הסכסוך הערבי - ישראלי בשנים 1949 - 1967

מטרות לימודיות:

1. התפתחות המתיחות ביחסי ישראל - ערב בשנים 1949 - 1956

2. מבצע סיני - גורמים ותוצאות

3. הרקע והגורמים למלחמת ששת הימים

4. מלחמת ששת הימים - אירועים מרכזיים ותוצאות

 

מבוא - הצגת הנושא

מלחמת העצמאות לא פתרה את הסכסוך הערבי - ישראלי, בעקבותיה הוא אף התעצם.

לגבי העם היהודי היה בקיומה של מדינת ישראל משום הגשמת זכויותיו ההיסטוריות

לריבונות ולבטחון. לדעתם של הערבים, פגע קיום המדינה בזכויות ערביי א"י.

האשימו את מדינת ישראל בגזל אדמות פלסטין (השם פלסטין הפך להיות השם הרשמי

הם של ארץ ישראל עם כיבוש הארץ ע"י הבריטים בשנת 1917) וביצירת בעיית הפליטים,

ועל כן הם ניהלו תעמולה חריפה לחסול המדינה הציונית. העימות בין היהודים

לערבים היה כפול: עימות עם אותם ערבים, שראו עצמם שייכים לפלסטין, אולם היו

במחנות הפליטים שמחוץ למדינת ישראל, ועימות עם מדינות ערב, ובעיקר עם אלו

הגובלות עם ישראל : מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שנפגעו כתוצאה מנצחונה של

ישראל במלחמת העצמאות. מדינות ערב לא היו מוכנות להכיר בזכות קיומה של מדינת

ישראל. הן נקטו חרם כלכלי נגד ישראל. החרם התבטא באיסור מוחלט על קיום קשרי

מסחר בינן לבין ישראל (במיוחד על מכירת דלק), חסימת תעלת סואץ בפני אניות

ישראליות ובפני אניות זרות, שהובילו מטען לישראל. כמו כן חסמו המצרים את

הנתיב למפרץ אילת. בגבול הצפוני הצבא הסורי הפריע לפעולות הניקוז בעמק החולה

ולמפעל מוביל המים הארצי, שנועד להעביר מים מצפון הארץ לנגד שבדרום. בשיעור

זה נעמוד על החרפת העימות הערבי - ישראל בעשרים השנים הראשונות לקיומה של

מדינת ישראל.

 

1. התפתחות המתיחות ביחסי ישראל - ערבי בשנים 1949 - 1956

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות היתה נפוצה תופעת ההסתננות של פליטים ערבים

לשטחה של מדינת ישראל, לאו דווקא למטרות טרור אלא בעיקר למטרות גניבה, שוד

או לשם החזרת רכוש שהשאירו בישראל בעת מנוסתם. המסתננים החמושים לא היססו

לפגוע בחיילים ובאזרחים ישראליים. אולם פעילות זו לא היתה מאורגנת. בשנים הראשונות

התנגדו מצרים וירדן להסתננות, ואילו שירותי הביון של סוריה ולבנון הסתייעו בהם לקבלת מידע מודיעיני.

מאוחר יותר החלה גם מצרים לנצל את המסתננים לצרכים מודיעיניים.

במשך הזמן אף הקימה להם מסגרות ארגוניות צבאיות.

כך המסתננים, שמטרתם היתה שוד וביזה, למחבלים שחדירותיהם נועדו לרצוח יהודים.

הפכו שתי מדינות סכנו במיוחד את ישראל: סוריה ומצרים. שתיהן שאפו להשפיע על האזור כולו.

לרשותם עמד צבא חזק יחסית, בשתיהן היה השלטון נתון בידי קציני צבא,

שהגיעו לשלטון באמצעות הפיכה צבאית. מדינת ישראל ניסתה למתן, עד כמה שאפשר,

את הסכסוך ולנהוג מדיניות של איפוק ביחסה לפעולות החבלה. עיקר המאמצים, לאחר הקמת המדינה,

הוקדשו להגברת העלייה לארץ, להרחבת ההתיישבות ולפיתוח כלכלי וטכנולוגי.

אולם עם החרפת פעולות החבלה הערביות, נאלץ צה"ל להגיב בפעולות תגמול.

פעולות התגמול התרכזו בפשיטה על מטרות צבאיות, שמתוכן פעלו המחבלים.

חוליות של מחבלים - "פידאיון" - שהתארגנו במצרים, תקפו יישובים מבודדים ופגעו

מן המארב במכוניות ישראליות שנסעו בשטח ישראל. פעילות ה"פידאיון" הגיעה לשיא

באפריל 1956 בדרום הארץ, ואחר כן עברה גם לגזרת הגבול הירדני. מבחינתה של

מדינת ישראל נתפסו מדינות ערב, שסייעו למחבלים ונתנו להם מחסה, כאחראיות לפעולתם.

שרשרת החדירות ופעולות התגמול גרמו לעליית המתח הבטחוני באזור. מתום מלחמת

העצמאות ועד 1956 נפגעו כ - 1300 אזרחים ישראלים. בסוף שנת 1956 הגיע המתח

הבטחוני לשיאו וגרם לפרוץ מבצע סיני ב - 29 באוקטובר 1956.

 

2. מבצע סיני

בספטמבר 1955 חתמה מצריים על עיסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה, בעידוד ברית

המועצות, ובאותה שנה החליטה על סגירת מצרי טיראן בפני שיט ישראלי לאילת ואף

הציבה בהם תותחי - חוף. סגירת מצרי טיראן בפני ספינות ישראליות, נוסף על

מניעת השיט שלהן בתעלת סואץ, העמידה את מדינת ישראל בפני סכנת שיתוקו של נמל

אילת, השער הדרומי שלה. כבר ב - 1955 תכננה ישראל מבצע צבאי להשתלטות על

שארם א - שייך כדי לפתוח את מצרי טיראן. תוכנית זו לא בוצעה, משום שהנסיבות

מפרץ המדיניות מנעו את הדבר. רק בחודשי קיץ וסתו 1956 - לאחר שמצרים הלאימה את

חברת תעלת סואץ ולאחר שבשלה החלטתן של צרפת ובריטניה להפעיל כוח צבאי כדי

לשוב ולהשתלט על התעלה - החלה להסתמן ברית אינטרסים בין ישראל ובין בריטניה

וצרפת, לפחות בכל הנוגע למאבק נגד מצרים.

"מבצע סיני" פרץ ב - 29 באוקטובר 1956. (בעברית נקרא מבצע סיני "מבצע קדש"

על שם המקום קדש ברנע - נווה מדבר בצפון מזרח סיני הנזכר בתורה בהקשר לנדידת

בני ישראל במדבר). המלחמה בוצעה על ידי ישראל בתאום מדיני מלא ובתאום צבאי

חלקי עם פלישת צבאות בריטניה וצרפת למצרים. בתום שמונה ימים השתלטה ישראל

על חצי האי סיני ורצועת עזה. הבריטים והצרפתים השתלטו על פתחה הצפוני של

תעלת סואץ. כוונתם היתה להשתלט על כל התעלה, אולם עקב איום רוסי הן הפסיקו

את כל הפעולות הצבאיות נגד מצרים. ב"מבצע סיני" איבדה ישראל 171 מחייליה

לעומת כ - 1000 חיילים מצריים. 6000 מחיילי מצרים נפלו בשבי ישראל.

ברית המועצות התנגדה בכל תוקף לכיבוש הישראלי בסיני ולפלישת בריטניה וצרפת

ואף איימה לשלוח טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים אם לא ייסוגו החילות הפולשים.

ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות ותבעה מבריטניה, צרפת וישראל לפנות

את כל השטחים שכבשו במלחמה. בריטניה וצרפת פינו מיד את כוחותיהן מתעלת סואץ.

ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן גוריון, הסכים, במרס 1957, לפנות את חצי האי

ואת רצועת עזה; אך הוא תבע, שמצרי טיראן יישארו פתוחים לשיט ישראלי והודיע

סיני שכל סגירה שלהם תהיה עילה למלחמה. עם נסיגת כוחות צה"ל מסיני, הוקם כוח -

החירום של האו"ם, שקיבל לידיו את השטחים המפונים בחצי האי סוני, ברצועת עזה

ובשאם א - שייך.

בעקבות מבצע סיני, בתקופה שבין שנת 1957 לשנת 1963 שררה באזור רגיעה יחסית

 

מבחינה בטחונית וזאת מכמה סיבות:

·    מצרים איבדה מעליונותה בעולם הערבי.

·    מעשי האיבה של ה"פידאיון" הופסקו בעקבות הצבת כוח החרום הבינלאומי באזור

·    הגבול בסיני וברצועת עזה.

·    סוריה ועירק היו עסוקות באותה עת בעניניהן הפנימיים.

·    היחסים בין ברית המועצות ומצרים התערערו.

·    ישראל הגבירה את כוחה הצבאי: היא רכשה נשק חדיש ומתוחכם מגרמניה, מצרפת ומארה"ב

·    וחיזקה את מערך כוח האדם שבצבאה.

·    ישראל הקימה יישובים רבים באזורי הספר, והעלייה לישראל גברה.

הרגיעה הבטחונית לא ארכה זמן רב. מספר אירועים שהתרחשו במזרח התיכון גרמו

לחידוש המתיחות הבטחונית בין ישראל לארצות ערב. אירועים אלה סופם שהביאו

למלחמת ששת הימים.

 

3. הרקע למלחמת ששת הימים

בעירק ובסוריה התפתו משטרים קיצוניים שאימצו לעצמם עמדה אנטי ישראלית. ברית

המועצות התפייסה עם מצרים וכוננה קשרים מדיניים עם סוריה ועירק, ומשנת 1966

אף סיפקה להן נשק רב. מצרים יזמה שורה של ועידות פסגה ערביות, שבהן אימצו

ארצות ערב מדיניות אנטי ישראלית. ביזמת המצרים הסכימו מדינות ערב בועידת

הפסגה הערבית, שנערכה בקהיר ב - 1964, להקמת ארגון פלסטינאי בשם "הארגון לשחרור

פלסטין" (אש"ף). מרכזו של הארגון היה בירדן. הארגון היה תלוי מבחינה תקציבית

בליגה הערבית ופעילותו היתה תלוייה באישורו של חוסין, מלך ירדן. ב - 2 ביוני

1964 פורסמה לראשונה "האמנה הפלסטינית", שהיא המצע האידאולוגי של אש"ף, המטיפה להקמת מדינה פלסטינאית בכל תחומה של ארץ ישראל.

ב- 1964 הוחל בישראל בהפעלת "המוביל הארצי" המוליך את מי הכנרת מצפון המדינה

דרומה. לדעת הערבים תכנית זו היתה עלולה לפגוע בכמות המים שתגיע הירדן לסוריה

ולירדן. בפעולות צבאיות רבות הפריעו הסורים לפעילות המוביל.

ב - 1966 הכריז נשיא סוריה: "אנו רוצים מלחמה טוטלית ללא הגבלה, מלחמה אשר

תהרוס את הקיום הציוני". במהלך 1966 ובמחצית הראשונה של 1967 הסורים הפגיזו

בקביעות את היישובים הישראלים שבגבול הצפון וגרמו לקרבנות בנפש ולנזקים ברכוש.

הם הפריעו לדייג בכנרת ולעבודה החקלאית באזורים המפורזים. מועצת הבטחון

של האו"ם לא גינתה את סוריה בשל מעשי האיבה האלה והדבר עודד את הסורים להמשיך

בתקריות הגבול בצפון.

כוחות הצבא שהציב האו"ם בגבול ישראל מצרים, כדי למנוע חדירת מסתננים למדינת

ישראל, נכשלו במשימתם. חולשתם עודדה את ארצות ערב לחפש פתרון צבאי לסכסוך.

ב- 4 בנובמבר 1966 חתמו סוריה ומצרים על הסכם הגנה משותף. לפי הסכם זה, תצא

כל אחת משתי המדינות להגנת רעותה כאשר תופעל נגדה כל פעולה צבאית. במילים

אחרות, אם תפרוץ מלחמה ביוזמת ישראל נגד אחת מהן, תתחייב השנייה לבוא לעזרתה.

גם מירוץ החימוש באזור תרם לעליית המתח הבטחוני.

כל האירועים שמנינו לעי"ל היו הרקע לפרוץ מלחמת ששת הימים.

 

4. האירועים בחודש שקדם למלחמת ששת הימים

המתיחות הבטחונית באזור הלכה וגאתה. שורה של אירועים,

שהתרחשו בחודש מאי ובראשית חודש יוני 1967, גרמו לפרוץ המלחמה ב - 5 ביוני:

ביום העצמאות ה - 19 של מדינת ישראל, במאי 1967, ערכה מדינת ישראל, בהתאם

להסכמי שביתת הנשק, מצעד צבאי מצומצם בירושלים, על אף מחאותיהן של מדינות ערב.

ב- 16 במאי 1967 החלה מצרים להזיז כוחות צבאיים בסיני, אשר תפסו עמדות לאורך

קו הגבול עם ישראל. באותה עת הוגברה הכוננות בצה"ל ונערך גיוס חלקי של מילואים

בפיקוד הדרום.

ב -18 במאי פונה כוח החירום של האו"ם ברצועת עזה ובסיני, על פי דרישת המצרים,

והצבא המצרי תפס את מקומו.

ב - 21 במאי נערך במצרים גיוס כללי של אנשי מילואים.

ב- 22במאי הודיע נשיא מצרים, נאצר, על סגירת מיצרי טיראן, שבפתח מפרץ אילת,

לאניות ישראליות ולאניות זרות, אשר נמצאות בדרכן לישראל או ממנה. דבר זה

פגע בקשרי המסחר של ישראל עם אפריקה ועם המזרח הרחוק. צעד זה היה בניגוד

לחוק הבינלאומי ונחשב כהתגרות מכוונת בישראל.

ב - 23 במאי גייסה סוריה את צבא המילואים שלה, וירדן העמידה את צבאה במצב

של כוננות.

ב ב - 30 במאי הצטרפה ירדן לברית ההגנה המצרית - סורית.

ב - 31 במאי שיגרה עירק גדוד מוטס למצרים.

ב- 4 ביוני הצטרפה עירק להסכם ההגנה הירדני - מצרי - סורי. חלוץ חיל המשלוח

העירקי נכנס לירדן.

באותו יום אישרה ממשלת ישראל את פעילות צה"ל לבוקר ה - 5 ביוני.

 

5. המלחמה

 

א. מכת המנע של חיל האויר

ב- 5 ביוני 1967 תקף חיל האויר הישראלי, במשך שלוש שעות, את כל שדות התעופה

של מצרים. כשלוש מאות מטוסים מצריים הושמדו בהיותם על הקרקע. מאוחר יותר

ערך חיל האויר קרבות אויר נגד המטוסים של מצרים, ירדן, סוריה ועירק. חיסול חיל האויר המצרי העניק למדינת ישראל ולצה"ל יתרון חשוב והכריע, למעשה, את

המלחמה עוד בראשיתה.

 

ב. החזית המצרית - 5 - 9 ביוני

ב -5 ביוני בשעה 8.00 בבוקר, כאשר חיל האויר עסק בהשמדת חילות האויר הערביים,

פרצו שלושה כוחות לתוך שטח סיני. בליל השישה ביוני חדרו יחידות של חיל הים

הישראלי לנמל אלכסנדריה ולנמל פורט סעיד וטיבעו כלי שיט רבים. פעולה זו מנעה

מהמצרים לתקוף דרך הים. ב - 8 ביוני הגיע הכוח הישראלי הראשון לתעלת סואץ.

שארם א - שייח ומיצרי טיראן נכבשו ללא קרב, ובשעות הבוקר של ה - 9 ביוני

תמה המערכה בסיני.

 

ג. החזית הירדנית 5 - 7 ביוני

בשעות הבוקר של ה - 5 ביוני העביר ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, מכתב, באמצעות

ראש משקיפי האו"ם, למלך חוסיין ובו ציין שאין לישראל כן כוונות להילחם בירדן,

אם זו תשמור על השקט לאורך הגבול. בשעה 11.00 פתחו הירדנים בהרעשה כבדה לאורך

הגבול עם ישראל וכוח ירדני כבש את מטה האו"ם בירושלים. צה"ל הגיב באופן מיידי.

יחידות של חיל הרגלים, בסיוע חיל השיריון, פרצו לאזור שמסביב לירושלים.

הקרבות היו עזים וקשים. ביום רביעי ה - 7 ביוני 1967 פרצו יחידות הצנחנים,

דרך שער האריות, לעיר העתיקה שבירושלים ושיחררוה מידי הירדנים. צנחנים קשוחים,

שנלחמו מלחמה עזה במשך 32 שעות, בכו ליד הכותל של בית המקדש שעליו קוננו בני

עמם דורות על דורות. היה זה יום בעל חשיבות היסטורית לעם ישראל. באותו יום,

ה - 7 ביוני, הגדה המערבית כולה עברה לשליטת ישראל. המלך חוסיין הודיע בשעה

20.00 על הסכמתו להפסקת אש, לאחר תיווך מצד האו"ם.

 

ד. החזית הסורית - רמת הגולן

בגזרה הצפונית, ברמת הגולן, היו הסורים מבוצרים במערכת משוכללת של בונקרים,

עמדות ותעלות קשר. בראשית המלחמה היתה לצבא הסורי עדיפות ניכרת על כוחות צה"ל.

הסורים הסתפקו בהכרזות מלחמה ובהפגזת יישובי הצפון. הם סרבו לשלוח כוח סורי

כדי לסייע לצבא הירדני במצוקתו. חיל האויר הסורי תקף בתחום ישראל, אבל מטוסיו

הושמדו. מה - 5 ביוני ועד ל - 9 ביוני תקפו התותחנים ומטוסי חיל האויר הישראלי

העמדות הסוריות. ב - 9 ביוני, לאחר פעולת ה"ריכוך" של חיל האויר והתותחנים,

את פרצו כוחות שיריון ורגלים של צה"ל אל עבר רמת הגולן. ב - 10 ביוני התמוטט

המערך הסורי ברמת הגון.

כבר מתחילת המלחמה ביקש אירגון האו"ם להביא את הצדדים הלוחמים לידי הפסקת אש.

ירדן הסכימה להפסקת אש ב - 7 ביוני. למחרת הסכימה לכך מצרים, וב - 10 ביוני נאותה סוריה להפסיק את הלחימה ובכך תמה מלחמת ששת הימים. לצה"ל היו במלחמה

803 הרוגים ואילו לערבים כ - 20 אלף.

 

6. תוצאות מלחמת ששת הימים

 

קווי הפסקת האש החדשים עם מצרים, ירדן וסוריה יצרו שינוי מהותי בגבולות ישראל

והעניקו לצה"ל יתרונות אסטרטגיים. מרבית שטחי היישוב היהודי הצפוף היו עתה

מחוץ לטווח התותחים. לעומת זאת, בירות ערב היו קרובות יותר לגבול. תעלת

סואץ והירדן היו מעתה קווי הפסקת האש עם מצרים ועם ירדן. בגזרה הסורית הוסר

האיום על היישובים שבאזור מקורות נהר הירדן.

 

ב -27 ביוני 1967 החליטה כנסת ישראל לאחד את שני חלקי ירושלים: את חלקה המערבי

של העיר, שהיה בידי ישראל עד למלחמת ששת הימים וחלקה המזרחי ששוחרר במלחמה.

בתום מלחמת ששת הימים ישראל היתה משוכנעת כי הנצחון הצבאי המזהיר בשדה הקרב

יביא את מנהיגי ערב למשא ומתן מדיני, שיוביל לפתרון הסכסוך. אולם לאחר מלחמת

ששת הימים התאחדו ארצות ערב בתחושת הכשלון ואובדן הכבוד הערבי. על המשך העימות

הערבי - ישראלי לאחר מלחמת ששת הימים ועל פריצת הדרך להסכמי שלום, בעקבות

 

מלחמת יום הכיפורים, נלמד בשיעור הבא.