ישראל בלקינד נולד בשנת 1861 ברוסיה, בן למנהיג התנועה לחינוך בעברית במדינה ואח לנעמן בלקינד, לימים חברת במחתרת ניל"י, ושמעון בלקינד, לימים חלוץ בתנועת ביל"ו.

בצעירותו, למד בלקינד בגימנסיה רוסית באיזור, ומאוחר יותר המשיך בלימודיו באוניברסיטת חארקוב. במקביל, הפך לפעיל ציוני נלהב, ולימודיו נזנחו לטובת פעילות בתנועות ציוניות שונות.

בראשית שנת 1882, כשנה לאחר הפוגרומים ביהודי רוסיה ("פרעות בנגב"), כינס בלקינד מספר צעירים יהודים, ויחד הם הקימו את הקבוצה המאורגנת הראשונה לקידום התיישבות בארץ ישראל. בתחילת הדרך נקראה הקבוצה דאבוי"ו, ראשי תיבות לפסוק "דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות, יד', טו'). מאוחר יותר שינה בלקינד את שם התנועה לביל"ו, ראשי תיבות לפסוק "בית יעקב לכו ונלכה" (ישעיהו, ב', ה'). הוא קשר את שינוי השם לשינוי במדיניות, ואמר כי במקום לשכנע אחרים לנסוע, חברי התנועה יסעו בעצמם לארץ ישראל.

ביוני 1882 עמד בלקינד בראש קבוצת חלוצי ביל"ו הראשונה שעלתה לארץ ישראל. הוא עבד במקוה ישראל בחקלאות, ובהמשך עבר לראשון לציון, ביוזמת הברון רוטשילד. בשנת 1884 נאלץ בלקינד לעזוב את ראשון לציון, לאחר שהואשם בארגון התנגדות לפקיד מטעם הברון, ועבר לגדרה, שם הוא שימש כבא-כוח המושבה בוועד הפועל של "חובבי ציון".

בלקינד, שלא הסתדר עם עבודת החקלאות, החליט לעבור לתחום החינוך ובשנת 1889 ייסד ביפו בית-ספר עברי ראשון, בו לימדו את כלל המקצועות בשפה העברית. בלקינד שימש כמורה בבית הספר, וכמן-כן לימד בבית הספר "אליאנס" בירושלים וחיבר ספרי לימוד.

בשנת 1903 הקים בלקינד במושבה שפיה שליד זיכרון יעקב בית ספר חקלאי בשם "קריית

ספר" שיועד לילדים פליטי הפוגרום בקישינב. כעבור שלוש שנים נסגר בית השפר מפאת מחסור במקורות תקציב, והועבר לבית-שמן.

בשנת 1906 החל בלקינד לנדוד ברחבי ארץ ישראל ובארצות אחרות, כשהוא אינו מוצא לו בית קבע. הוא המשיך לכתוב ספרי לימוד, וכן ערך את "המאיר", ירחון שעסק בהתיישבות וביישוב. בשנת 1918 פרסם בניו-יורק ספר בשם זיכרונות בשם "צעדים ראשונים ליישוב ארץ ישראל". בשנת 1929 נפטר בלקינד בעיר ברלין שבגרמניה, לשם נסע על-מנת לקבל טיפול רפואי. הוא הובא לקבורה בעיר ראשון לציון.