאומית. האנטישמיות, לדעת השלטון הקומוניסטי, מבליטה
את היות היהודי בן ללאום שונה מהלאום הרוסי, ועל כן היא סותרת את מגמתו של
השלטון להקנות ליהודי תחושה של השתייכות מעמדית. ואילו מתן אוטונומיה ליהודים,
כמוה כהכרה של השלטון הרוסי בקיומה של אומה יהודית ברוסיה.

מקור מספר 2 - התנגדות השלטון הקומוניסטי לציונות (נספח מספר 2), מתוך חוזר
שפורסם על יד המשטרה החשאית ביולי 1920:
השלטון הקומוניסטי ראה בציונות התבדלות לאומית של העם היהודי - ההתבדלות הלאומית,
לדעת הקומוניזם, עומדת בסתירה לרגש האחדות המעמדית שכל אזרחי רוסיה אמורים
להיות שותפים לו. הציונות, כביטוי לרגש לאומי, מנוגדת אם כן לתפישה הקומוניסטית.

1."עץ משפחתי" - פעילות קבוצתית לסיכום השיעור.

מהלך הפעילות:
1. כל קבוצה תכין סיפור קצר על קורותיה של משפחה יהודית בברה"מ במהלך השנים

1917 - 1990.
2. עלית הסיפור וקורות גיבוריו ישקפו את התהליכים ההיסטוריים והאירועים שעברו
על 3 - 4 דורות של משפחה יהודית בברה"מ ממהפכת פברואר ב - 1917 ועד ראשית
שנות ה - 90.
3. הסיפור יכול להיכתב בגוף ראשון, כזכרונות או יומן, כסיפור תיעודי, מחזה
או בכל צורה ספרותי אחרת.
-----------------------------------------------------------------------------

נספח מס' 1

קראו את הקטע שלפניכם והסבירו את התנגדות השלטונות הרוסיים לאנטישמיות מצד
אחד, אך גם לאוטונומיה יהודית מצד שני.
"ברפובליקה הסובייטית... הרוסית..., אין מקום לדיכוי לאומי. הבורגני היהודי
הוא שונא לנו, לא כיהודי, אלא כבורגני; הפועל היהודי הוא אחינו. כל הסתה
נגד כל אומה שהיא - בוגדנית היא ומבישה, ואין להתירה. ..., התנועה האנטישמית
והפוגרומים נגד היהודים הרסנים הם לעניין מהפיכת הפועלים והאיכרים,...השנאה
הלאומית מחלישה...את חזית הפועלים המאוחדת, ללא הבדל לאום,...להעמדת עורכי
הפרעות ומהסיתים לפרעות מחוץ לחוק"
-----------------------------------------------------------------------------

נספח מס' 2

קראו את הקטע שלפניכם והסבירו מדוע התנגד השלטון הקומוניסטי לציונות.
"ראשית כל, שומה על החברים לדעת, שבשום מקום באירופה המערבית...אין הציונים
נרדפים, אלא להיפך, מתייחסים אליהם שם כאילו ברצון...אפילו לא היה ברשותנו
שום חומר נגד הציונים, הרי דיה עובדה זו, כדי לדון אותה הסתדרות (ציונית)
לחובה. הואיל ומקובלת היא על הבורגנות - אין היא יכולה להיות מקובלת על הפרולטריון
ועל השלטון הסובייטי...
כהסתדרות לאומנית מזיקה היא, שכן מבטלת היא את כל העבודה התרבותית, המתנהלת
על ידי השלטון הסובייטי, ובראש וראשונה את עבודתם של הקומוניסטים היהודיים
המקנים את רעיונות הקומוניזם להמוני העם היהודי. בתמכה באינדטינקטים הלאומניים
ובטפחה אותם - מונעת היא את התמזגותם של העמלים בני האומות השונות למשפחתi
אחים אחת..."