א. השיבה לגולה

חורבן הבית השני היה אולי נקודת המפנה החשובה ביותר בהסטוריה היהודית. נקודת המבט המסורתית רואה כאן את התחלת התקופה הארוכה של גלות שתסתיים רק עם ייסוד המדינה היהודית בפעם הבאה במאה העשרים. ביחס לתקופה זו נוצרה אחת מאי ההבנות הגדולות בהסטוריה היהודית.
 
הדעה המקובלת היא שמכיון שתקופה זו ידועה כתחילת הגלות הרי שבזמן זה הוגלו כל היהודים בכוח מארצם. הדבר אינו נכון כלל וכלל. הרומאים, שהביסו את היהודים והרסו את הבית השני לא הכריחו את היהודים לעזוב את ארצם. הם הגלו רק מעטים מבין מנהיגיו המיליטנטיים של המרד שהוצאו להורג ברומא; העם הורשה להשאר בארצו אולם שליטת היהודים בחייהם ובארצם שהיתה כבר אז מוגבלת עוד פחתה לאחר המרד.

ברור כי יהודים רבים החליטו לעזוב את ארצם כתוצאה מהתבוסה אך היה בכך משום הסלמה רדיקלית יותר של מגמות שהיו קיימות מכבר. החיים היהודיים נמשכו בארץ ישראל באופן מלא ביותר במשך כמה מאות שנים לאחר מכן אך הכתובת על הקיר היתה ברורה כשמש. היהודים לא יבנו את עתידם בארץ ישראל, לפחות לא בזמן הקרוב. לראשונה, יהיו מרכזי החיים היהודיים, איכותית אף יותר יותר מאשר כמותית, בארצות הגולה.
 

ב. התפוצות כמרכז - דפוס חדש

כך למעשה קרה כשקמו קהילות יהודיות חדשות. תחילה היו רובן קהילות חלשות שלא ראו עצמן כמרכזי החיים היהודיים במאות הראשונות לספירה.

רק קהילת בבל הפכה למרכז הגדול הראשון של חיים יהודיים. התפתחותו של מרכז זה החלה לפני סוף תקופת התלמוד.
 
היחסים בין המרכז המתפתח בבבל לבין המרכז הנחלש בארץ ישראל היו מורכבים וקשים. אין ספק כי היתה ביניהם יריבות. כמה מלומדים בבליים באו לפלשתינה וקבלו את סמכותם של המלומדים המקומיים בזכות קדושת הארץ ומרכזיותה. אך עבור רבים לא היה די בקדושה ובמרכזיות התאורטית של הארץ.הם ראו את המצב במונחים מציאותיים, מאבק בין שני מרכזים אמיתיים ודינמיים. מבחינה מסויימת היתה זו התמונה האמיתית - לראשונה התקיימו שני
מרכזים יהודיים.
 
אף על פי כן, היה ברור לרבני בבל כמו גם לרבני ארץ ישראל שקמו כמנהיגות החדשה והעתידית של האומה היהודית שהתמוטטה, שיש לעשות משהו כדי שיהדות הגולה לא תיכחד. בלי תחליפים ליסודות המרכזיים שאיחדו את היהודים ועשאום אומה - ירושלים, בית המקדש, הארץ כמרכז פיזי - לא יהיה להם עתיד.
 

ג. הצלת האומה - תכנית חדש

כדי להציל את האומה היהודית ולאפשר את השארותה בארצות הגולה עד אשר אלוהים יחליט להשיב את העם לארצו יושמה תכנית נרחבת. עוצב אורח חיים חדש המבוסס על מערכת חוקית הלכתית שלמה שמטרתה להנהיג מסגרת התנהגות יהודית שונה. מסגרת זו תפריד בין היהודים לבין החברה החיצונית באמצעות חומה בלתי נראית.

על היהודי היה לזכור כל העת כי הוא או היא אינו חלק מעולמם של שכניו, מושג האלוהים ועולם האלוהים של שכניו שונה ממושג האלוהים היהודי והוא, היהודי, אינו שרוי בביתו בארצם של שכניו. נהפוך הוא, ליהודי יש ארץ אחרת אשר אין לשכחה,ועליו להיות מודע כל העת למציאות הגלותית.

בנקודה זו ומסיבה זו בנו הרשויות הרבניות שהיו לאדריכלי הקיום היהודי הלאומי את הרעיון הזה לתוך החיים היהודיים באופן שהיהודים בעולם כולו יקבלוהו ולא ישכחוהו.
 
* היהודים יתפללו כשפניהם מופנים לירושלים.

* בתפילותיהם יזכירו היהודים לעצמם באופן קבוע כי הם נמצאים בגלות ויתפללו לאלוהים שיביא לקץ גלותם ושישיבם לארצם.

* המסורת הביתית והמסורת הקהילתית יפותחו באופן שיזכיר ליהודים כל העת את מצבם הבלתי טבעי. לדוגמה: שבירת כוסות בחתונות, השארת קירות בלתי מטויחים ושירים - כל אלה יזכירו ליהודי את ארצו הנטושה.
 
נוספו יסודות טכסיים בכל חג כדי להזכיר ליהודים את ארצם ואת בית המקדש שאבדו להם אך עוד ישובו ויהיו בחזקתם. טכסים שקוימו באתר המקדש בתקופות קודמות הועתקו עתה והיו לחלק מחיי הבית והקהילה ברחבי העולם.
 
* נענוע ארבעת המינים בסוכות.

* תפילת הגשם בחדשי החורף עד חג הפסח.

* הזכרת העצים בט"ו בשבט.

* ספירת העומר בין פסח לשבועות.
 
כל הפעולות האלה קישרו בין היהודי לבין ארץ ישראל. היהודים יכלו לחיות ברחבי העולם כולו אך מבחינה טכסית הם חיו בארץ ישראל והיו קשורים באמצעות פרטי הטכסים ללוח שנה ולמציאות שהיתה קיימת בארץ שהם ראו אותה כארצם.
 
השיטה פעלה. במשך מאות שנים חיו יהודים בארצות מרוחקות ברחבי העולם אך מעולם לא התייחסו לארצות אלה כאל ביתם. האם יש לכך תקדים כלשהו בהסטוריה האנושית? עם אשר חי במשך עשרים או שלושים דורות בארצות כתימן או כפולין ומעולם לא ראה עצמו בן הלאום הפולני או התימני? זה היה ההשג של הטכס.
 
ברמה התאורטית לפחות הפכה שיטה מתפתחת זו לגירסה חדשה ושלמה יותר של דפוס החיים שהתגבש בבבל בסוף תקופת הבית הראשון. היהודים היו בגולה, מתאבלים על ארצם, מזכירים אותה כל העת ומתפללים לביאת המשיח שישיבם לארצם. ההנחה היתה שכל היהודים מחכים אמנם לשיבתם המשיחית לארצם.
 

ד. ארץ ישראל - אמיתית או מדומה

עבור יהודים רבים בתקופה זו היתה ארץ ישראל למושג מופשט - על כך אין כל מחלוקת. -היא היתה למציאות מיסטית נפרדת מן העולם האמיתי, העולם הזה; היהודים יכלו לומר "לשנה הבאה בירושלים" בפסח בלי לצפות לנסיעה לשם בעוד שהסיפורים על המולדת והמושגים הקשורים בה נמסרו בחיי היום יום של היהודי הגלותי. זה היה הבסיס האמיתי של יחסי ארץ ישראל - התפוצות במשך תקופה ארוכה זו.
 
היו כמובן גם ביטויים אחרים, מוחשיים יותר, לקשר זה:

*היו יהודים שערכו מסעות ארוכים של עליה לרגל לארץ ישראל.
 
*היו יהודים שעלו לארץ ישראל.

*היהודים בחו"ל תמכו בקהילות היהודיות בארץ ישראל באופן קבוע. שליחים מארץ ישראל
גייסו תרומות בחו"ל ביזמת הקהילות ומזמן לזמן קמו בגולה ארגונים שמטרתם היתה איסוף
כספים.
 
אך הטכסים היוו את הקשר האמיתי.

 
ה. התקופה המודרנית - הכחשת הגלות

בסוף המאה השמונה עשרה החל מסתמן שינוי בקרב יהודי מערב אירופה ומרכזה. בהשפעת האידאלים הפוליטיים חברתיים של תקופת ההשכלה החל העולם החיצוני מעניק בהססנות ליהודים זכויות אזרח. היהודים החלו לקחת חלק בהתפתחות חדשה זו.יותר ויותר החלו היהודים בארצות המערב - ואף יהודים אורתודוקסיים בצרפת, בגרמניה, בבריטניה, בהולנד, באוסטריה ובארצות אמריקה להתייחס לארצות מגוריהם כאל מולדתם.
 
עתה היה צורך בהסתגלות למצב החדש. נדרשו שינויים בטכסים או במודעות או בשני התחומים כאחד: היתה זו רק שאלה של זמן. היו יהודים בקהילות היהודיות שהשתנו במערב שהתאימו את הטכסים למצב החדש. ההתייחסות לארץ ישראל היתה עתה להתייחסות למולדת העתיקה וההסטורית ולא למולדת הנצחית; רעיונות משיחיים פורשו עתה כמתייחסים לתקופה חדשה שתבוא לכל האנושות ואשר היהודים יקדמו אותה במולדתם העכשווית. יהודים דתיים שמרו על
הטכסים ועל האמונה במשיח אך מודעותם השתנתה ועתה חשו בקשר לארץ מגוריהם שהיה חזק ממש כמו הקשר שחשו כלפי ארץ ישראל.
 
מעניינת העובדה כי בקרב אותם יהודים שקבלו זכויות שוות במאה התשע עשרה קמו מספר יוזמות לעזרה ולסיוע לבני דתם בחלקי עולם אחרים כולל ארץ ישראל. הם שלחו כספים והקימו מוסדות חדשים לעזרה ליהודים העניים החיים בארץ ישראל. יהודי ארצות המערב הקימו בתי ספר, בניני מגורים, בתי חולים, משקי הכשרה, קרנות ומוסדות צדקה - אף כי מעתה יקשה עליהם יותר ויותר לראות בארץ ישראל את ארצם.
 
בארצות אשר בהן לא חל שינוי חיצוני נותר בעינו מצב הדברים הקודם. במזרח אירופה כמו גם בצפון אפריקה המשיכו רוב היהודים לראות עצמם כחיים בגלות והתפללו מעומק ליבם לביאת המשיח שישיבם לארצם.