בנימין זאב (תיאודור) הרצל, מחזאי ועיתונאי יהודי מווינה, עשה בתוך תקופה
קצרה את הבלתי-אפשרי: הוא הפך את מיליוני היהודים, שרובם ישבו בעת ההיא במזרח
אירופה לעם. בקיץ 1897 יסד את ההסתדרות הציונית העולמית, כינס קונגרס ציוני
ראשון בבזל שבשוויץ, והתווה תכנית מדינית לתחייתו של העם היהודי במדינה משלו
בארץ-ישראל.
תחילה דומה היה שאין לו סיכוי. הוא נחשב להוזה, אפילו מסוכן, שפעולותיו יגבירו
את האנטישמיות באירופה ויסכנו את המפעל ההתיישבותי הרך בארץ ישראל. בעיקר תקפו
אותו החוגים החרדיים מחד גיסא והמתבוללים היהודים מאידך גיסא. אך גם בקרב
חובבי-ציון היו לו מתנגדים, ובראשם הסופר והמבקר הנודע אחד העם. גישתו ה"דיפלומטית"
נפסלה על-ידי רבים, ומסעותיו הממושכים ברחבי אירופה, כדי לקדם את מטרות הציוניות,
נראו יותר כגחמה גנדרנית של "איש העולם הגדול" המבקש לסייע - מבלי שנתבקש
לעשות זאת - לאחיו העניים והסובלים במזרח אירופה.
במשך מספר שנים עשה הרצל מאמצים כבירים לשכנע את הסולטאן התורכי וממשלתו להעניק
ליהודים זיכיון (צ'ארטר) על ארץ-ישראל. הוא נסע אין-ספור פעמים לאיסטנבול,
נפגש עם מדינאים, פקידים בכירים וזוטרים ושתדלנים לרוב, דיבר, הבטיח לתורכים
לכסות את החוב הלאומי הענק שלהם, ניסה לשכנע ושיחד ככל יכולתו - ולשווא. הסולטאן
התורכי לא רצה לצרף לבעיות הלאומיות שאיימו לפורר את ממלכתו גם את הבעיה היהודית
בארץ-ישראל.
הרצל ניסה לגייס בעלי-ברית רבי-השפעה, כמו קיסר גרמניה, מלך איטליה, האפיפיור,
ממשלות בריטניה ורוסיה, ועוד. הזמן דחק לו, הן בשל מצבם המחמיר של היהודים
במזרח אירופה, והן בשל מצב בריאותו המתערער. הוא ידע כנראה שלא נותר לו זמן
רב לחיות. במשך שבע שנים פעל הרצל כמנוע רב-עוצמה, גמא מאות אלפי קילומטרים
ונפגש עם כל מי שיכול היה לדעתו לקדם את תכניותיו הציוניות. הארגון שהקים
- ההסתדרות הציונית העולמית - זכה להצלחה לא מבוטלת, ועל אף בעיות וקשיים
היה לגוף ציבורי ומדיני בר-קיימא.
הרצל לא העריך את עבודת ההתיישבות בארץ-ישראל. לגבי דידו, היתה זו "עבודה קטנה",
לא יעילה, ובעיקר כזו שאינה פותרת את בעיותיהם של המוני היהודים הסובלים במזרח
אירופה. לעלייה לארץ, טיפין-טיפין ותוך הערמה על השלטון התורכי, קרא הסתננות.
בחזונו ראה עלייה אחרת, של מיליונים, הבאים לא רק ליישב את הארץ, אלא גם לבנותה
מחדש תוך הקמת מדינת היהודים. לכן גם לא העריך את פעילותו ההתיישבותית של
הברון רוטשילד בארץ-ישראל.
ובכל זאת, המפעל ההתיישבותי בארץ-ישראל המשיך להתפתח, אם כי באיטיות.
במפנה המאות התשע-עשרה והעשרים ישבו בארץ-ישראל כ-50 אלף יהודים, מהם כ-10%
בעשרים מושבות חקלאיות. ב-ו בינואר 1900 נפל דבר בארץ-ישראל:
הברון רוטשילד הודיע על הפסקת פעילותו, והעביר את המושבות שבטיפולו לחברת יק"א.
הדבר גרם לאכזבה עמוקה ומשבר ביישוב היהודי הקטן, וחברת יק"א הואשמה בשנים
הבאות בהתנכרות למושבות - דבר שלא היה נכון. עובדה היא, שמשנת 1901 ואילך
החלה יק"א להקים גוש מושבות חדש - בגליל התחתון.
בסוף התקופה בה אנו עוסקים בפרק זה הגיעה לקצה העלייה הראשונה, שבמהלכה הוכפל
היישוב היהודי בארץ-ישראל ונראו ניצניה של העלייה השנייה, שעליה יסופר בפרק
הבא.
הרצל, באותו זמן עצמו, המשיך בפעילותו המדינית. ואולם לאחר מספר שנים של מאמצים
ואכזבות לרוב, הוא הבין שמן התורכים, ככל הנראה, לא תבוא הישועה.
הוא החל לחפש פתרונות אחרים לבעיית ההתיישבות ההמונית של היהודים.
תחילה נטה לאמץ תכניות-התיישבות בסמוך לארץ-ישראל - בעיקר בקפריסין, בחצי האי
סיני, ואולי גם בטריפוליטניה ממערב למצרים. כשירדו הצעות אלה מן הפרק, נאחז
הרצל בהצעה בריטית ליישב את יהודי אירופה הסובלים והמבקשים להגר במזרח אפריקה
- באוגנדה (למעשה, חלק של קניה). הרצל "נדלק" לרעיון, מה גם שהדבר הוצע זמן
קצר לאחר פוגרום קישנייב )19 באפריל 1903), בעת שנראה היה שיש לפתור בדחיפות
את בעיית המהגרים היהודיים הנסים מרוסיה האנטישמית.
"תכנית אוגנדה" כמעט שריסקה את ההסתדרות הציונית. הרצל נתקל בהתנגדות עזה,
במיוחד מצדם של ראשי הציונים ברוסיה, שלא הסכימו בשום אופן לוותר על ציון,
למען טריטוריה זו או אחרת בעולם. הרצל, אף שהתחייב בעת נעילת הקונגרס השישי
בשבועה היהודית הנצחית "אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני", לא ראה סתירה בהמשך
פעילותו למען "תכנית אוגנדה". הוא היה שרוי בעין הסערה הזו זמן קצר בלבד:
כעשרה חודשים לאחר "קונגרס אוגנדה", שכמעט "פוצץ" על-ידי שוללי התכנית, הכריעה
אותו מחלת הלב שממנה סבל, והוא בן 44 בלבד. אין ספק כי פרשת אוגנדה והמאבקים
המרים סביבה קירבו את קצו.
הרצל מת, אך התנועה הציונית שהקים המשיכה להתקיים, ועוד נכונו לה עלילות רבות
מאז תחילת המאה העשרים ועד ימינו אלה.
31-29 באוגוסט הקונגרס הציוני הראשון מתכנס בבזל, בראשותו של הרצל. ייסוד ההסתדרות
הציונית העולמית. הרצל נבחר לנשיא ההסתדרות החדשה. הקונגרס מקבל את "תכנית
בזל" (ראה בפרק המושגים). בפתיחת הקונגרס נוכחים 197 צירים. הרצל, שרצה לשוות
לקונגרס חזות חגיגית במיוחד, תובע מכל הצירים להופיע בבגדים מהודרים: חליפה
שחורה ועניבה לבנה. "האנשים האלה צריכים לראות בקונגרס הזה את הנעלה והחגיגי
ביותר", הוא אומר לנורדאו. העיתונות היהודית והכללית שולחת עיתונאים רבים
על-מנת לסקר את ההתכנסות היהודית המיוחדת הזו.

1 בספטמבר הרצל כותב ביומנו: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת
היום בקול, היה צחוק כללי בא לי כתשובה. אולי בעוד חמש שנים, בכל אופן בעוד
חמישים שנה, יכירו בזה הכל".
אמצעי התקשורת היהודיים מתייחסים לתופעת הקונגרס באורח מעורב: מעטים תומכים,
אחדים מסתייגים והרוב מצפים לראות כיצד יתפתחו הדברים. היומון הצפירה, בעריכת
נחום סוקולוב המופיע בווארשה, הופך ממתנגד לתומך נאמן. לעומתו, השלח של אחד
העם, מזהיר את היהודים, ובעיקר את הציונים:
"ההתלהבות החדשה מלאכותית היא... וסופה להביא את היאוש... תשועת ישראל עתידה
לבוא על-ידי 'נביאים' ולא על-ידי 'דיפלומטים"'. העיתון שבו עובד הרצל בווינה,
נויה פראייה פרסה, אינו מזכיר כלל את הקונגרס.

נובמבר הרצל מעלה לראשונה את תןכניתו להקמת "בנק ציוני,. שישמש
מכשיר כספי)
להגשמת מטרות הציונות.
הסופר דוד טריטש מציע להרצל לייסד התיישבות יהודית מחוץ לארץ-ישראל שבידי
התורכים - בקפריסין שבידי בריטניה.

   1897

31-28 באוגוסט הקונגרס הציוני השני מתכנס בבזל. הרמל מכריז בגאווה, כי
מאז הקונגרס הראשון הצטרפו לתנועה הציונית
  913 אגודות - באירופה, באמריקה, באסיה
ובאפריקה

קונגרס מקים את "אוצר התיישבות היהודים", המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית
העולמית. ליאו מוצקין, נושא את אחת ההרצאות המרכזיות, בעקבות סיורו במושבות
החדשות בארץ-ישראל.

13 באוקטובר הרצל עוזב את וינה בחשאי ויוצא לתורכיה ולארץ-ישראל, כדי להיפגש
עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, המסייר בארצות המזרח בניסיון לגייסו כדי שישפיע
על הסולטאן התורכי להתייחס בחיוב להצעות הציוניות.

18 באוקטובר הרצל נפגש עם הקיסר באיסטנבול. מרצה בפניו על הצורך ליישב את היהודים
בארץ-ישראל. הקיסר משמיע הערות שאפשר לפרשן כאנטישמיות. חרף זאת הוא אומר
להרצל: "אמור לי במילה אחת: מה עלי לדרוש מן הסולטאן?" הרצל משיב לו: "חברת
זיכיון ]שתקבל לידה את ארץ-ישראל[, תחת חסות גרמנית".

סוף אוקטובר - ביקור קיסר גרמניה וילהלם השני בארץ-ישראל, ושיאו בירושלים.
הרצל מבקר באותם תחילת נובמבר ימים עצמם ביפו, במושבות הדרום ובירושלים. פוגש
את הקיסר פעמיים: ב-28באוקטובר ליד שער מקוה ישראל וב-2 בנובמבר בירושלים.
הקיסר אינו מבטיח דבר.

   1898
הרצל ממשיך בפעילות דיפלומטית ענפה בארצות אירופה ובתורכיה, כדי לקדם את עניין
הצ'ארטר (זיכיון) על ארץ-ישראל. בין השאר הוא משתתף בוועידת השלום הראשונה
המתכנסת בהאג, הולנד, במאי 1899.

ינואר-פברואר הברון רוטשילד מגיע לביקורו השלישי בארץ-ישראל (הקודמים
היו ב-1887 וב-1893). רומז כי הוא שוקל לצאת מפעילותו ההתיישבותית בארץ. הרמז
אינו נקלט.

18-15 באוגוסט הקונגרס הציוני השלישי מתכנס בבזל. הרצל מכריז: "מאמצינו
מכוונים להשיג צ'ארטר מאת הממשלה התורכית תחת ריבונותו של הוד מלכותו הסולטאן...
רק לאחר שיהיה בידינו צ'ארטר זה... נוכל להתחיל בהתיישבות מעשית גדולה".
לקראת סוף המאה ה-19 נערך סיכום-ביניים לגבי ה"יש" היהודי בארץ-ישראל:
מספר היהודים בארץ - 50 אלף, כפול משהיו עשרים שנה לפני כן. מספר המושבות החקלאיות
- 20, ובהן כ-5000 נפש. המושבה הגדולה ביותר היא זכרוןיעקב שבה מתגוררים 871
נפש. אחריה פתח-תקוה )818), ראשון לציון )626) וראש-פינה )512). כשני-שלישים
מיהודי הארץ מתגוררים בירושלים, ורובם נמנים עם היישוב הישן. היישוב החדש
מתרכז במושבות, ביפו, בחיפה ובמידה חלקית בירושלים. מספר היהודים בעולם -
למעלה מ-10 מיליון: באירופה למעלה מ-8 מיליון, באמריקה - מיליון, והשאר באסיה,
באפריקה ובאוקיאניה.

8 בנובמבר הרצל כותב ביומנו: "אם עד התכנס הקונגרס הרביעי לא אתקדם
עם הממשלה התורכית, אכין בצנעה את עניין קפריסין" (התיישבות יהודית באי הסמוך
לארץ ישראל, וראה 1897).

   1899
1 בינואר הברון רוטשילד מודיע על הפסקת פעילותו בארץ-ישראל והעברת
הטיפול במושבות לחברת יק"א. תדהמה בארץ וראשיתו של משבר כלכלי וחברתי ממושך.
במשך יותר משנה מנסים ראשי המושבות, יחד עם פעילי חובבי-ציון לשכנע את רוטשילד
לחזור בו, וללא הצלחה. במהלך השנה מעמיק המשבר הכלכלי בארץ וגוברת הירידה
ממנה.

 16-13 באוגוסט הקונגרס הציוני הרביעי מתכנס בלונדון. לראשונה מתכנס גוף
זה מחוץ לשוויץ. דן בבעיות השעה בעם היהודי, ובמיוחד בגירוש יהודי רומניה
וכן במצוקת הפועלים החקלאיים בארץ-ישראל, בעקבות יציאת הברון רוטשילד מהמושבות
והעברתן לידי יק"א.

   1900
 14 במאי ראשי חובבי-ציון ונציגי המושבות מארץ-ישראל נפגשים בפאריז
עם הברון רוטשילד ומבקשים ממנו להעביר את המושבות לידי האיכרים, במקום ליק"א.
 הברון דוחה את הבקשה.

 17 במאי הרצל מתקבל לראיון אצל הסולטאן התורכי עבדול חמיד השני.
מבקש ממנו זיכיון על ארץ-ישראל, תמורת כיסוי החוב הלאומי התורכי על-ידי היהודים.
לאחר משאומתן ממושך מודיעים התורכים כי יסכימו להתיישבות יהודית באימפריה,
אך לא בארץ-ישראל.

אוקטובר ראשית הקמת חבל התיישבותי חדש בארץ-ישראל - מושבות הגליל
התחתון.
 המקימה - חברת יק"א. במהלך החודש קמות שתי מושבות:
ימה (יבנאל) ומסחה (כפר תבור).

30-26 בדצמבר הקונגרס הציוני החמישי מתכנס בבזל. החלטתו החשובה ביותר: הקמת
הקרן הקיימת לישראל. בקונגרס קם, לראשונה, גוף אופוזיציוני

להרצל - "הפראקציה הדמוקרטית", הכוללת 37 צירים, כולם צעירים. בין הבולטים
שבהם: ד"ר חיים וייצמן, ליאו מוצקין ומרטין בובר.

   1901
ינואר הרצל מאוכזב מאי-יכולתו להניע את התורכים להעניק צ'ארטר על ארץ-ישראל.
לראשונה עולה רעיון התיישבות יהודית מצדה הדרומי-מערבי של ארץ-ישראל - באזור
אל-עריש שבידי הבריטים (להלכה, שטח מצרי; למעשה, בשליטת בריטניה).
פרופ' פרנץ אופנהיימר, הסוציולוג היהודי-גרמני הנודע, מפרסם סדרת מאמרים בדי
ולט הציוני, תחת הכותרת "יישובים יהודיים", ובה הוא פורס את תכניתו להקים
יישובים קואופרטיביים בארץ-ישראל - תכנית שתתגשם לאחר כעשור במרחביה
.
26 בפברואר ייסוד חברת אנגלו-פלשתינה קומפני (אפ"ק), חברת-בת ל"אוצר התיישבות
היהודים" (המכשיר הכספי של ההסתדרות הציונית העולמית). לאחר קום המדינה- בנק
לאומי לישראל.

5 במרס ייסוד תנועת המזרחי של היהדות הדתית-ציונית בווילנה. זוהי ההתארגנות
המפלגתית הראשונה במסגרת התנועה הציונית, ביוזמת הרב יעקב יצחק ריינס.
יולי הרצל מציע לתורכים כיסוי חלק מהחוב הלאומי של הממלכה תמורת זיכיון על
חלק מארץ-ישראל - "חיפה וסביבותיה" לרבות עמק יזרעאל.

4 ביולי פגישה "היסטורית" בין הרצל ללורד נתנאל-מאיר רוטשילד, ראש הרוטשילדים
הבריטים. תחילה היא צוננת ולאחר מכן מפשיר הקרח. הרצל עומד על הצורך הדחוף
ביישוב יהודי מזרח אירופה בסביבות ארץ-ישראל.

7 ביולי הרצל מופיע בפני "הוועדה המלכותית להגירת זרים" בלונדון. מרצה על
בעיות היהודים בעולם.
לדעתו, יהודי מזרח אירופה חייבים להגר; אם לא יעשו כן - הם
עלולים למות.

23-22 באוקטובר הרצל נפגש פעמיים עם שר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין.
מעלה את הצעותיו ביחס להתיישבות יהודית בסביבות ארץ-ישראל: בקפריסין ובאל-עריש.
צ'מברליין מסתייג מרעיון קפריסין ותומך בזהירות ברעיון אל-עריש. בחודשים הבאים
נבדקת אפשרות זו בצורה מעשית.

30 באוקטובר יוצא לאור הספר אלטנוילנד של הרצל. רומן אוטופי המתאר את ארץ-ישראל
לאחר המהפכה הציונית. תורגם לעברית בידי נחום סוקולוב בשם תל-אביב, שם שאומץ
ב-1910 על-ידי מייסדי שכונת אחוזת-בית מצפון ליפו.
ב-1902 מופיע הבול הראשון של הקרן-הקיימת לישראל, ועליו המילה ציון ומגן-דוד.

1903

מרס הרצל משגר לחצי-האי סיני משלחת מומחים, כדי לבדוק את סיכויי ההתיישבות
היהודית באזור אל-עריש. מגישה חוות-דעת חיובית, אך התכנית מתבטלת לאחר שהנציג
הבריטי בקהיר דוחה אותה.

19 באפריל פוגרום ביהודי העיר קישנייב שבדרום רוסיה. יותר מחמישים הרוגים,
מאות פצועים ונזק עצום. זעם וזעזוע ברחבי העולם היהודי. בעקבות הפוגרום: התגברות
ההגירה היהודית מרוסיה לארצות-הברית, ובמידה פחותה - לארץ-ישראל ("העלייה
השנייה"). לאחר הפוגרום מגביר הרצל את מאמציו למציאת טריטוריה שבה ניתן יישב
רבבות מהגרים יהודים ממזרח אירופה. ח"נ ביאליק כותב את שירו הנודע בעיר ההריגה.

23 באפריל הרצל נפגש בלונדון עם שר המושבות צ'מברליין, שחזר מביקור ממושך באפריקה
המזרחית. השר מעלה בפניו את האפשרות להתיישבות יהודית באוגנדה (למעשה, חלק
מקניה). הרצל מצדד בהתיישבות ב"פלשתינה או בקרבתה".

מאי הרצל משנה דעתו, ונוטה לקבל את הצעת הבריטים להתיישבות במזרח אפריקה.
 הבריטים מציעים שטח של כ-100 אלף קמ"ר. בתזכיר של משרד החוץ נכתב:
"שר החוץ לנסדאון יהיה נכון לשקול בעין יפה הצעות ליסוד מושבה (COLONY)
או יישוב יהודי (SETTLEMENT) כלשהו בתנאים שיאפשרו לאנשיהם לקיים את מנהגיהם
הלאומיים".
שטח ראשון, בן 200 דונם, עובר לרשות הקרן הקיימת לארץ-ישראל. הנדבן יצחק לייב
גולדברג מווילנה מעביר לידי הקק"ל חלקה שבבעלותו במושבה חדרה.

26 ביולי ביפו נפתח הסניף הראשון של בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק). מנהלו הוא
זלמן דוד ליבונטין, ממייסדי ראשון-לציון 21 שנה קודם לכן. בשנים הבאות יפתח
הבנק סניפים גם בירושלים, בחברון ובביירות.

16-6 באוגוסט הרצל עורך ביקור ברוסיה, ונפגש עם שר הפנים פליווה, למורת רוחם
של חלק ראשי הציונים, הרואים בו אחד האחראים הראשיים לפרעות קישנייב. מגיע
אתו להסכם על פעילות ציונית ברוסיה וסיוע לציונות אצל ממשלת תורכיה. מתקבל
בהתלהבות על-ידי היהודים בערים השונות.

28-23 באוגוסט הקונגרס הציוני השישי מתכנס בבזל. "קונגרס אוגנדה". הרצל מעלה
בו את ההצעה להקים חבל יהודי אוטונומי במושבה הבריטית אוגנדה במזרח אפריקה.
סערה גדולה והתנגדות להצעה, בעיקר מקרב ציוני רוסיה. נורדאו מנסה לרכך את
ההצעה, באומרו שמדיבר בסך הכל בפתרון שהוא בבחינת "מקלט לילה" למהגרים היהודים
ממזרח אירופה, עד שיוכלו להתיישב בארץ-ישראל. לבסוף מתקבלת צעת הרצל לשלוח
לאוגנדה משלחת-חקר.
"תכנית אוגנדה" יוצרת משבר שלא היה כדוגמתו בהסתדרות הציונית העולמית.
הרצל נאבק למען ביצועה, ובו תומכים רוב המנהיגים הבכירים, אך קיימת גם
התנגדות עזה שלא היתה כמוה ומתעורר חשש לפילוג בתנועה בין "ציוני אוגנדה" המצדדים
בהרצל וסומכים עליו לבין "ציוני ציון", הפוסלים את אוגנדה ועומדים
על נאמנות בלתי-מסויגת לארץ-ישראל. אלה לא מתרשמים מהכרזתו הדרמטית של הרצל,
בסוף הקונגרס, כי הוא יישאר כל חייו נאמן רק לציון, באומרו: "אם אשכחך ירושלים
- תשכח ימיני!"

24 באוגוסט בזכרון יעקב נפתחת "הכנסיה הראשונה", התכנסות ראשונה של נציגי
היישוב היהודי בארץ. 67 צירים. מקבלים החלטה בגנות "תכנית אוגנדה" של הרצל.
עם סיום הדיונים מקימים המורים היהודים בארץ, באותו מקום, את הסתדרות המורים.

11 בספטמבר בהומל שברוסיה נערכות פרעות ביהודים. לראשונה מתייצבת נגד הפורעים
"הגנה יהודית" - נקודת-ציון חשובה בתולדות יהודי רוסיה.
חלק מהמגינים נאלצים לעזוב את העיר ועולים לארץ-ישראל. הם נחשבים לראשוני העולים
בעלייה השנייה (סוף נובמבר 1903).

הקרן הקיימת רוכשת שטח גדול ראשון בארץ-ישראל - אלפי דונם - באיזור דלייקה
- אום ג'וני שבעמק הירדן.

נובמבר פולמוס אוגנדה בתנועה הציונית צובר תאוצה. ב-וו-14 בנובמבר מתכנסת ועידה
של ראשי הציונים ברוסיה, בחרקוב, והיא דוחה מכל וכל את "תכנית אוגנדה".
בראש האופוזיציה להרצל מתייצב מנחם אוסישקין. משתתפי הוועידה אף שוקלים להקים
ארגון ציוני חדש, ללא הרצל. זה חוזר ומסביר כי הוא ממשיך לתמוך בהקמת המדינה
היהודית בארץ-ישראל.

   1904
23 בינואר הרצל נפגש ברומא עם מלך איטליה, ויקטור עמנואל השלישי. המלך מבטיח
לו "לדבר עם כל תורכי שיזדמן לו על העניין הציוני".

25 בינואר הרצל נפגש עם האפיפיור פיוס העשירי. מנסה לשכנעו בחיוניות הרעיון
הציוני, ללא הצלחה. האפיפיור פוסל את רעיונו של הרצל שירושלים תימסר ליהודים,
ואילו המקומות הקדושים יזכו למעמד אקס-טריטוריאלי.
פברואר במימון ההסתדרות הציונית יוצאת משלחת-חקר ראשונה לחקור את דרום ארץישראל
ועבר הירדן. בראשה המדען הגרמני פרופ' בלנקנהורן. בין חברי המשלחת, האגרונום
הצעיר מזכרון יעקב, אהרן אהרנסון.
מרס הרצל פותח בסיבוב שיחות חדש עם הממשלה התורכית, ביחס לצ'ארטר על ארץישראל,
ומוכן בשלב זה להסתפק באזור עכו.

15-11 באפריל מושב סוער במיוחד של הוועד הפועל הציוני. התנגשות חזיתית בין
הרצל לאוסישקין בעניין "תכנית אוגנדה". הרצל, במחווה של פייסנות, מקדיש חלק
 מהדיון להתפתחות ההתיישבות בארץ ישראל. בין הרצל ליריביו מושגת מעין "שביתת
נשק".

13 במאי עולה ארצה הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
 מתחיל לכהן כ"רב יפו והמושבות". משמש חוליה
חשובה בגישור בין היישוב הישן והיישוב החדש.
מאי-יוניהרצל, הסובל ממחלת לב, יוצא במצוות רופאיו למקום מרפא,
כדי לנוח. מצבו קשה.
אנשי התנועה הציונית מתבקשים שלא לכתוב לו, עקב החמרה במצבו.

3 ביולי (כ' בתמוז תרס"ד)
בגיל 44 נפטר בנימין זאב הרצל, מחוללה של ההסתדרות הציונית העולמית וראשה בשבע
שנותיה הראשונות. אבל כבד בעולם היהודי.