למבנה פרקנו:

בפרשה זו אשר בה מסתיימים דיני טומאה וטהרה באים כסיום דיני היום הגדול אשר בו ייטהרו כל ישראל מכל חטאותיהם הוא יום הכיפורים. בפרקנו נאמרים עבודות הכוהן הגדול ביום זה. ויושם לב לכך, שלא נאמרו כאן כל העבודות המוטלות עליו באותו יום, כפי שהן כתובות במשנה יומא, וכפי שאנו מכירים אותן מסדר העבודה שאנו אומרים במוסף של יום הכיפורים. בפרקנו מוזכרות רק העבודות המיוחדות ליום הכיפורים שאין כמותן בשאר ימים, גם לא בשאר ימים טובים. (לכן אין מוזכרים כאן תרומת הדשן, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים וכן אין מוזכרים מוספי היום הכתובים בפרשת פנחס). כן אין מוזכרות כל עבודותיו של הכוהן הגדול כפי שסדר היום מחייב. זקוקים אנו אפוא לדברי רש"י אשר- שלא כדרכו- האריך בהם, כדי להסביר לנו את סדר העבודה בפועל בניגוד לסדר שבו ערוכים הדברים בפרקנו:

"ובא אהרן אל אהל מועד" (טז, כג): אמרו רבותינו, שאין זה מקומו של מקרא זה. ונתנו טעם לדבריהם במסכת יומא (לב, ע"א) ואמרו : כל הפרשה כולה נאמרה על סדר העבודה חוץ מביאה זן("ובא... אל אוהל מועד"), שהיא אחר עשיית עולתו ועולת העם והקטרת אמורי פר ושעיר (פסוקים כד- כה), שנעשים בחוץ בבגדי זהב וטובל ומקדש ופושטן ולובש בגדי לבן.

"ובא אל אהל מועד": להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטורת לפני ולפנים (כפי שכתוב בפסוק יב).

"ופשט את בגדי הבד": אחר שהוציאם, ולובש בגדי זהב לתמיד של בין הערביים. וזהו סדר העבודות: תמיד של שחר בבגדי זהב (שאינו מוזכר בפרקנו), ועבודת פר ושעיר הפנימיים וקטורת של מחתה בבגדי לבן (יב,כב). ואילו ואיל העם ומקצת המוספין בבגדי זהב, והוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ושיירי המוספין ותמיד ששל בין הערביים וקטורת ההיכל שעל מזבח פנימי בבגדי זהב.

וסדר המקראות לפי העבודות כך הוא:

"ושלח את השעיר במדבר (כלומר: כל הפסוקים עד סוף פסוק כב ואחריו) ורחץ את בשרו במים... ויצא ועשה את עולתו... ואת חלב החטאת"...(פסוקים כד,כו) וכל הפרשה עד "ואחרי כך יבוא אל המחנה" (סוף פסוק כח) ואחר כל: "ובא אהרן אל אהל מועד" (פסוק כג).

לפי זה היה מקומו- כפי סדר הזמנים- של פסוק כב אחר פסוקים כד- כה, אלא שמבינים אנו עתה בעזרת דברי רש"י, שסודרו בפרקנו כל העבודות שנעשות בבגדי לבן יחד, ולאחר מכן כל העבודות הנעשות בבגדי זהב.

אחרי שילבש הכוה בגדי בד ויקח את הקרבנות שנצטווה בהם לאותו יום נאמר:

טז ו

והקריב אהרן את-פר החטאת אשר- לו וכפר בעדו ובעד ביתו.

ולא נאמר מה עליו לעשות בו (לא נאמרה שחיטה ולא זריקת הדם), כי ההמשך הוא (טז,ז): "ולקח את שני השעירים".

מכאן למדו חכמינו שכפרה זו היא וידוי. וכן אומר רש"י:

וכפר בעדו ובעד ביתו": מתוודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו.

יודעים אנו שווידוי תופש מקום עיקרי בכל תפילותינו ביום הכיפורים. ואף הרמב"ם פותח הלכות תשובה במלים:

כל מצווה שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא...

מוסיף הרמב"ם בפרק ב, הלכה ב שם:

וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

הרב י. ד. סולובייצ'יק בספרו "על התשובה" מסביר למה חייבה התורה את הכוהן הגדול ביום הכיפורים ואת כל ישראל וכל אדם מישראל החוזר בתשובה להתוודות, לאמור בפיו, במלים מפורשות:

כל אמוציא, כל תחושה, רעיון והרהור, מתבהרים לאדם ונתפסים על ידו לאחר שהצליח לבטאם במשפטים בעלי מבנה הגיוני ודקדוקי. ככל כמה שאדם מתהלך ברעיונות סתומים.... כל זמן שלא הוציאם מן הנסתר אל הנגלה- הם שונים ונעלמים... האדם עצמו אינו יודע מה מתרחש אף בלבו שלו עד שהוא מגבש הרגשיו ורעיונותיו ויוצקם לדפוסי ביטוי. הרהור תשובה מבלי שיבוא לכלל ביטוי שפה- הוא נטול כל ערך... בתפילת נעילה אנו אומרים: "אתה נותן יד לפושעים.... ותלמדנו להתוודות לפניך על כל עוונותינו"...הווידוי הוא הגומר את התשובה.... אבל יש עוד מימד אחר לווידוי, שלא זו בלבדד שהאדם גומר בו את התשובה, אלא שהוא גבוה ועולה על התשובה עצמה, והוא הוא המעשה המכפר... נראה כי בווידוי זה של הכוהן הגדול הווידוי עצמו כאילו הפך קרבן. אמירת וידוי שאינה מן השפה ולחוץ אלא קשורה בייסורי נפש, במכאובי לב, לקרבן תיחשב.

ומתוך הבנה עמוקה למה שמתרחש בלב האדם, בלבטיו, בבריחתו מעצמו מסביר הרב סולובייצ'יק טעמה של מצווה זו "להתוודות":

יש דברים הרבה שאדם יודע אותם, אף הוגה בהם, ובכל זאת לא ירהיב עוז להעלותם על שפתיו. האדם בונה לו מחיצות בינו לבין עצמו ומורד גם במציאות, בעובדות: באופן אינסטינקטיבי דוחה עובדות שאינן נעימות לו... אלוהים ברא באדם מנגנון של הגנה עצמית המאפשר לו להתעלם מן העובדות, לברוח מן המציאות, לא לראות דברים כמות שהם.

יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בערכיו, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא.... על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכה נפשו במסתרים, אך לאור היום, לעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב. כדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיותו הוא מוסיף לחטא.

הווידוי מכריח את האדם תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא בבהירות את האמת כמות שהיא.....

כשם שהקרבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שללוותנו המבוצרת. את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים.

בפעם השנייה על הכוהן הגדול להתוודות על פי הנאמר:

טז יא

והקריב אהרן את-פר החטאת אשר- לו וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את-פר החטאת אשר-לו.

רש"י:

"וכפר בעדו וגו'": וידוי שני, עליו ועל אחיו הכוהנים, שהם כולם קרויים "ביתו", שנאמר (תהלים קלה, יט): "בית אהרן ברכו את ה'".

והנוסח של שני הווידויים הוא כפי שלימדונו חז"ל בספרא כ- כא:

זה וידוי דברים.

כיצד היה מתוודה?- אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי חטאתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי.

ואילו נוסח הווידו השני (לפסוק יא) אמור בספרא כט:

כיצד היה מתוודה?- אנא השם, חטאתי עוויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרון עם קדשך....

והנה על חזרה זו מקשה ר' אליהו מזרחי פרשנו הגדול של רש"י:

למה הצריכן הכתוב להתוודות וידוי שני? די בווידוי ראשון לכלול בו גם את הכוהנים , כשיאמר: אנא השם, חטאתי עוויתי, פשעתי לפניך אני וביתי ובית אהרן עם קדושיך?

ומתרץ על פי מה שנאמר בגמרא יומא מג, ע"ב:

תנא דבי ר' ישמעאל: כך היא מידת הדיחן נותנת: מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב (רש"י שם ד"ה "מידת הדין נותנת". כלומר, כך יפה לומר, שאחר שהתוודה על עצמו ויהא זכאי. ראוי לכפר על אחרים).

ור' אליהו מזרחי מסתמך על הנאמר בבבא מציעא קז, ע"ב על פי הפסוק בצפניה ב:

והכתיב (צפניה ב, א): "התקוששו וקשו"- ואמר ריש לקיש: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים.

ואחרי שהתוודה הכוהן הגדול על עוונותיו ועל עוונות משפחתו ואחר כל על עוונות אחיו הכוהנים, רק אז יבוא עתה הווידוי השלישי, שבו הוא הדבר בשביל כל עם ישראל:

טז כא

וסמך אהרן את- שתי ידיו על- ראש השעיר החי והתודה עליו את- כל עונות בני ישראל ואת-כל-פשעיהם לכל חטאתם.

ונוסח הווידוי הפעם כנאמר בספרא נד:

כיצד היה מתוודה? אנא השם, חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל- אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בי ישראל

הפסוק המדבר על הווידוי השלישי קשה מבחינה לשונית וגם מבחינת סדר המלים בו.

טז כא

והתודה עליו את- כל- עונת בני ישראל ואת-כל- פשעיהם לכל חטאתם.

מוזכרים שלושה מיני עברות על מצוות ה': עוונות, פשעים, חטאים. מה ביניהם?

וכך מסבירה הגמרא ביומא לו, ע"ב את ההבדל שבין שלושת הסוגים:

"עוונות"- אלו הזדונות, וכן הוא אומר (במדבר טו, לא): "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה": "פשעים"- אלה המרדים (רש"י: העושה להכעיס), וכן הוא אומר(מלכים ב ג, ז): "מלך מואב פשע בי" (רש"י: מרד בי): "לכל חטאתם -אלו השגגות, וכן הוא אומר (ויקרא ד, ב): "נפש כי תחטא בשגגה". ומאחר שהתוודה על הזדונות והמרדים, חוזר ומתוודה על השגגות? (רש"י: בתמיה. אם על זדונות ימחלו לו, אין צריך לבקש שוב על השגגות.) אלא כך היה מתוודה: "חטאתי ועוויתי ופשעתי לפניך אני וביתי.... "וכן בדוד הוא אומר (תהלים קו, ו): "חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו".

אבל עדיין תישאל השאלה: למה לא כתבה התורה באותו סדר הנראה לנו הגיוני וכפי שנוסח הווידוי בדברי חז"ל : חטאים, עוונות, פשעים- מן הקל על הכבד? המהרש"א בחידושי אגדות מתרץ את השאלה על ידי הפניית תשומת לבנו לכך ששני הביטויים הראשונים נאמרו כמושא ישיר ("את כל עוונות בני ישראל ואת כל פשעיהם:") ואילו השלישי מובא כמושא עקיף ("לכל חטאתם"). ואם כן- אומר מהרש"א: "לכל חטאתם שהתוודה כבר יתוודה גם על כל העוונות ועל כל פשעיהם"? ואת דבריו אלה מסביר יפה על פי כללי הלשון בעל "שם עולם":

לפי ששם "חטאתם" אינו מחובר ב"את" כי אם בלמ"ד, לכן אינו מוסיף החטאות על העוונות ועל הפשעים, אלא להיפך: העוונות והפשעים נוספים על החטאות האמורים אחר כך כאילו החטאות נזכרו תחילה. אם אן- אין כאן כלל "זו ואין צריך לומר זו. ואין לשאול (כמו ששואלת הגמרא) מאחר שהתוודה על הזדונות והמרדים חוזר ומתוודה על השגגות? בתמיה. אלא להיפך ממש: "לכל חטאתם" שהתוודה כבר, יתוודה גם את כל העוונות ואת כל הפשעים. והעוונות והפשעים הם הרבותא והחידוש, שאפילו על הזדונות והמרדים ימחלו לו, ולעולם דיבר הכתוב בדרך "לא זו אף זו". אם כן- פירוש המהרש"א הוא עומק פשט המקרא ועל פי ההלכה כחכמים ועל פי משפט הלשון.

תשובה אחרת לגמרי לשאת הדר התמוה בפירוט (עוונות, פשעים, חטאים), שאינו הולם את ההגיון וגם אינו לפי סדר הווידוי כפי שנוסח בתורת כוהנים, נותן לנו ר' נפתלי ויזל בעל "הבאור"

"עונות בני ישראל": מחשבות רעות ומחשבות תועות, שחשבו תועה על ה' ועל דבריו ועל מעשיו, ושורשו "עוה " על שם שמעוותים(= מעקמים) את הישר, ועל כן עוברים על מצוותיו, כי לו ישרו בעיניהם. ואלה הם המזידים, כאמרו (ישעיה ה, יח): "הוי מושכי העון בחבלי השוא".

"פשעיהם": הם המרדים, שהסכימו בלבם לפרוק עול המצווה מעל צווארם, כמו(מלכים ב ח, כב): "אז תפשע לבנה", כמדינה המורדת לצאת מיד המלך. וזה יהיה לפעמים מרוב התאווה שגברה גלב והרבו לחטוא. וכשאינן מתנחמים בלבבם לשוב מהן, לבסוף יסכים הלב לפרוק עול שמים מעליו.

וזהו "פשעיהם לכל חטאתם", הם דרכי היצר, פעולות דרכי הנפש באורח סכלות, שהם טבעיים ללב האדם... ותבין כי החטא אפשר שיהיה בשגגה...

אבל עוון וכל שכן פשע תמיד הוא מזיד. וסיבת העוון שיחשוב רע : וסיבת הפשע שירבו ויעצמו העוונות עד שיסכים לפשוע... כאשר יתגברו עליו להקל מעליו פחד השם, יעוות ויחשוב רע, ובאחרית יבוא לפרוק עול לפשוע.

ונגד זה אמר תחילה "את כל עונות בני ישראל", והוסיף "ואת כל פשעיהם", ועל שתיהן אמר "לכל חטאתם", שגרמו להם להעוות לפשוע. וכאילו אמר: אזכור להם ברחמים שהם בני אדם שהחטאים נטועים בהם, והם הביאום לעוון ולפשע. וכשישובו לפני אסלח להם.

אבל אין הכתוב מזכיר סדר הווידוי, כי בווידוי ילך על הסדר, ויבקש תחילה סליחה על החטאים הכוללים הגגות, גם הזדונות מצד שיצרו תקפו: ואחריו על העוונות שבאו לחשוב רעה על ה' ועל מצוותיו: ולבסוף גם הפשעים שמרדו והסכימו לפרוק עול. וכן שנינו ב"תורת כהנים": כיצד היה מתוודה? "אנא ה', חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בני ישראל...

שאלות לעיון ולהעמקה
 

1.

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (טז, א).

ויאמר ה' אל משה: דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש... (טז, ב).

רש"י:

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'" מה תלמוד לומר? היה ר' אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו: אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדורך שמת פלוני- זה זרזו יותר מן הראשון. לכך נאמר: "אחרי מות שני בני אהרן"

"באר יצחק" לדברי רש"י אלה:

הנה בבאור דברי הברייתא הזו נדחקו המפרשים ז"ל. ומה שנראה לי בבאורה. כי הוקשה לחז"ל , שאם בא מאמר "אחרי מות" להודיענו זמן הדיבור, לאיזה צורך הזכיר כאן זמן הדיבור יותר מבמקום אחר בשאר הדיבורים.

ועוד שנית יקשה: דמנהג הכתוב לומר בכל מקום: ויהי אחרי מות שני בני אהרן, ויאמר ה' כמו (יהושע א, א): "ויהי אחרי מות משה ויאמר ה' אל יהושע". שלישית והוא הנראה לי מוקשה יותר, שאם להודיע זמן הדיבור בלבד- יספיק לנו באמרו: "אחרי מות שני בני אהרן" בלבד, ולמה היה צריך להזכיר עוד סיבת מיתתם "בקרבתם לפני ה' וימותו"?

[א] ואולם לדעת כמה ממפרשי רש"י הוקשה לו קושיה אחרת ואותה תרץ בדבריו. מה היא הקושיה?

(שים לב: רש"י פותח את פרושו בשאלה: מה תלמוד לומר?)

[ב] כיצד מפרש רש"י לפי זה את המלים "אחרי מות שני בני אהרן"?

2.

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (טז, א).

"אור החיים":

נתכוון להודיע שלא יחשוב (אדם) כי יצאה מחשבתם לפועל שנכנסו לפנים, אלא שנדחפו ומתו. והכוונה בהודעה זו לשלול, לבל יחשוב אדם לפרוץ ולהתקרב, הגם שימות, וזה יימצא בהיות אדם בבחינת החושק שייתן נפשו על דבר, הגם שיידע שימות (עליו)" לזה אמר "וימותו" פרוש- וכבר מתו ולא השיגו מחשבתם להתקרב, והבן זה.

[א] כיצד מפרש בעל "אור החיים" את חטא בני אהרן "על הקריבה"?

[ב] איזה קושי סגנוני בפסוק מיישב בעל "אור החיים" על ידי פרושו זה?

3.

ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת... ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת (טז, ב).

רש"י:

"כי בענן אראה": כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם ייזהר שלא ירגיל לבוא. זהו פשוטו.

ומדרשו: לא יבוא כי אם בענן הקטורת ביום הכיפורים.

[א] מה הוא פרוש המלה "כי" לפי פשוטו, ומה פרוש "כי" לפי מדרשו?

[ב] למה כתב רש"י בפרושו הראשון "לפי פשוטו" "עם עמוד ענני" ובפרושו השני ("מדרשו") "בענן הקרת"?

[ג] מניין לו, שכל האמור כאן מדובר ביום הכיפורים דווקא?