מטרות לימודיות:

1. הרקע למלחמת יום הכיפורים
2. מלחמת יום הכיפורים - אירועים מרכזיים ותוצאות
3. הסכמי השלום עם מצרים
4. הבעיה הפלסטינאית

מבוא - הצגת הנושא

לאחר מלחמת ששת הימים התפתחו מגמות חדות במזרח התיכון. מצד אחד הפלסטינאים, שזכו לסיוע כספי וצבאי ממדינות ערב וממדינות הגוש המזרחי החלו לגבש לעצמם עמדה מדינית וצבאית ביחסם לישראל. מצד שני, ישראל הקימה יישובים רבים בשטחים שנכבשו במהלך המלחמה מתוך שיקולים בטחוניים והיסטוריים, למרות שהדבר היה שנוי במחלוקת בקרב הציבור הישראלי. המגמות הללו, המנוגדות באופיין, החריפו את הסכסוך הערבי - ישראלי. גם לתחושת הכשלון של מדינות ערב, שהפסידו במלחמת ששת הימים יוקרה ושטחים היתה חשיבות רבה בהתפתחות האירועים באזור.על הסכסוך הערבי - ישראלי, בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, נלמד בשיעור זה.

1. הרקע למלחמת יום הכיפורים

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, ניהלו הערבים, בראשות מצרים, מלחמת התשה נגד ישראל. מלחמה זו כללה חילופי אש בגבול עם סוריה, עם ירדן ובעיקר עם מצרים לאורך תעלת סואץ, וכן פעילות חבלנית של אירגונים פלסטינאים למיניהם בשטח ישראל ונגד יהודים ברחבי העולם. מטרת הפעילות העויינת היתה להתיש את ישראל במלחמה ממושכת, תוך ניצול היתרון הערבי במשאבי כוח אדם. באותה עת סייעה ברית המועצות בשיקומם של צבאות ערב, כדי לחזקם בפעולות אלו. ממרס 1969 ועד אוגוסט 1970 התנהלה פעילות מלחמתית, שגרמה אבדות כבדות לשני הצדדים. הפעילות המלחמתית - "מלחמת ההתשה" החלה בהכרזת נשיא מצרים , נאצר, שאינו שומר עוד על הפסקת האש. במהלך "מלחמת ההתשה" יזמו המצרים מאות תקריות, אולם הם לא הצליחו להשמיד ולו גם מעוז אחד. באוגוסט 1970 הסכימו שני הצדדים להפסקת אש ובכך תמה "מלחמת ההתשה".

מלחמת ההתשה של הערבים בישראל לא השיגה את יעדיה. לאחר חתימת ההסכם להפסקת אש בין הצדדים, נוצרה בישראל תחושה של רגיעה בטחונית. התנופה העצומה בהתיישבות החדשה תרמה אף היא לתחושת הרגיעה והשאננות. אולם היתה זו תחושת רגיעה מוטעית.

באותה עת התכוננו מדינות ערב למלחמה מחודשת בישראל מתוך תקווה להחזיר לעצמן את השטחים שהפסידו במלחמת ששת הימים ולשקם את הכבוד הערבי שנפגע במלחמה זו.
בצד התעצמותן הצבאית של מדינות ערב, שנתמכו על ידי ברית המועצות, התחזק אף מעמדן הבינלאומי. בעקבות החרפתו של משבר האנרגיה העולמי, עלתה חשיבותן כספקיות הדלק העיקריות. למרות ההתעצמות הצבאית והמדינית של מדינות ערב, היה מצבן הפנימי רעוע. משברים כלכליים וחברתיים פקדו אותן, ושליטיהן העדיפו להפנות את התסיס הפנימית לעבר גורם חיצוני מלכד - נגד מדינת ישראל.

2. מלחמת יום הכיפורים

ביום הכיפורים, שחל בשבת, ה - 6 באוקטובר 1973, תקפו במפתיע צבאות סוריה ומצרים את כוחות צה"ל בגולן ובסיני. עוצמת ההתקפה ופתאומיותה העמידו את מדינת ישראל בפני אחד האתגרים החמורים בתולדותיה מאז מלחמת העצמאות. הציבור הישראלי, שלקה בשאננות מאז הנצחון המפתיע במלחמת ששת הימים, נוכח לפתע שעצם קיומה של המדינה עשוי להיות נתון בסכנה אם לא תשמור על כוננות מתמדת.
בשלב הראשון של המלחמה זכו התוקפים להצלחות. הכוחות המצריים, שצלחו את תעלת סואץ, הצליחו, לאחר קרבות קשים, לכבוש את קו ההגנה של ישראל לאורך התעלה והחלו להתקדם בתוך חצי האי סיני. ברמת הגולן הצליחו הסורים להתקדם במהירות לעבר גבול שביתת הנשק עם ישראל.

ראשית המפנה בלחימה הסתמן לאחר שלושה ימים, כאשר תם גיוס מערך המילואים של צה"ל וכאשר הצליחו להתגבר על התקלות הטכניות הרבות שהיו בצבא. ברמת הגולן הצליח צה"ל לעצור את התקדמות השיריון הסורי ובגזרת סיני החלו לתכנן את מתקפת הנגד ואת חציית תעלת סואץ לכיוון מצרים.

בחזית הסורית - ב - 10 באוקטובר החלו כוחות צה"ל לתקוף במלוא העוצמה ברמת הגולן. צה"ל הצליח לכבוש מידי הסורים את כל השטח שנכבש בידיהם בשני הימים הראשונים של הקרבות בתוספת שטח ניכר במזרח. עם סיומם של הקרבות ב - 24 באוקטובר 1973, הגיעו כוחות צה"ל עד למרחק של כ - 40 ק"מ מדמשק.

בחזית המצרית - ב - 11 באוקטובר החלו פעולות התקיפה של כוחות צה"ל בחזית עם מצרים. ב - 16 באוקטובר הצליחו כוחות צה"ל לצלוח את תעלת סואץ ולפעול ממערב לה. הלחץ שהופעל על מצרים, הלך וגדל. ב - 20 באוקטובר היה ברור שבאזור תעלת סואץ חל מפנה לטובת ישראל. המעצמות החלו לפעול למען הפסקת הלוחמה. ב - 22 באוקטובר החליטה מועצת הבטחון של האו"ם על הפסקת הלחימה בין ישראל למצרים.
מבחינתה של מצרים היתה הפסקת האש במקומה בשל הצלחתה של מתקפת הנגד הישראלית.
ממערב לתעלה הצליח צה"ל להעביר יותר משתי אוגדות משוריינות, לכתר את כל הכוחות המצריים שבדרום התעלה, כולל העיר סואץ והגיע אל חופו המערבי של מפרץ סואץ בדרום, אל מבואות העיר איסמעיליה בצפון ולמרחק כ - 100 ק"מ מקהיר. ישראל, אף שהיה לה ענין בהמשך הפעילות הצבאית באזור, נאלצה להיכנע ללחץ שהפעילה עליה ארה"ב.

3. לקראת הסכם השלום עם מצרים

למרות נצחונה הצבאי של ישראל במערכה, רווחה במצרים תחושה של נצחון והצלת הכבוד לפתרון הערבי. תחושה זו היתה הרקע להתפתחות הגישה החדשה, שהדרך הצבאית לא תביא הסכסוך הערבי - ישראלי וכי יש לפעול בדרכים מדיניות כדי ליישבו. למאמציה של מצרים נוספו גורמים אחרים, אשר הביאו, בסופו של דבר, לחתימת הסכם השלום בין ישראל ומצרים:

א. חשיבותן של מדינות ערב כספקיות נפט עלתה, וכוחן במוסדות הבינלאומיים עלה אף הוא. הערבים החלו לראות בארגון האומות המאוחדות גוש חשוב, שבאמצעותו ניתן לכפות את דרישותיהן על ישראל.
ב. ישראל, כמו בעבר, הביעה את נכונותה לקחת חלק בתהליכים מדיניים כדי להביא לפיתרון הסכסוך.
ג. מעמדה של ברית המועצות במזרח התיכון נחלש במידה ניכרת והיא לא הפריעה למאמצים המדיניים להשגת שלום באזור.
ד. ארצות הברית החלה בפעילות אינטנסיבית ועשתה מאמצים רבם למציאת הסדר מדיני במזרח התיכון.

ב - 1 בספטמבר 1975, נחתם הסכם ביניים בין ישראל למצרים ולפיו נסוגה ישראל ממערב התעלה ומרצועה לאורכה. ב - 1977 נתקיימה פגישה חשאית בין שר החוץ הישראלי, משה דיין, לתוהמי - יועץ הנשיא המצרי. בעקבות פגישה זו יצא נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, ב - 19 בנובמבר 1977, בטיסה נועזת לרושלים. משם, מעל בימת הכנסת  (הפרלמנט של ישראל), הודיע לעולם כולו כי מצרים נוטשת את הדוקטרינה שלפיה קיומה של ישראל הוא בלתי חוקי. סאדאת דרש מישראל להחזיר את סיני לידיה של מצרים ולהגיע להסדר עם הפלסטינאים, והכריז כי בדעתו לחתור לחתימת חוזה שלום עם ישראל.

בישראל התנהל ויכוח נוקב, בעיקר משום שמצרים דרשה נכסים - חצי האי סיני והנפט של סיני וכן קרבנות נוספים מצד ישראל - פירוק היישובים. תמורת ויתורים אלה מצד ישראל, הציעה מצרים רק את רצונה הטוב ואת הבטחתה להסתלק ממלחמה בעתיד.
ראש ממשלת ישראל , מנחם בגין, שר החוץ, משה דיין ושר הבטחון, עזר וייצמן (נשיאה הנוכחי של מדינת ישראל), היו נחושים בדעתם להשלים את המהלך אל השלום.
בתיווכו של נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר, נערכו שיחות ישירות ומרתוניות בקמפ דייויד שבארה"ב, שבסופן נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים. היה זה אירוע רב חשיבות בתולדות ישראל. לראשונה הכירה מדינה ערבית בכך שיש לישראל מקום במזרח התיכון.
הסכם השלום עם מצרים היווה פריצת דרך חשובה ומשמעותית ביחסי ישראל ומדינות ערב, אולם הבעיה המרכזית של הסכסוך הערבי ישראלי - הבעיה הפלסטינאית - לא נפתרה. בפרק הבא נעסוק בבעיית הפלסטינאים ונתאר את האירועים המרכזיים שהביאו לחידודה של הבעייה.

4. הפלסטינאים

א. נתונים כללים
השם"פלסטינה" מקורו בשם העברי "פלשת" שניתן לחבל הארץ שלחוף הים צפונית מזרחית למצרים. תושבי חבל ארץ זו נקראו פלישתים. הרומאים השתמשו בשם סוריה - פלשתינה לפרובינציה הדרומית של סוריה, שכללה גם את ממלכת יהודה. השם "פלסטינה" חזר לשימוש לאחר שהבריטים כבשו את א"י ב - 1917 ותושביהן של שתי גדות הירדן כונו "פלסטינאים". עם הפרדתו של עבר הירדן המזרחי ב - 1922, נקראו "פלסטינאים" התושבים שממערב לירדן. היהודים סרבו להיקרא בשם פלסטינאים ואילו ערביי א"י סיגלו לעצמם עם השנים את השם. תהליך זה התרחש בד בבד עם מאבקם בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ, מאבק שבו התגבשה זהותם הלאומית.

כיום חיים בעולם בין 3 ל - 4 מיליון בני אדם המגדירים עצמם פלסטינאים. ריכוזיהם הגדולים: ירדן - .800.000 נפש, יהודה ושומרון (הגדה המערבית) – 800.000 נפש, רצועת עזה – 550.000 נפש, ישראל – 600.000 נפש, לבנון – 150.000 נפש, סוריה - 150.000נפש, מדינות הנפט הערביות – 250.000 נפש, מדינות אחרות 50.000 נפש. כ – 600.000 פלסטינאים חיים עדיין במחנות פליטים. בירדן ובישראל היו הפלסטינאים לאזרחים, ואילו בשאר מדינות ערב רובם נשארו חסרי אזרחות.

ב. הפלסטינאים עד למלחמת ששת הימים
בעקבות מלחמת העולם הראשונה זכו עמים הערביים לעצמאות ואילו לערביי ארץ ישראל (פלסטין) לא היה כל מוסד מדיני מוכר. בתחילה ראו עצמם ערביי א"י כחלק מסוריה ("סוריה הדרומית"), אך בהדרגה החלו לשאוף לעצמאות ופתחו במאבק נגד התנועה הציונית והשלטון הבריטי, שבשל הצהרת בלפור נתפס כמגן הציונות. שיאו של המאבק הערבי בא לידי ביטוי בתקופת המרד הערבי בשנים 1936 - 1939.

על פי החלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, היה אמור שטחה של ארץ ישראל ממערב לירדן להתחלק למדינה יהודית, למדינה ערבית, ולאזור בינלאומי. סירובם של ערביי א"י לקבל את החלטת האו"ם, מלחמת העצמאות שפרצה בהמשך והתלות שפיתחו בעקבותיה ערביי א"י בשאר מדינות ערב, מנעו הקמת מדינה ערבית בא"י.

בתקופה שבין 1947 - 1949 עזבו ערבים רבים את בתיהם שבא"י הן מחמת פחד מפני נקמה יהודית, הן בשל חוסר אירגון ומנהיגות. הפליטים התיישבו ברובם בגדה המערבית  (ירדן) וברצועת עזה (מצרים).
על פי הסכמי שביתת הנשק מינואר 1949 עבר החלק המערבי של א"י לרשות שלוש מדינות ערביות: רצועת עזה עברה למצרים, יהודה ושומרון לירדן ואל חמה שליד הכנרת לרשות סוריה. (עבר הירדן סיפחה את יהודה ושומרון. לאזורים המסופחים קראה "הגדה המערבית". סיפוח זה לא הוכר ע"י אף מדינה למעט בריטניה ופקיסטן). מדינות אלה נהנו מהשטחים החדשים שסופחו אליהן ולא מיהרו להיאבק למען זכותם הל הפלסטינאים למדינה.

בשנות ה- 50 המוקדמות נוצרו מספר ארגונים פוליטיים מחתרתיים של צעירים פלסטינאים. הבולט שביניהם היה "התאחדות הסטודנטים הפלסטינאים", שהוקם ברצועת עזה ובראשו עמדו יאסר ערפאת ואחרים. הם הטיפו למאבק מזויין לשיחרורה של פלסטין. האירגון נקרא בשלב זה "תנועת השחרור הפלסטינאית" ובראשי תבות פת"ח. אחרי שפעולתם במצרים הוגבלה, עברו לכווית ולסוריה. פעילותו של הפת"ח קיבלה תנופה רבה ב- 1959, לאחר שנשיא מצרים, נאצר, טבע את המושג "יישות פלסטינאית", ועודד את קיומה של זהות פלסטינאית עצמאית. משנת 1962 ועד 1964 נתמכו הפלסטינאים ע"י האלג'יראים, ומשנת 1963 ועד למלחמת ששת הימים נוצרו קשרים הדוקים ביותר בין הפת"ח לבין הסורים. בועידת הפסגה הערבית, שנערכה בקהיר ב - 1964, הסכימו מדינות ערב, כולל ירדן, להקמת ארגון גג של הפלשתינאים בשם "הארגון לשיחרור פלסטין" - אש"ף. למרות שארגון זה היה פלסטינאי, הוא היה תלוי מבחינה תקציבית בליגה הערבית, ופעילותו היתה תלוייה באישורו של חוסיין, מלך ירדן. ב – 2 ביוני 1964 נוסחה לראשונה "האמנה הפלסטינאית", שהיא המצע האידאולוגי של אש"ף.
אמנה זו, שהיא סיכום מרוכז של עמדת הארגונים הפלסטינאים בסכסוך עם ישראל, מטיפה להקמת מדינה פלסטינאית בכל שטחה של א"י. הדרך להשגת המטרה היא באמצעות פעולות פיגוע שונות, שיביאו למלחמה כוללת. עיקר פעולתו של הפת"ח היתה מתחום ירדן ומיעוטם מתחום לבנון ורצועת עזה. בשנת 1966, משגברה תמיכתם של הסורים במחבלים, החלו חדירות אף מתחום סוריה, מאוחר יותר חדלה גם מצרים להתנגד לפעילותהמחבלים.

ג. התנועה הפלסטינאית לאחר מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הביאה להתעצמותה של בעיית הפלסטינאים. כתוצאה מהמלחמה נשלטו הפלסטינאים שישבו בגדה המערבית וברצועת עזה ע"י ישראל. אש"ף הפך לכלי הביטוי העיקרי של התנועה הפלסטינאית. ב "אמנה הפלסטינאית" הוכנסו שינויים קיצוניים.
האמנה מגדירה את הזהות הלאומית הפלסטינאית, את גבולות פלסטין ואת עתידה של פלסטין, תוך הדגשת הצורך להשמיד את מדינת ישראל. בשנת 1969 השתלטו אנשי הפת"ח על מנהיגות אש"ך ויאסר ערפאת, ראש הפת"ח, הפך להיות ראש אש"ף. בהדרגה הצטרפו לאש"ף ארגונים נוספים, וכך הפך אש"ף לארגון גג של כל הארגונים הפלסטינאים.
המחבלים הגביר את פעילותם נגד ישראל מבסיסיהם שבלבנון ובירדן. עולם בעוד שלבנון עמדה חסרת אונים מול הכירסום בריבונותה, פעל, בסמפטמבר 1970, צבא ירדן בתקיפות נגד הפלסטינאים והם סולקו כתנועה מתחומי המדינה. ב - 1974 הכירו מדינות ערב באש"ף בתור הנציג החוקי והבלעדי של העם הפלסטינאי. באותה שנה הוענקה לו גם הכרה בינלאומית רחבה.

ד. הבעיה הפלסטינאית בשנים 1980 - 1995
בהסכמי קמפ דיוויד הכירה ישראל בזכות הפלסטינאים להשתתף במשא ומן כולל לקביעת עתידם. אישים פלסטינאים דחו את רעיון האוטונומיה כפי שהעלוהו ישראל ומצרים, והמשיכו לראות באש"ף את נציגם הבלעדי ולתמוך בעמדתו בדבר הקמת ישות פלשטינאית עצמאית.
שלוש שנים לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים, יצאה ישראל למלחמה בלבנון כדי להבטיח את יישוביה בצפון מפני איום של הפגזה בידי מרגמות, תותחים וקטיושות של אש"ף. רובו המכריע של הציבור הישראלי הצדיק את הצורך להסיר את איום הקטיושות בישובי הצפון ולפגוע פגיעה קשה במדינת הטרור שאש"ף הקים שם. אולם במהלך המלחמה נפלו יותר משש מאות חיילי צה"ל ומחיר כבד זה היה אחד המוקדים לויכוח הפנימי שהסעיר את ישראל בשלוש השנים שבהן שהה צה"ל בלבנון. הויכוח הנוקב היה בכל הקשור לכדאיות המלחמה ומטרותיה. מספר הקרבנות הגבוה, יחד עם אי הבהירות המדינית, הכריעו בסופו של דבר בעד נסיגה ויצירת רצועת בטחון צרה בדרום לבנון כדי שניתן יהיה להגן על יישובי הצפון.
במחצית השנייה של שנות ה - 80 פרצה האינתיפאדה - ההתקוממות העממית של הפלסטינים בשטחים. ישראל עמדה נבוכה. לא דובר כאן על התקוממות של צבא, אלא הפגנות, בהן השתתפו בעיקר נשים ובני נוער ב- 1992 הציבה ממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין את קידום נושא השלום כמטרה עליונה. ב - 1993 באה פריצת הדרך ההיסטורית, כאשר ישראל ואש"ף הכירו זה בזו. בהסכמי אוסלו משנת 1995 נקבע לוח זמנים לנסיגת צה"ל מרצועת עזה ומהערים הגדולות ביהודה ובשומרון.באוקטובר 1994 נחתם חוזה השלום עם ירדן.

המשא ומן עם הפלסטינאים מסובך ומורכב, אולם נראה כי לאחר למעלה ממאה שנות פעולות דמים, טרור ומלחמות, גמלה אצל מנהיגי שני הצדדים ההחלטה לנסות ולפתור את הסכסוך בדרך של משא ומתן מדיני שיוביל לשלום כולל במזרח התיכון.

הצעות דידקטיות

חומר עזר למורה: ספר הלימוד:

1. ראיון עם ראש ממשלת ישראל בתחילת מלחמת יום הכיפורים ובסופה - פעילות מסכמת לנושא מלחמת יום הכיפורים. הפעילות תערך לאחר לימוד הנושא (פרק שניים).
מהלך הפעילות:
א. הכתה תחולק לקבוצות.
ב. כל קבוצה תכין שני ראיונות עם ראש ממשלת ישראל, הגב' גולדה מאיר, ראיון אחד בתחילת מלחמת יום הכיפורים וראיון שני בסופה. הראיונות יכולים להיות במתכונת של תכנית לרדיון, משדר טלויזיוני או כתבה בעתון.

2. הסכם הביניים בין ישראל ומצרים - ניתוח טקסט + דיון
הפעילות תערך בתום פרק 3 של השיעור (לקראת הסכם השלום עם מצרים)
מהלך הפעילות:
התלמידים יקראו קטעים מהסכם הביניים בין ישראל ומצרים, שנחתם בספטמבר 1975 ויעמדו על משמעותו (ראה נספח מס.1)
בדיון בכתה תועלינה הנקודות הבאות:
הסכם הביניים מעיד על כך כי לשני הצדדים ברור כי הדרך היחידה לפתרון העימות הערבי - ישראלי היא באמצעים מדיניים - משא ומתן מדיני שיוביל לשלום.

3. האמנה הפלסטינאית - ניתוח טקסט + דיון
הפעילות תערך בתום סעיף ב' של פרק 4 (הפלסטינאים עד למלחמת ששת הימים)  ולקראת הדיון בסעיף ג' (הפלסטניאים לאחר מלחמת ששת הימים).
מהלך הפעילות:
1. התלמידים יקראו קטעים מהאמנה הפלסטינאית ויענו על המשימות הבאות:

א. על פי סעיף 6 של האמנה. מהי "הפלישה הציונית"?
ב. הסבירו את יחסו של אש"ף לקיומה של מדינת ישראל על פי סעיף 19 ועל פי סעיף 20 (ראה נספח מס' 2).
בניתוח האמנה תועלינה הנקודות הבאות:
א. "הפלישה הציונית", על פי האמנה" מתייחסת להצהרת בלפור, שהכירה בזכות קיומו של "בית לאומי לעם היהודי בא"י".
ב. מקריאת סעיפים 19 1 20 עולה כי אש"ף אינו מכיר בקיומה של מדינת ישראל. מבחינתו היהדות היא דת בלבד, ואין לה זכות קיום לאומי עצמאי. לפיכך יש לבטל כל ישות לאומית יהודית, כמו מדינת ישראל.

נספח מספר 1

לפניכם קטעים מהסכם הביניים בין ישראל ומצרים, שנחתם בספטמבר 1975. מהו הרעיון המרכזי בהסכם הביניים?
סעיף 1: הסכסוך ביניהן ובמזרח התיכון אל יפתר בכוח צבאי אלא בדרכי שלום.
ההסכם שעליו חתמו הצדדים ב - 18 בינואר 1974, במסגרת ועידת השלום של ז'נבה, היווה צעד ראשון לקראת שלום צודק ובר - קיימא.
סעיף 2: הצדדים מתחייבים בזה שלא לנקוט באיום בשימוש בכוח, או בשימוש בכוח, או בהסגר צבאי האחד נגד זולתו.

נספח מס' 2

קראו את הקטעים הבאים מהאמנה הפלסטינאית והסבירו:
א. על פי סעיף 6 של האמנה, מה "הפלישה הציונית"?
ב. על פי סעיף 19 ועל פי סעיף 20 מהו יחסו של אש"ף לקיומה של מדינת ישראל?
סעיף 6 של האמנה הפלסטינאית:
" היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים...". כמו כן מאשרת המועצה כי התוקפנות על האומה הפלסטינית ואדמתה החלה בפלישת הציונות לפלסטין בשנת 1917. משום כך, פירוש סילוק עיקבות התוקפנות צריך להיות סילוק כל עיקבות התוקפנות מאז התחלת הפלישה הציונית, ולא מאז מלחמת יוני 1967."

סעיף 19 של האמנה הפלסטינאית:
"חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, אחת היא כמה התמידה, משום שהן נוגדות את רצון העם הפלסטיני ואת זכותו הטבעית למולדתו, ומשום שהן סותרות את העקרונות הכלולים במגילת האומות המאוחדות ובראשן זכות ההגדרה העצמית."

סעיף 20 של האמנה הפלסטינאית:
"הצהרת בלפור ונסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית. היהדות כדת שמימית (היינו של התגלות) איננה לאומיות בעלת מציאות עצמית, וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אישיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים.