התנועה הציונית צמחה בסוף המאה ה-19 באירופה על רקע תופעות אנטישמיות ופגיעה ביהודים
התנועה הציונית צמחה בסוף המאה ה-19 באירופה על רקע תופעות אנטישמיות ופגיעה ביהודים. על אף שניצנים לקיומו של הרעיון הציוני נבטו לאורך כל שנות ההיסטוריה של הגלות, ניתן להצביע על התעוררות משמעותית של מבשרי הציונות החל משנות ה-60 של המאה ה-19 ולאורך כל המאה ה-20. ראשוני המבשרים בשנים 1882-1861 בהם ר' יהודה אלקלעי, משה הס, הרב צבי קלישר, הרב יוסף נטונק, דוד גורדון, הסופר פרץ סמולנסקין, ד"ר וילהלם הרצברג, יהודה ליב פינסקר, משה ליב ליליינבלום ואחרים, פרסמו ספרים ומאמרים שהדגישו כי ניתן יהיה למצוא פתרון לבעיית היהודים רק באמצעות הקמת מדינה יהודית. בשנת 1896 הופיע ספרו של בנימין זאב הרצל, "מדינת היהודים", שקרא במישרין להקמת מדינה יהודית. הרצל, שהושפע עמוקות ממשפט דרייפוס, קיווה כי ניתן יהיה לכונן מדינה ליהודים בארץ ישראל (פלשתינה), ודבריו יצרו תהודה רבה ותקוות בקרב יהודי אירופה. סימנים ראשונים לגלי ההתעוררות היהודית אפשר למצוא בתנועת "חיבת ציון" שהוקמה באותה תקופה ובאגודות כמו חובבי ציון, שארית ישראל, אחוות ציון, חברת ישוב הארץ ואחרות. |
בשנת 1882 החל גל עלייה ראשון לארץ ישראל ביוזמת אגודת ביל"ו. במקביל נעור ברחבי העולם דור של פעילים למען ישוב ארץ ישראל, בהם ד"ר נתן בירנבאום, ר' שמואל מוהליבר, אברהם גרינברג, מנחם אוסישקין, אחד העם, נחמן סירקין ואחרים. הפעילות הציונית של אותה תקופה התאפיינה גם בניסיונות לקיים ועידות וכינוסים של תומכי התחייה המדינית בעם היהודי. הידועה בהם היא ועידת קטוביץ שהתכנסה ב-1884 בהשתתפות נציגי חובבי ציון ממזרח וממערב אירופה כדי להתוות תוכנית פעולה משותפת. חלוצי הציונים שעלו באותן שנים לארץ ישראל, הקימו את המושבות הראשונות, בהן פתח תקווה, ראש פינה, זכרון יעקב, נס ציונה, ראשון לציון וגדרה. חלקן זכו לתמיכתו של הברון בנימין אדמונד רוטשילד, ואחרות נאלצו להתמודד עם מצוקות ימי הבראשית בכוחות עצמן, או בתמיכת האגודות הציוניות באירופה. פעילותה של התנועה הציונית נמשכה לאורך כל המאה ה-20 באמצעות המוסדות הציוניים שקמו במרוצת השנים והיא ידעה עליות ומורדות, כישלונות והצלחות, בדרך להקמת מדינת ישראל. פעילות זאת לא פסקה גם לאחר הכרזת המדינה ב-1948, והיא נמשכת בימינו בארץ ובתפוצות באמצעות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.
|