מטרות לימודיות:

1. ההעפלה בתקופת מלחמת העולם השנייה

2. תנועת "הבריחה"

3. סיפורן של אניות מעפילים

4. המאבק נגד הבריטים באמצעות ההתיישבות

מבוא - הצגת הנושא

במשך כל תקופת המלחמה האמינו מנהיגי הישוב והתנועה הציונית כי שיתוף הפעולה

עם הבריטים יביא, לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית, להקמת מדינה יהודית. אולם

משתמה מהלחמה, התברר כי לבריטניה אין כל כוונה לסגת ממדיניותה הפרו - ערבית

כפי שבאה לידי ביטוי ב"ספר הלבן" משנת 1939 וב"חוק הקרקעות" משנת 0491. היישוב

היהודי והתנועה הציונית פתחו במאבק כולל במטרה להביא לסיום המנדט הבריטי

ולהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. בשיעור זה נעסוק בשני מוקדים של המאבק:

העלייה הבלתי חוקית - ההעפלה , שהייתה שיאו של המאבק במדיניות "הספר הלבן"

ובהמשך מפעל ההתיישבות למרות הגזרות הדרקוניות בנושא מכירת הקרקעות.

1. ההעפלה במלחמת העולם השניה

העלייה הבלתי חוקית - "ההעפלה" -, להבדיל מן העלייה שברשות השלטונות הבריטיים

באמצעות ה"סרטיפיקטים" (רשיונות העלייה), החלה עוד לפני מלחמת העולם השניה.

 החל מ"הספר הלבן" של צ'רצ'יל שפורסם בשנת 1922, הגבילו הבריטים את כניסתם

של היהודים לארץ וקבעו מכסות של רשיונות עלייה. כבר אז החלו להגיע עולים

"בלתי חוקיים" לארץ. לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, החלו להתארגן מבצעי ההעפלה.

 מבצע ההעפלה המאורגן הראשון הייתה ספינת המעפילים ולוס, שהביאה עמה 350 עולים.

 בעקבותיה הגיעו ספינות נוספות. עד פרוץ מלחמת העולם ב - 1939, הגיעו ארצה

13 ספינות ועליהן יותר מ - 15000 עולים. שתי ספינות נוספות הוחזרו בידי הבריטים

ושתי ספינות טבעו. כזכור, ב"ספר הלבן" של מקדונלד, שפורסם במאי 1939, נקבעה

מכסה של 75000 עולים במשך 5 שנים. עם פרסומו של "הספר הלבן", הכריזו מנהיגי

התנועה הציונית שההעפלה היא אמצעי ראשון במעלה לפתיחת שערי הארץ. ערב המלחמה,

הקים ארגון "ההגנה" את "המוסד לעליה ב'", שהיה לגורם העיקרי שעסק בארגון ההעפלה.

עם פרוץ המלחמה באירופה, החלו להגיע לחופי הארץ שיירות אניות מעפילים. הבריטים

לא נסוגו ממדיניות "הספר הלבן", גם לאחר שהתברר כי באירופה מתחוללת השמדת

עם ונקטו באמצעים חריפים כדי לחסום את דרך הפליטים. כעונש על ההעפלה, צמצמו

הבריטים את העלייה החוקית והיו חודשים שבהם לא ניתן אף רשיון עליה אחד מידי

הבריטים. לבריטים היו מספר דרכים לפעול נגד המעפילים היהודים שברחו מסכנת

ההשמדה - חלקם הועבר למחנות מעצר בארץ ישראל וחלקם הוגלו לקפריסין ולאי מאוריציוס

- מושבה בריטית שבאוקינוס ההודי.

אסון "פטריה" מהווה דוגמא לקשיחות ליבם של הבריטים. בנובמבר 1940 הגיעו לארץ

3 ספינות מעפילים ועל סיפונן 3600 נוסעים. הבריטים החליטו להגיב באופן קיצוני

והעבירו את נוסעי הספינות על אנייה בשם "פטריה" כדי לגרשם לאי מאוריציוס שבאוקינוס

ההודי. "ההגנה" החליטה שיש למנוע בכל מחיר את גירוש המעפילים, והצליחה להעביר

מוקש ימי לתוך האנייה. המוקש התפוצץ כמתוכנן, אך חישוב כמות חומר הנפץ היה

מוטעה, והאנייה שקעה במהירות. כ - 200 איש נלכדו בחדרים הפנימיים וטבעו.

 בעקבות הסערה בדעת הקהל העולמית התירו השלטונות לניצולי הספינה להישאר בארץ.

 ניצולי "פטריה" הורשו להישאר בארץ, אך מעפילי "אטלנטיק" וספינות מעפילים

נוספות גורשו לאי מאוריציוס. לאחר אסון "סטרומה" בפברואר 1942 (כזכור, על

סיפורה הטרגי של אניית המעפילים "סטרומה", שכל נוסעיה פרט לניצול אחד טבעו,

למדנו בשיעור מספר 30), פסקה העלייה דרך הים.

פעילות העפלה נרחבת בשנות המלחמה נערכה גם דרך היבשה. המעפילים - היהודים

מארצות האיסלאם - הגיעו, דרך גבולותיה הצפוניים והמזרחיים, אל ארץ ישראל בנתיב

היבשה עתיק היומין מעיראק דרך המדבר לסוריה ומשם לארץ ישראל. בפעולות ההעפלה

מארצות האיסלאם סייעו החיילים היהודים, ששירתו בצבא הבריטי במזרח התיכון וצפון

אפריקה. סך הכל הגיעו בתקופת המלחמה למעלה מ - 16000 מעפילים דרך הים וכ -

4000 דרך היבשה. זו הייתה העפלה טרגית, שהוכיחה את רצונם נעז של המעפילים

לבוא לארץ ואת נחישות היישוב להביאם ארצה. ההעפלה בשנים אלו הניחה את היסוד

לגלי ההעפלה הגדולים, שיבואו לארץ ישראל לאחר המלחמה.

2. בדרך לארץ ישראל - "הבריחה"

בתום המלחמה החלה תנועת הגירה יהודית רחבת מימדים, שבה נדדו 250 אלף פליטים

יהודים, ניצולי השואה, מפולין, ברית המועצות, רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה

למרכז ודרום אירופה כדי להגיע, בסופו של דבר, לארץ ישראל. נדידת יהודים זו,

שנעו יומם ולילה מכל קצווי אירופה לעבר נמלי איטליה, ידועה בשם "הבריחה".

היוזמה לארגן את מעט היהודים ששרדו במקומותיהם ולהבקיע עמם דרך לארץ ישראל,

התעוררה באופן ספונטני בשטחי פולין, ששוחררו בסוף 1944. מקימי "הבריחה" היו

שרידי תנועות הנוער הציוניות החלוציות, יוצאי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות. בנובמבר

1944, הצליחה "הבריחה" ליצור קשר עם שליח מהארץ. מראשית 1945, נסללה דרך

"הבריחה" מפולין דרך סלובקיה לרומניה, שממנה קיוו לעלות לארץ ישראל. "הבריחה"

התנהלה בכל הדרכים - בלתי חוקיות או חוקיות למחצה. כאשר התברר שאי אפשר לעלות

מחופי רומניה, החלה "הבריחה" לכוון את אנשיה לחופי איטליה, בעזרת החיילים

היהודים מארץ ישראל והבריגדה. עד מהרה פשטה תנועת ?הבריחה למחנות העקורים

היהודים שבגרמניה ובאוסטריה.(בתום מלחמת העולם השניה נשארה בגרמניה ובאוסטריה

אוכלוסייה של כמיליון נפש, אשר הוגדרה כבלתי ניתנת לריפאטריאציה. היהודים

היוו כרבע מכלל אוכלוסיית העקורים). במאי 1945 הוקם באיטליה "מרכז לגולה",

שנועד לארגן את הברחת הפליטים לאיטליה ולהכינם לעליה לארץ ישראל. בשהותה

בבלגיה ובהולנד, לשם הועברה בתום המלחמה, הוסיפה הבריגדה ליטול חלק חשוב ב,בריחה",

ובטיפול בניצולי השואה במחנות העקורים. באותה עת הצטרפו לעבודת הבריחה השליחים

מארץ ישראל מטעם "המוסד לעליה ב". הפליטים היהודים קובצו בקבוצות, הגיעו

 הגבול והמתינו שם להזדמנות לחצותו. הברחת הגבול נעשתה בדרכים

שונות : מסמכים מזויפים, מתן שוחד או הסכם עם השלטונות ועם הפקידים המקומיים

 זרם הפליטים הופנה להונגריה, יוגוסלביה ואיטליה. מפולין עברו הפליטים דרך

סלובקיה לאוסטריה ומשם לאיטליה.

בקיץ 1946 ארע בעיר קיילצה שבפולין, לאור היום ולעיני המשטרה המקומית (ויש

אומרים בהשתתפותה), פוגרום מזעזע מדהים באכזריותו. יהודים שהצליחו לעבור

בשלום את ימי הכיבוש הגרמני, מצאו עתה את מותם מידיהם של פורעים פולנים.

מהלומות הגרזן על ראשיהם של הקורבנות העירו מחלומם את אלה שקיוו לחזור ולחדש

את חייהם בפולין. בעקבות הפוגרום בקיילצה, החלה נהירה המונית של יהודי פולין,

שמנו כרבע מיליון נפש, לעבר הגבולות. עד אוקטובר 1946 יצאו מפולין כ - 150000

יהודים. הם נאספו במחנות העקורים שבגרמניה ובאוסטריה. משם הוליכה אותם "הבריחה"

בכל נתיב אפשרי למערב אירופה ובעיקר לאיטליה, שממנה הפליגו באופן "בלתי לגאלי"

לארץ ישראל , ששעריה נשארו נעולים.

נתיבי "הבריחה" היו קשים ומסוכנים. מעבר הגבולות בדרך לחופים נעשה אמנם לא

פעם תוך העלמת עין מצדם של שומרי הגבול, אולם בפעמים אחרות הוא היה כרוך

בסכנה של גרוש מחדש לארץ ממנה באו הפליטים. המעפילים עברו בדרכים קשות ומסכנות

בהרים. עובדה זו לא הרתיעה בעלי משפחות ואף הורים לתינוקות, ליטול על עצמם

את תלאות המסע. משהגיעו לחוף, חיכו במחנה מעבר לספינה שתיקח אותם לארץ ישראל.

 עם הגיע הספינה, לא תם מסע התלאות, שכן הבריטים, "נאמנים" למדיניותם, סרבו

לפתוח בפני ניצולי השואה את שערי ארץ ישראל.

3. מערכת ההעפלה

העלייה הבלתי חוקית דרך הים , שפסקה אחרי אסון "סטרומה", התחדשה בסוף 4491.

 משהחלו להגיע "בורחים" לחופי איטליה. ונפגשו עם אנשי הבריגדה, הוקמה רשת

ההעפלה בהנהגתו של "המוסד לעליה ב'". חוסר היציבות הפוליטית והכלכלית של

אירופה שלאחר המלחמה שיש רקע נוח להקמתה של רשת מסועפת של "המוסד לעליה ב'"

באיטליה, בצרפת, ביוון, בבולגריה, ברומניה, ביוגוסלביה ועוד. הרשת דאגה לרכישת

אניות, ציודן, הפעלתן, העלאת המעפילים עליהן ושילוחם לארץ ישראל. האניות

הפליגו בליווי אנשי "המוסד לעליה" ובפיקודם. לאחר ש"הבורחים" עברו את מסע

התלאות של נתיבי "הבריחה", עמדה בפניהם אודיסאה רבת סבל. כל כמה שמארגני

ההעפלה השתדלו להקל על המעפילים, היו תנאי החיים על הספינות קשים ביותר.

הדרגשים שהוקצו לכל מעפיל לא עלו ברוחבם על חצי מטר והוקמו במספר קומות זה

חעל זה. הצפיפות הייתה איומה, התנאים הסניטריים היו קשים מנשוא. המזון והמים

היו מוגבלים. בתנאים לא תנאים שטו המעפילים, כאשר מסע של ימים הופך לעתים

לסיוט של שבועות אחדים.

 רשת ההעפלה נתחברה לרשת "הבריחה", ואם כי לכאורה היו אלו שתי רשויות נפרדות,

הרי למעשה פעלו שתיהן תחת מרות "המוסד לעליה ב'" של ארגון "ההגנה". רשת "הבריחה"

הייתה אחראית על הבאת המעפילים לחופי היציאה. מערכת ההעפלה - על ההפלגה בים.

 אל שתי זרועות אלו הצטרפה זרוע שלישית - הפלמ"ח, שהיה אחראי לארגון ההורדה

של העולים לחוף, לאבטחת זירת הפעולה מפני התערבות בריטית אפשרית, לפיזור העולים

ולהסתרתם.

במשך השנים 1945 - 1948 הפליגו לארץ 66 ספינות ועליהן 70000 מעפילים. 64 מן

הספינות יצאו מאירופה ושתיים מצפון אפריקה. 40 ספינות הפליגו מאיטליה. לאחר

הצלחות ראשונות של "המוסד לעליה ב'" ב - 1945 וב - 6491, הגבירו הבריטים את

הפיקוח על נתיבי הים, בניסיונותיהם לבלום את תנועת "הבריחה". לאחר שניסיונות

הבריטים למנוע את הפלגת הספינות באמצעות הממשלות השולטות בנמלי היציאה נכשלו,

לא נותרה בפני הבריטים אלא דרך אחת: חסימת חופי הארץ באמצעות הצי הבריטי.

 וכך התגייס הצי הבריטי המפואר להילחם נגד הספינות העלובות של ניצולי השואה.

 בקרב זה בין הצי הבריטי, על מיטב חייליו וציודו, לבין הפליטים, שלא היה להם

דבר מלבד עקשנות ונכונות להקרבה, לא היה לפליטים סיכוי. אנייה אחר אנייה

נלכדה והובלה לנמל חיפה. המעפילים הועברו למחנה המעצר בעתלית, שליד חיפה,

ושוחררו בהתאם למכסות שהוקצבו לעלייה הלגאלית. (באותה תקופה הקצתה הממשלה

הבריטית 1500 "סרטיפיקטים" לחודש, מספר שהיה כמובן רחוק מלענות על מספר המעפילים).

 מסתיו 6491, גורשו המעפילים לקפריסין. שם, במחנות מעצר בריטיים, מאחורי

גדרות התיל, הסתיים מסע התלאות של ניצולי השואה. מתוך 70000 המעפילים, גורשו

למחנות מעצר כ - 00055.

4. סיפורן של אניות מעפילים

באפריל 6491, מנעה המשטרה הבריטית את הפלגת אניית מעפילים מנמל לה ספציה שבאיטליה.

 המעפילים על האנייה הכריזו כי כל רצונם הוא לעלות לארץ ישראל. כשהציעו הבריטים

לפנותם למחנה סמוך לחוף, איימו המעפילים לשרוף את האנייה ופתחו בשביתת רעב.

 החלטה זו עוררה גלי אהדה בקרב האיטלקים, זעם בעיתונות הבינלאומית והזדהות

היישוב עם המעפילים. לבסוף, התירו הבריטים את הפלגת האנייה בלוויית אנייה נוספת.

אניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" הפליגה ממרסיי שבדרום צרפת לשוודיה. שם עלו

על הספינה כמה מאות מעפילים, רובן בנות. משוודיה יצאה האנייה למסע הארוך

ביותר בתולדות ההעפלה. על סיפונה היו כ - 1350 מעפילים. הספינה נתגלתה על

ידי הבריטים ושש משחתות בריטיות נצמדו אליה. האנייה הצליחה לחמוק מן הליווי

הבריטי והמשיכה במסעה לעבר חיפה. ליד נמל חיפה עלתה על שרטון. חלק מהמעפילים

קפצו למים, אך כולם נאספו על ידי הבריטים. המעפילים כולם גורשו לקפריסין.

"תיאודור הרצל" הייתה מן הגדולות שבספינות המעפילים. על סיפונה היו כ - 2650

מעפילים. האנייה נעצרה על ידי הבריטים. בקרב שהתפתח בין הצבא הבריטי לבין

המעפילים נהרגו 3 מעפילים ו - 15 נפצעו. המעפילים נשלחו לקפריסין.

פרשת האנייה "אקסודוס" הפכה לסמל מאבק הגבורה של המעפילים מול קשיחות ליבם

ואטימותם של השלטונות הבריטיים. ב - 11 ביולי 7491, הפליגה האנייה מפורט

דה בוק שבצרפת, כשעל סיפונה 4500 מעפילים, מרביתם פליטים ממחנות העקורים שבגרמניה.

 כשהאנייה יצאה אל הים הפתוח נצמדה אליה אניית קרב בריטית וליוותה אותה לאורך

כל הדרך לחופי הארץ. כשהגיעה האנייה למרחק של כ - 40 ק"מ מחופי תתל אביב,

חסמו את דרכה שש משחתות בריטיות. החיילים הבריטיים עלו על האנייה. החל קרב

בין הבריטים למעפילים. האחרונים השתמשו במוטות ברזל, ביתדות, בברגים ובמסמרים,

בבקבוקים ובקופסאות שימורי מזון, שהשליכו על הבריטים. הבריטים השיבו בירי

מנשק חם. שלושה מעפילים נהרגו, עשרות נפצעו. האנייה נגררה לנמל חיפה. המעפילים

הועלו על אניות גרוש. הכל חשבו שיעד הגרוש יהא קפריסין. הבריטים סברו אחרת.

 כדי לשבור את ההעפלה, החליטו הבריטים להחזיר את המעפילים לנמל היציאה בדרום

צרפת. בהגיע אניות הגרוש לצרפת, סרבו המעפילים לרדת אל החוף והכריזו על שביתת

רעב. הבריטים הפנו את אניות הגרוש להמבורג שבגרמניה. בהמבורג הורדו המעפילים

מן האנייה בכוח והעבר לשני מחנות מעצר באזור הכיבוש הבריטי. העולם כולו נסער,

כולל אזרחי בריטניה עצמה, נוכח קרב זה שבו גברו הרשעות והכוח האלים על הסבל

והצדק האנושי.

נחישותם של ניצולי השואה להגיע לארץ ישראל ונחישותו של היישוב להמשיך במפעל

ההעפלה, הביאו לתודעת העולם את הצורך בהקמת מדינה יהודית.

5. המאבק בבריטים באמצעות ההתיישבות

כבר בסוף שנות ה - 30 הפכה ההתיישבות לאמצעי של מאבק ממדרגה ראשונה נגד ערביי

ישראל (יישובי "חומה ומגדל"). בשנות ה - 40 הפכה ההתיישבות לכלי מאבק נגד

השלטון הבריטי. להתיישבות הייתה חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה. בהתיישבות

הוסתרו המעפילים. חברי ההתיישבות הגנו עליהם מאפשרות של זיהוי על ידי הבריטים

 ההתיישבות הייתה ביטוי למאבק ב"ספר הלבן" ולעקיפת "חוק הקרקעות" מ- 0491,

אשר קבע כי ליהודים מותר לקנות רק 5% משטח המדינה. כבר ב - 1940 הוקמו שבעה

יישובים ועד לסוף המלחמה הוקמו כ - 40 יישובים, רובם קיבוצים. פעולת ההתיישבות

לא פסקה גם בתקופה הסוערת ביותר של המלחמה. היא הייתה בכל הארץ. זו הייתה

התיישבות מתוכננת, שבאה ליישב אזורים "אסורים", לתמוד ביישובים קיימים ולענות

על צורכי בטחון. לאחר המלחמה עלו מחירי הקרקעות פי 4. גופים ערבים קיצונים

איימו על בעלי הקרקעות הערבים לבל ימכרו אדמות ליהודים. על אף הקשיים הללו,

קמו בשנים 1945 - 1947 למעלה מ - 40 יישובים חדשים, בעיקר באזורים שמחוץ לשטח

המותר ברכישת קרקעות. לאחר פרסום תכנית של משרד החוץ הבריטי ומשרד החוץ האמריקאי,

שביקשה להשאיר את הנגב בידי הבריטים כאזור "נייטרלי", הוחלט להקים לאלתר

יישובים בנגב. במוצא יום כיפור ה - 6 באוקטובר 6491, הוקמו 11 יישובים בנגב

במתכונת "חומה ומגדל". 11 הנקודות שימשו בסיסים חשובים לכוח היהודי במלחמת

העצמאות בעצירת הפולש המצרי, והשפיעו על קביעת הגבול המערבי.

כשם שלהעפלה היו מטרות מדיניות חשובות מלבד עצם העלייה ארצה, גם לפעולות ההתיישבות

היו מטרות נוספות מעבר לעצם ההתיישבות. המטרה המדינית הייתה שכל שטח שנרכש

ישתייך, בבוא העת, למדינה העברית שתקום. המטרה הביטחונית הייתה ליצור רשת

של יישובים הקרובים די הצורך זה לזה כדי שיוכלו להיעזר זה בזה ויחד להיות

חומת מגן נגד הערבים. מבחינה כלכלית, ההתיישבות חיזקה את התשתית הכלכלית

של היישוב.

חזית נוספת במערכה נגד הבריטים היה המאבק המזויין שניהלו המחתרות בארץ ישראל.

 על המאבק החריף והאלים שבין היישוב והבריטים, מאבק שהגיע לשיאו בשנים 1945

- 7491, נלמד בשיעור הבא.

שיעור מספר 32

המאבק נגד הבריטים - ההעפלה וההתיישבות

הצעות דידקטיות

חומר עזר למורה: ספר הלימוד פרק 11 עמ' 140 - 541,פרק 15 עמ' 185 - 192

1. יחס בריטניה להעפלה סיכום באמצעות טבלת נתונים

הפעילות תערך לאחר לימוד הפרק ה1- של השיעור (ההעפלה במלחמת העולם השנייה)

מהלך הפעילות:

1. התלמידים יסכמו את יחס הבריטים ליהודים, שניסו להגיע לארץ ישראל בזמן המלחמה,

באמצעות טבלת נתונים (ראה נספח מספר 1).

2. בדיון שייערך בכתה תועלינה הנקודות הבאות:

הבריטים פעלו נגד המעפילים על ידי העברת מעפילים למחנות מעצר בארץ או הגליית

המעפילים אל מחוץ לארץ ישראל - לאי קפריסין ולאי מאוריציוס.

3. סיפורם הטרגי של המעפילים - סדנת העתונאי

הפעילות תערך לאחר לימוד הפרק השלישי של השיעור (סיפורן של אניות מעפילים)

מהלך הפעילות:

התלמידים ככתבים "יסקרו" פרשה אחת הקשורה להעפלה ראה נספח מספר 2).

3. מאפייני ההעפלה - סיכום הנושא

הפעילות תערך בסוף השיעור

מהלך הפעילות:

1. באמצעות טבלה, מפה ותצלומים, יסכמו התלמידים את מאפייני ההעפלה לאחר המלחמה

(ראה נספח מספר 3).

2. בדיון המסכם תועלינה הנקודות הבאות:

א. מספר המעפילים לארץ גדל.

ב. תנועת המעפילים התארגנה.

3. המעפילים הסתייעו בחיילים היהודים בצבא בנות הברית ובבריגדה.

4. רוב המעפילים יצאו מאיטליה.

5. הבריטים תפסו את מרבית אניות המעפילים. המעפילים הועברו למחנות מעצר,

בעיקר בקפריסין.

נספח מספר 1

לפניכם טבלה ובה נתונים על גורלן של חלק מהאניות שהביאו מעפילים לארץ ישראל

בתקופת המלחמה. סכמו, על פי הטבלה, כיצד התייחסו הבריטים ליהודים שנמלטו

מסכנת ההשמדה באירופה.

ן