ביום שישי אחרי הצהריים, בה' באייר תש"ח ( 14 במאי 1948) עמד דוד בן- גוריון באולם המוזיאון הישן של תל-אביב בשדרות רוטשילד וקרא בפני ראשי היישוב ונכבדיו את הכרזת העצמאות. וכאשר האיש נמוך-הקומה בן ה- 61 אמר בהטעמה ובקול עז - "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל", קם הקהל על רגליו ומחא כף בהתלהבות. הכל ידעו, כי זהו רגע היסטורי. היהודים בארץ, שהאזינו לשידור הטקס ברדיו, ואלה שעקבו אחריו בתפוצות, היו שותפים להתרוממות רוח ולשמחה, שהיו מהולות בחרדה מפני הבאות: האם האירוע החגיגי מבשר את חידוש הממלכתיות היהודית לאורך ימים, או את חורבן היישוב העברי הקטן בידי צבאות ערב, העומדים לפלוש לארץ באותו לילה?

התשובה היתה תלויה, במידה רבה, בתבונתו, באומץ ליבו ובכושר מנהיגותו של דוד בן-גוריון. וכראש ממשלה ושר ביטחון ראשון של המדינה הנולדת עשה יותר מכל אדם אחר כדי שתתקבל התשובה הרצויה. בן-גוריון השפיע על צמרת מפלגתו ועל הנהגת היישוב לתמוך בהקמת המדינה, על אף כל הסיכונים. הוא האיש, שהוביל את המדינה לנצחון במלחמת העצמאות. והוא האיש שבסיום המלחמה עשה למען קליטת המוני עולים, למען פיתוח המדינה ולעיצוב דפוסי משטרה וערכיה החברתיים. לכן נוהגים לכנות אותו אדריכל המדינה וראש בנאיה. דוד גרין, שבצעירותו שינה את שמו לבן-גוריון, נולד בעיירה פלונסק בפולין ב- 16 באוקטובר 1886.

בילדותו למד ב"חדר" מסורתי ואחר-כך ב"חדר" מודרני, שיסד אביו אביגדור גרין. מאביו,שהיה מראשוני החברים בתנועת "חובבי ציון", ספג הילד דוד את האהבה לשפה העברית, את השאיפה לציון ואת הנטיה לעסוק בצרכי ציבור. בנעוריו למד בבית-מדרש ובבית-ספר ממשלתי רוסי ואת שאר זמנו הקדיש לאגודה ציונית שיסד עם חבריו, שעסקה בהוראת עברית ובהכשרת חבריה לעליה לארץ.

בן-גוריון קיים בעצמו מה שהטיף לאחרים ובשנת 1906 , בהיותו בן 20 , עלה לארץ. כארבע שנים עסק בחקלאות ובשמירה במספר מושבות והמשיך בפעילותו במפלגת פועלי ציון, שהצטרף אליה עוד בפולין. עד מהרה התבלט בקרב חברי המפלגה והצטרף למערכת בטאונה "האחדות". מנעוריו שאף למלא תפקיד חשוב בהגשמת החזון הציוני. ובשנת 1911 נסע לתורכיה ללמוד משפטים, כדי להכשיר את עצמו לייצג בבוא היום את היישוב העברי בפני השלטון התורכי.

במלחמת העולם הראשונה האשימו התורכים אותו ואת חברו יצחק בן- צבי בחברות במפלגה ציונית הפועלת נגדם ומתכוונת להקים מדינה יהודית בארץ- ישראל. בן-גוריון ובן- צבי,שהיה לימים הנשיא השני של מדינת ישראל, גורשו מהארץ, באו ב- 1915 לארצות-הברית והמשיכו שם בפעילותם הציונית. אחרי הצהרת בלפור, שבה הביעה ממשלת אנגליה את הסכמתה להקמת בית לאומי יהודי בארץ- ישראל, הטיף בן-גוריון להתנדבות לצבא האנגלי, כדי לעזור לו לכבוש את הארץ. יחד עם בן- צבי וצעירים יהודיים אחרים התגייס לגדוד עברי שהתארגן באמריקה וב- 1918 הגיע עמו לארץ.

בראשית שנות העשרים נעשה בן-גוריון אחד האישים הבולטים בתנועת העבודה בארץ ואחר-כך גם במוסדות הלאומיים של היישוב. הוא היה ממייסדי הסתדרות העובדים העברית הכללית ב- 1920 ושימש בתפקיד מזכירה במשך 15 שנים. באותן שנים עשה מאמצים רבים לאיחוד מפלגות הפועלים, שהקימו ב- 1930 את מפלגת פועלי ארץ-ישראל. מטעם מפלגתו, מפא"י, שנעשתה הגדולה ביותר בארץ, נבחר ב- 1935 ליושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. בתוקף מעמדו בסוכנות ובמפא"י הנהיג את היישוב העברי בפעולות להרחבת ההתיישבות, לחיזוק כוחה של ה"הגנה" (ארגון המחתרת הגדול של היישוב) ובמאבקים עם הערבים ועם האנגלים, ששלטו בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה מכוח מנדט בין-לאומי.

מתוך הכרה במציאות הסכים ב- 1937 להמלצת ועדת חקירה אנגלית לחלק את הארץ שממערב לירדן בין היהודים והערבים. בגלל ההתנגדות הנמרצת של הערבים, שהיו רוב באוכלוסיה, חזרו בהם האנגלים מתוכנית זאת ומנכונותם להקים בית לאומי ליהודים. המדיניות האנגלית החדשה התבטאה במסמך רשמי מ- 1939 ("ספר לבן"), שהגביל מאוד את העליה לארץ ואת רכישת האדמות בידי יהודים ולמעשה נועד לגזור עליהם מעמד של מיעוט נצחי. היישוב נאבק במדיניות זאת באמצעות הגברת העליה הבלתי-חוקית (העפלה) והקמת יישובים גם באזורים, שנאסר על יהודים להתיישב בהם.

אחרי שפרצה מלחמת העולם השניה ברור היה לבן-גוריון, שעל היישוב לסייע לאנגליה הלוחמת בגרמניה הנאצית, ותמך בהתנדבות צעירים יהודיים לצבא הבריטי. בו בזמן לא ויתר על ההתנגדות ל"ספר הלבן". סיסמתו היתה: "עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה". למעשה, נפסקו פעולות ההתנגדות של היישוב המאורגן למדיניות האנטי-ציונית של האנגלים. בן-גוריון אף יצא נגד ארגוני הפורשים אצ"ל ולח"י, ארגוני מחתרת קטנים, שלא קיבלו עליהם את מרות מוסדות היישוב ולא הפסיקו את מלחמתם בשלטון אנגלי.

ב- 1942 היה בן-גוריון מיוזמי ועידה ציונית בניו-יורק (ועידת בילטמור) שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. למרבה האכזבה דבקה אנגליה במדיניותה האנטי-ציונית גם אחרי הנצחון על הגרמנים, ללא התחשבות במצוקת יהודי אירופה שניצלו מן השואה. בתגובה על כך החריפה הנהגת היישוב בראשה בן-גוריון את המאבק נגד האנגלים. מלבד הגברת ההעפלה וההתיישבות הופעלה ה"הגנה" נגד מתקני הצבא הבריטי ונגד מאמציו למנוע את הגעת ספינות העולים לארץ.

פרק זמן מסויים הוסכם גם על שיתוף פעולה בין ה"הגנה" לבין ארגוני הפורשים. בחזית המדינית ייצג בן-גוריון את היישוב בפני השלטון האנגלי ומוסדות או"ם ועמד על הדרישה להקמת מדינה יהודית. דרישה זאת התקבלה כשעצרת או"ם החליטה ב- 29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית, מדינה ערבית ואיזור בין-לאומי בירושלים. כך ניתנה אסמכתא בין- לאומית להקמת המדינה ב- 14 במאי 1948 .

גורל המדינה היה תלוי בכוחה הצבאי וביכולתה לעמוד מול הפלישה של צבאות ערב. בן- גוריון כבר צפה זאת כשנתיים קודם לכן, כאשר רבים חשבו, שהאתגר הבטחוני העיקרי של היישוב יהיה במאבק נגד האנגלים. לפי דרישתו הוטלה עליו האחריות לענייני הביטחון של היישוב נוסף לתפקידו כיושב-ראש הנהלת הסוכנות.

הוא התחיל במאמצים נמרצים לרכישת נשק ולהכנת כלי-הארגון הדרושים, כדי להפוך את ה"הגנה" לצבא, שיוכל לעמוד לא רק נגד הכוחות הבלתי-סדירים של ערביי ארץ-ישראל, אלא גם נגד מתקפת הצבאות הסדירים של המדינות השכנות. הודות לראיית הנולד שלו צוייד צה"ל בנשק כבד ובמטוסים, שבעזרתם יכול היה להדוף את הפלישה הערבית. מדינות ערב שהבינו, כי אינן יכולות לגבור באותו זמן על ישראל, הסכימו לחתום עמה ב- 1949 על הסכמי שביתת-נשק. ובן- גוריון יכול היה להתפנות למשימות הגדולות של קליטת עולים, ייישוב הארץ ובניית מוסדות המדינה.

בן-גוריון כיהן כראש ממשלה וכשר ביטחון בשתי תקופות ובסך הכל כ- 13 שנים, יותר מכל ראש ממשלה אחר. בתקופת כהונתו הראשונה ( 1948 - 1954 ) הוכפל מספר תושבי המדינה, הודות לעלייה , מ- 650,000 ל- 1.37 מיליון ומספר היישובים החקלאיים גדל מ- 305 ל- 700 . כדי לסייע לקליטת העולים ולייישובם פעל בן-גוריון בתוקף לאישור הסכם השילומים עם גרמניה, שחייב אותה לפצות את המדינה על הוצאות הקליטה ועל נכסי היהודים שהושמדו בשואה.

בראשית 1954 פרש בן-גוריון מן הממשלה ביוזמתו והתיישב בקיבוץ שדה-בוקר בנגב. אחת הסיבות העיקריות לפרישתו היתה תקוותו לעורר באמצעות דוגמה אישית זאת רוח של חלוציות, שתניע רבים להתיישב בנגב. תקווה זאת התגשמה רק בחלקה. כעבור שנה נקרא בן- גוריון לחזור לתפקיד שר ביטחון בממשלה שבראשה עמד אז משה שרת.

אחרי הבחירות בסוף 1955 שוב שימש בן-גוריון ראש ממשלה ושר ביטחון. בתקופת כהונתו השנייה בתפקידים אלה 1955 - 1963 היה עליו להתמודד עם החמרת מצב הביטחון של ישראל ועם משבר קשה בממשלתו ובמפלגתו. אותו זמן גבר האיום על ישראל בגלל חדירות מחבלים לתחומה, הסגר מצרי על אילת והסכמה של צ'כוסלובקיה להזרים נשק מודרני למצרים. בן- גוריון החליט להסיר את האיום ולפרוץ את המצור על אילת באמצעות פעולה צבאית בשיתוף פעולה חשאי עם צרפת ואנגליה. באוקטובר 1956 כבש צה"ל את חצי האי סיני (מבצע קדש), אבל לחץ אמריקאי וסובייטי אילץ את בן-גוריון להורות לפנות את כל השטחים שנכבשו. בתמורה לפינוי הוצב כוח או"ם ברצועת עזה והובטח חופש שיט לספנות הישראלית בים סוף עד אילת. המבצע הפגין את יכולתו של צה"ל וחיזק את כושר ההרתעה של ישראל.

בשאיפתו להבטיח את קיום המדינה לא סמך בן-גוריון על ניסים. חורבן בית שני, אלפיים שנות גלות והשמדת שליש העם בשואה הוכיחו, לדעתו, שהיהודים חייבים להיות מסוגלים להגן על עצמם. לכן החליט לפתח את כושרה הגרעיני של ישראל ובהנחייתו נבנה הכור הגרעיני ליד דימונה. ההכרה ביכולתה הגרעינית של ישראל היתה ברבות הימים אחת הסיבות העיקריות לנכונותן של מדינות ערב להשלים עם קיומה.

בראשית שנות השישים פרצה מחלוקת קשה בין בן-גוריון לבין ראשי מפלגתו וחבריו בממשלה בעניין האחריות לכשלונה של רשת ריגול יהודית שנתגלתה במצרים ב- 1954. אם כי לבן-גוריון לא היה שום קשר לכשלון, הרי מעמדו בממשלה ויוקרתו בציבור נפגעו מאוד כאשר עמדתו במחלוקת לא נתקבלה. התמיכה שנהנה ממנה בעבר פחתה בהדרגה וב- 1963, בהיותו בן 77 , התפטר מהממשלה ופרש לשדה-בוקר, כדי לעסוק בכתיבה. אבל גם אחרי פרישתו המשיך להאבק למען עמדותיו ותקף בחריפות את ראשי מפלגתו. בסופו של דבר הוצא מהמפלגה שהיה ממייסדיה ושבראשה עמד עשרות שנים. הוא חזר לזירה הפוליטית ונבחר ב- 1965 לכנסת בראש מפלגה קטנה, שאותה הקים. כעבור ארבע שנים נבחר בראש מפלגה קטנה יותר 1970-בו פרש מהכנסת ומפעילות פוליטית. בשארית ימיו כתב את זכרונותיו, עד מותו ב- 1 בדצמבר 1973 .

בעשרות השנים, שבהן מילא תפקידים ראשונים במעלה בזירה הציבורית והמדינית, השתתףבן-גוריון לא אחת בוויכוחים ובעימותים חריפים. תמיד נאבק למען עמדותיו בביטחון ובתקיפות, ללא רתיעה מפני כוחם ומעמדם של יריביו. הוא לחם להבטחת הציות של כל הגורמים והקבוצות בחברה למרות לאומית אחת. לכן ציווה להשתלט בכוח ותוך ירי על "אלטלנה", ספינה טעונת-נשק, שהביא אצ"ל לחופי הארץ ביוני 1948, והקפיד על כך שעם הקמת המדינה יפורקו ארגוני הפורשים. הוא יצא נגד מנהיגי הציונות באמריקה מפני שלא קיבלו את דעתו, כי ציוני חייב לעלות לארץ. והוא נתן תשובה לאומית-אזרחית לשאלה "מיהו יהודי"? אבל גם כשהיה בטוח בצדקתו, נשמע להחלטות של רוב, שהתנגד לו.

על אף פעילותו הציבורית המאומצת מצא תמיד זמן לענייני רוח. שנים רבות קיים בביתו חוג ללימוד תנ"ך, שראה בו ביטוי נעלה לערכיו ההומאניים של עם ישראל וראיה לכוח יצירתו בשבתו על אדמתו. אהבתו לתנ"ך תאמה את תפיסתו ההיסטורית, שייחסה חשיבות לתולדות העם בארצו והמעיטה בהערכת קורותיו ויצירותיו הרוחניות בתקופת הגלות. בן-גוריון הירבה גם לעיין בספרי מדע, היסטוריה ופילוסופיה. כדי שיוכל לקרוא את כתבי אפלטון במקורם למד יוונית וכמו כן קנה ידיעה במספר לשונות נוספות. בזיקנתו גילה עניין בבודהיזם ובתרבויות המזרח הרחוק.

מנעוריו האמין, כנראה, כי נועד לגדולות. ומגיל 14 וכמעט עד מותו, במשך יותר משבעים שנה - להוציא תקופות קצרות - כתב יומן אישי. ביומנו לא סיפר את סודות נפשו, אלא בעיקר תיעד את מעשיו. כמו כן השאיר בידיו העתק מכל מה שכתב לאחרים ושמר בתיקיו כל מכתב ומסמך שקיבל. כאילו ידע מראש, שדורות של חוקרים יסתמכו על ארכיון זה.

גדולת בן-גוריון התבטאה בעיקר בתכונותיו כמנהיג. כאשר ביקר פעם בבית-ספר בדימונה, שאל אותו אחד התלמידים באיזה יום היה "הכי שבע רצון בחייו"? תשובתו היתה: שביעות-רצון? מה זה? לשם מה זה דרוש? אדם שהוא שבע-רצון איננו שואף, איננו חולם, איננו יוצר, איננו תובע. לא, לא היה לי אף לא רגע אחד של שביעות-רצון". ואכן, בן-גוריון לא הסתפק מעולם בהישגי ההווה ותמיד הציב בפני העם יעדים חדשים וקרא להשיגם.

מנהיגותו התבטאה גם ביכולתו להתבונן במערבולת של אירועים, לברור את העיקר מן הטפל ולנצל הזדמנויות. בשעות גורליות, שבהן עלולות היו החלטות אחרות לשנות את מהלך הדברים, השכיל בן-גוריון לבחור בדרך הנכונה וללכת בה על אף כל המכשולים. לכן נאמר עליו, כי הוא המתנה הגדולה שנתנה ההיסטוריה היהודית לדור שנאבק למען הקמת המדינה.