עם קום התנועה המודרנית של שיבת ציון - הידועה כציונות, בעשורים האחרונים של המאה התשע עשרה, חל שינוי נוסף ביחסם של יהודים רבים לארצם. שוב נוצרה אפשרות אמיתית ועכשווית לחיים יהודיים בארץ ישראל.

בשנותיה האחרונות של המאה התשע עשרה עלו אלפי יהודים לארץ ישראל מתוך כוונה ליצור בסיס לחברה יהודית מודרנית. הציונות הפכה ארץ שהיתה כבר למיתוס למקום חי שבו יכול אדם לחיות את חייו, לעבוד את אדמתו ואשר בו השפה העברית העתיקה והמאובנת קמעא היתה שוב לשפה מדוברת. מקום אשר בו יוצרים עתיד יהודי ממשי ואין מסתפקים בעבר הגדול ובתקווה משיחית עמומה. פה התרכזו בבניית חיים במקום זה ויותר ויותר יהודים בחרו באפשרות ממשית זו, מה עוד שבתקופה זו הקשו ארצות רבות את יחסן ליהודים.

ברחבי העולם גויסו תרומות כספיות במטרה לתמוך במתיישבים וביישובים החדשים או כדי לקנות אדמות ולטעת עצים. המסורת שהתקיימה לפני חורבן הבית שעל פיה נשלחו תרומות בנות חצי שקל לאחזקת המקדש, והמסורת שנותרה בעינה של משלוח תרומות לכוללים ולתושבי ארץ ישראל - מסורות אלה יושמו עתה למען קידום הציונות. מוסדות דוגמת קרן קיימת לישראל התפתחו והיו למוסדות בולטים בחיי רוב יהדות העולם. הציונות היתה מעתה על
המפה.
 

יהודים רבים ראו את ההתפתחויות החדשות במורת רוח. יהודים אדוקים ושומרי מסורת במרכז אירופה ובמזרחה נאבקו ברעיונות החדשים או ניסו למצוא דרכים למזג את רעיונותיהם המשיחיים עם הרעיונות הפוליטיים החדשים של הציונות.היו שהצטרפו לתנועה וניסו להשפיע מבפנים על מגמות הציונות שבה הם ראו שלב בדרך לגאולה משיחית.אחרים נותרו מחוץ לתנועה ובקרו אותה קשות על נסיונה החוצפני להחליף את התכנית האלוהית להבאת הגאולה בבוא המשיח. לדעתם הציונים ערערו על הסמכות האלוהית.

קבוצה אחרת, שדחתה בתוקף את עמדת הציונות היו רוב יהודי מערב אירופה שלהם הוענקו זכויות. יהודים אלה השקיעו מאמצים רבים במשך הדורות האחרונים כדי להוכיח לעולם החיצוני שהם קושרים את גורלם בגורל שכניהם הגויים במדינותיהם המשותפות צרפת, גרמניה או ארה"ב. עבורם היתה הציונות איום העלול לחתור תחת השגיהם הבלתי בטוחים עדיין. הציונות הכריזה שארץ ישראל היא היא מולדת היהודים, הם דחו טענה זו מכל וכל ונלחמו
בה.

היו יהודים אחרים במערב, אשר ראו בציונות אופציה סבירה ואף חשובה אשר לא נועדה להם. הציונות היתה לדעתם תנועתם של אלו הזקוקים למקום מקלט מעוני או מרדיפות והם תמכו בה למען אלו שגורלם לא שפר עליהם.
 
כך שורטטו במהרה קוי החזית. הציונות הצליחה לטלטל את העולם היהודי בהתייחסותה החדשה לארץ ישראל. רבים אמצו לעצמם בהתלהבות את ההתייחסות החדשה שהציעה הציונות וראו עצמם משתתפים בדרמה הלאומית החדשה אם כשחקנים ואם כקהל תומכים. אחרים התנגדו ורק מעטים
נותרו אדישים למתרחש.

הציונות ניתחה במונחים מאוד אידאולוגיים את העולם כולו ואת העולם היהודי במיוחד. היא נטתה לפתח יחס חסר פשרות וקיצוני לגבי הבטים שונים של החיים היהודיים כולל הגולה.
 
הציונות הגדירה עצמה תמיד כעליונה על הגולה ועל יהודיה שאותם תיארה במונחים מאוד בלתי מחמיאים. יהודי הגולה הוגדרו "חלשים" "חסרי אונים" "דמויי עלוקות" ו"טפילים" ; הם ייצגו את "הישן" לעומת "החדש; אורח חייהם היה "בלתי טבעי" ו"בלתי נורמלי". הם תוארו באור שלילי מאוד בניגוד ליהודי הציוני החדש, האמיץ, החזק, החי בארצו והמייצג את העתיד הבלעדי של העם היהודי. הציונות ראתה את העולם שסביבה במונחים אידאולוגיים בלבד. הכל נבדק וסווג. לא יכלה להתקיים כל סטייה מן האידאולוגיה. ציון טובה ולכן הגולה רעה.
 
שלילה סיטונית וכוללנית כזו של הגולה היתה דבר שלא יכול היה להמשך בהגותם של רוב ההוגים הציוניים המרכזיים. היו ביניהם קיצוניים כיעקב קלצקין שכתב בין השאר:

"הגלות ... אם יש בה אולי לקים את עמנו בתןכה, אין בה בכל-מקום לקימו בדמותו המלאה, בבריאותו הלאומית. יש בה רק להמשיך את נוולו ולשמור על עם-מפלצת, על עם לקוי בגופו ובנשמתו. יש בה, לכל-היותר, לגדל את עמנו בתוך טומאה לאומית, לגדל איזו בריה משונה ... ספק יהודי ספק גוי - ועל-כל-פנים לא בטהרה לאומית."
 
התמונה הסטריאוטיפית של הגולה ושל יהודיה אשר קלצקין וכל ההוגים הציוניים החשובים ציירו נגזרה מהמציאות שבה חיו יהודי מזרח אירופה ואשר אותה הכירו אידאולוגים אלה היטב. אולם הםלא היו מודעים לכך כי מציאות זו הולכת ונעלמת. עולם זה היה כבר שרוי במידה רבה בתהליך של התפוררות; רוב רובם של היהודים היו עניים מרודים; היה קיים תוהו ובוהו חברתי. היהודים נרדפו באכזריות וככלל נבצר מהם להגן על עצמם ולנקוט צעדים כלשהם בתגובה למצבם הקשה. אינטלקטואלים אלה חשו על בשרם מציאות מזרח אירופית זו ואולי אף נטשוה. ממציאות זו הם הסיקו מסקנות לגבי חיי היהודים ברחבי העולם. שומה
היתה עליהם לעשות כך. הציונות היתה מבוססת על ניתוח טוטאלי, על תאוריה בשחור לבן מודגשים אשר אין בה מקום ל"אם" או ל"אבל".
 
כך התפתחה האידאולוגיה הציונית כתגובה לעולם היהודי במזרח אירופה, אולם הדגם שעליו התבססה כלל את העולם היהודי כולו, לרבות יהדות מערב אירופה.